"לוּק, תפתח את הדלת!" בל קראה, דופקת על הדלת בחוזקה. "לוּק!"
"בסדר, בסדר, אני בא!" הוא פתח את הדלת. הוא היה מנומנם, והשיער שלו היה מבולגן. "אין לך מפתח?"
"איבדתי אותו."
"אני אגיד אותך לאמא, זו הפעם החמישית שאיבדת את המפתח השנה."
"תגיד לה, לא אכפת לי. בסך-הכל אני אספר לאבא שאתמול 'בטעות' נמצאו מגזינים של פלייבוי מתחת למיטה שלך."
"אוקיי, אני לא אספר, את לא צריכה להיות רעה." הוא מלמל וחזר לחדר שלו.
[1]" היא מלמלה. Non posso credere che questo idiota è mio fratello."
"שמעתי אותך!" הוא קרא לאחר חמש-דקות.
"וואו, מה הדִילֵיי?"
"ניסיתי להבין את מה שאמרת." הוא אמר במבוכה.
"אה-הא. והצלחת?"
"לא." הוא הודה. היא גלגלה את עיניה. לוק הוא בן שתים-עשרה, ונולד באנגליה. הוא לא בדיוק מבין איטלקית, מה שנותן לה את חופש הדיבור.
"אמרתי ש... אמ, אמרתי שאני לא מאמינה איזה מזל נפל לחיקי, שיש לי אח כמוך."
"וואו, באמת?" הוא חייך. "מגניב."
"כן, עכשיו תחזור לישון כדי שאני אוּכל לחזור למחשב."
"אני יודע מה את עושה במחשב," הוא אמר בערמומיות. "את נמצאת בפייסבוק, נכון?"
"זה לא עניינך." היא זרקה.
"את מדברת עם דני שלך, נכון? מהלהקה! שמעתי אותך מדברת עם ניקי, ודיברתן על זה וגם אמרתן שהוא גדול ממך בשנתיים!" הוא קרא בניצחון. בל האדימה.
"ממתי אתה מצותת לי בטלפון?" היא שאלה בכעס, מנסה לא לצעוק עליו.
"כבר שנה."
"לוקאס! כדאי לך לברוח לפני שאני אגרור אותך מהאוזן ואזרוק אותך מהבית!" היא התחילה לרוץ אחריו והוא עלה במדרגות, בורח ממנה.
"אני אגיד לאמא שאת דיברת עם מישהו שאת לא מכירה והוא גדול ממך!" הוא צחקק ברשעות.
"רק תעז!"
"את יודעת שאני אעז," הוא זרק כיסא בדרכה, אבל היא קפצה מעליו והמשיכה לרדוף אחרי לוקאס.
"אני אספר לאמא ולאבא על המגזינים!"
"אני אזרוק אותם לפח, את לא תוכלי להוכיח את זה!"
"בסדר." היא עצרה. "אז לא תתנגד אם אני... למשל, אראה לאמא את ההיסטוריה באינטרנט במחשב שלך, נכון?"
הוא צמצם את עיניו. "ומה נראה לך שתמצאי שם?"
"דברים... אולי... פורנו?" היא חייכה בערמומיות.
הוא נראה מבוהל. "בסדר." הוא נכנע.
"טוב, עכשיו עוף מכאן." הוא נשך את שפתיו, האדים, וחזר לחדר שלו. היא נאנחה והלכת לענות לטלפון. "הלו?"
"אוליבר הלך ומשעמם לי." זו הייתה ניקי.
"אה-הא. חכי רק רגע." בל עלתה במדרגות, נכנסה לחדר של לוקאס וראתה אותו מחזיק את הטלפון. "תנתק, פריק קטן! ועכשיו!" הוא מייד ניתק. היא יצאה מהחדר, מגחכת. "הוא פיתח מנהג לצותת לשיחות שלנו בטלפון. הוא איים שהוא יספר לאמא שדיברתי עם דני בפייסבוק."
"מה הבעיה עם זה שדיברת איתו?"
"נו, את מכירה את אמא שלי. סלב או לא סלב, אם אני לא מכירה אותו אישית... את יודעת, 'אסור לדבר עם זרים'." היא נכנסה למטבח, מניחה את המחבת על הכיריים ומדליקה את הגז.
"אוי, באמת, את כבר לא בת שתים-עשרה." ניקי גלגלה את עיניה.
"נכון, ובכל-זאת, עדיף שהיא לא תדע."
"אפשר כבר לחשוב על מה דיברתם. אמרת לו שאת מטורפת על מקפליי, הוא סיפר לך קצת על האלבום החדש שלהם ואז התנתק."
"אל תהיי רעה, לפחות דיברתי איתו!"
"תעשי לי טובה, לורה – "
"ניק, אל תזכירי לי את הבהמה הטיבטית הזאת." היא קטעה את ניקי.
לורה אוונס למדה בתיכון עם בל וניקי, ופיתחה אצלן מוניטין של 'הכלבה-האולטימטיבית'. עכשיו היא עובדת עם ניקי באחד המגזינים היותר נמכרים בממלכה המאוחדת.
"אוקיי, נכון, היא איומה. איכס."
"תודה על האישור." הנהנה בל. "אני בכלל שונאת אותה. היא אחראית לצד המיואש, האפל והשחור של החיים שלי."
"יש לך צד כזה?"
"תתפלאי."
"וואו." הייתה שתיקה. "בכל-מקרה, אני לא יכולה לחכות שיהיה כבר יום שני!"
"כן, בקשר לזה. נכון שאני באה איתך לריאיון?" שאלה בל בקול מתחנן.
"אם לשרה לא תהיה בעיה, ברור שכן!"
"אנחנו נפגוש את מקפליי!!!" היא צווחה, מאושרת.
"אני יודעת מה את חושבת." אמרה ניקי. "ולפני שתשאלי, לא. אני לא אתן לך 'ריאיון-אישי' עם דני, אז אל תפתחי ציפיות."
בל גיחכה. "זה לא משנה כל-כך. בכל-מקרה אני אאנוס אותו."
"ומה בקשר לאוליביה?" ניקי הרצינה.
"ניק, את יודעת שלא הייתי רצינית. אוליביה כלבה, אבל לאף-אחת לא מגיע שמישהי תאנוס את החבר שלה מתחת לאף שלה רק בגלל שהוא מפורסם ורק בגלל שיש לו עיניים מדהימות, ותלתלים מהממים, ונמשים כאלה חמודים שבא לך פשוט – "
"אוקיי, את מאוהבת במראה שלו. ומה בקשר לאופי שלו?"
"את צוחקת? ראינו את כל הסרטונים ביוטיוב על מקפליי, וגם היינו בהופעה שלהם ודיברתי איתו בפייסבוק! הוא הבנאדם הכי נחמד בעולם, והוא מצחיק, וחמוד, וחברותי ו – "
" – את לא מכירה אותו מספיק בשביל לומר את כל הדברים האלה." ניקי קטעה אותה שוב.
"אוף, מה נהיית לי רצינית עכשיו? כאילו שמשהו יכול בכלל לקרות בינינו, אוליביה או לא." בל זעפה. שתיהן נאנחו.
"בואי נשכח מזה, בסדר?" אמרה ניקי לבסוף. בל הנהנה, ואז נזכרה שהיא לא רואה ואמרה, "כן."
"זה כל-כך מבאס שאת רחוקה מכאן." אמרה ניקי בעצב. "בא לי לבוא אלייך, אבל הפקקים בלונדון הם סיוט בשעות האלה."
"אני יודעת, אבל טוב, עוד-מעט יהיה לי מספיק כסף כדי לקנות דירה משלי, ואני אעבור לגור לידך וליד אוליבר." אמרה בל בשמחה. "תזכירי לי באיזו שעה הריאיון?"
"שמונה בערב."
"אוה. אז אממ... יש סיכוי שתתקשרי עכשיו לשרה?" היא נשכה את שפתיה.
"את ממש רוצה לבוא, אה?" ניקי גיחכה.
"כן."
"אוקיי, אני אתקשר אליה עכשיו. אני אדבר איתך אחר-כך."
"טוב, אבל תתקשרי מהר! להת'."
"ביי." והן ניתקו. בל התיישבה על הספה ולאחר עשר-דקות, בערך, הטלפון צלצל. היא מיהרה לענות, ומרוב ההתרגשות הפילה את השפופרת. היא הרימה אותה במהירות.
"הלו?"
"הי, בל..." קולה של ניקי נשמע מאוכזב. כל השמחה נמוגה מליבה של בל.
"היא לא מרשה, אה?" היא שאלה בקול יבש.
"לא, היא לא... היא – "
"זה בסדר." בל מיהרה לומר. "זו העבודה שלך, אני לא קשורה לזה – " ניקי התחילה לצחוק. "מה מצחיק?" שאלה בל בהפתעה.
"עבדתי עלייך! את חושבת שלא הייתי מנסה לפחות לשכנע אותה לתת לך לבוא?!"
"את צוחקת! ניק, אני אהרוג אותך!" בל צחקה. "כבר ממש התבאסתי! אני לא מאמינה, אני אפגוש את דני!" אין מישהי יותר מאושרת ממני בעולם הזה."
"כן, תיהני לך עם דני-בוי שלך, אבל אני אנהל את הריאיון הכי טוב שאי-פעם היה בתולדות המגזין. אני אשאל אותם בדיוק מה שכל המעריצות רוצות לדעת, ובסוף אני אהיה המראיינת הראשית של 'Sugar'!" היא קראה בשמחה.
הן פטפטו בטלפון לעוד חצי-שעה, עד שניקי העלתה את הנושא מעורר האימה ששתיהן פחדו לומר בקול- 'חשבון הטלפון' [2].
"אז נתראה ביום שני." אמרה בל בשמחה.
"להתראות." אמרה ניקי וניתקה. בל חייכה באושר, אבל אז נזכרה שהיא השאירה את הביצה על הגז. שנשאר דלוק. היא פלטה צווחה ומיהרה לכבות את הגז ולזרוק את החביתה שנשרפה לגמרי.
לפתע היא שמעה את לוק צועק מהמדרגות, "אני אספר לאמא שאת תפגשי את דני!"
"לוק!!!"
[1] אני לא מאמינה שהאידיוט הזה הוא אח שלי.
[2] טה טה טאאאאאאאאם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
