לא חשבתי שאגיע למצב שלא יהיה לי מה לכתוב כאן. 
אז אמ... תיהנו? ^^"
The Bitch Song
בל נכנסה לשירותים וראתה את לורה יוצאת מאחד התאים. היא פיזרה את שיערה והעמידה פנים שהיא מסדרת אותו.
"אני לא חושבת שיש בכלל טעם לסדר את הגוש הנפוח הזה," לורה העירה בלגלוג.
"את צודקת, למה אני בכלל מנסה?" התחנפה בל ואספה את השיער. "אז אממ... שמעתי שאת מראיינת את מקפליי היום." היא אמרה כבדרך-אגב, תוך כדי מריחת אייליינר.
"נכון, שכנעתי את שרה לתת לי את הריאיון. אם ניקי הייתה מראיינת אותם זה היה אסון. הם היו בורחים רק מהמראה שלה." היא צחקה.
בל בחנה אותה בחוסר-הערכה בולט; היא נמוכה, מעט-שמנמנה, יש לה שיער בלונדיני חלק ודליל, והיא מרכיבה עדשות כחולות נוצצות-יותר-מדיי. "אני שונאת אותה. היא כל כך מעצבנת. וראית את מה שהיא לבשה אתמול? אני מתכוונת, איו. והשיער שלה! מי המעצב שלקח על עצמו את – "
" – באמת לורה, כאילו שאת..." היא הנמיכה את קולה, מפסיקה להעמיד פנים. זו לא הייתה התכנית, אבל היא פשוט לא יכלה לסבול אותה יותר. ובטח לא כשהיא מדברת ככה על החברה הכי טובה שלה. היא הרגישה כאילו היא חזרה אחורה בזמן, לימי התיכון.
"אני מה?" לורה הזדקפה מלוא-קומתה. מטר חמישים ותשע, אולי.
"את..." בל גמגמה, מחפשת מילה מספיק חזקה כדי לתאר את מה שעמד מולה. "דוחה."
"סליחה?" לורה צמצמה את עיניה, ונראתה כאילו בל סטרה לה.
"ואת יודעת מה עוד?" היא המשיכה; כל-כך נמאס לה. הפעם היא תגיד לה את הכל בפנים, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שהיא תעשה בחייה. לורה התכוונה להשיב לה, אבל בל הקדימה אותה. "את מכוערת. ודני אף-פעם לא סבל אותך. הוא חושב שאת פסיכית ושניסית להרוג את אוליביה." נראה שבל התכוונה להמשיך, אבל לורה קטעה אותה.
"דני. נמצא. פה?" היא שאלה, נדהמת, ותקעה בה מבט מסוכן, כמו נמר המשחר לטרף. בעצם, היא נראתה יותר כמו אורנג-אוטנג אחרי שגנבו לו את האוכל. או אולי כמו פינגווין מיוחם. בל ניערה את ראשה, והמחשבה הראשונה שעברה לה בראש הייתה: 'לברוח'.
"איפה הוא? איפה דני? דברי עכשיו!!!"
"תכריחי אותי!" בל התחילה לרוץ.
"בואי הנה!" היא קראה והתחילה לרדוף אחריה. "איפה הוא?!"
דלת המעלית נפתחה ובל יצאה ממנה בריצה.
"מה את עושה?" שאל דני בהפתעה.
"בורחת," היא השיבה, מתנשמת במהירות ופותחת את דלתות הלובי.
"ממי?" שאל טום.
"לורה!" היא צעקה לפני שהדלתות נסגרו עליה.
הארי נשך את שפתיו. "מה אנחנו עושים?"
דני חשב מהר. "בורחים." וגם הוא תפס ריצה ויצא אחרי בל.
הארי, טום, דאגי וניקי יצאו אחריהם. בדיוק שניה לאחר שהדלתות נסגרו עליהם, לורה יצאה מהמעלית, מתנשפת בכעס, ונדמה שעשן יוצא לה מהאוזניים.
"בל!" ניקי משכה את ידה של בל, מביטה בה בהלם. הם עמדו מאחורי אחת החנויות בסוהו. "מה עשית?"
"הממ..." בל חייכה בהתנצלות. "ה-החזרתי לך את הר-ריאיון?"
"אע, בל!" ניקי גלגלה עיניים. "עכשיו מה?" היא פנתה אל כל השאר.
"אני לא חושב שכבר יש סיכוי שנקבל ריאיון היום." הארי גיחך, ובל מיהרה למחות.
"אני לא סיכנתי את החיים שלי בשביל שתבטלו את הריאיון!"
"היא צודקת." אמר דני. "אנחנו די חייבים לה טובה, לא?"
"אם חושבים על זה ככה..." טום הרהר. "בסדר, ניתן לך לראיין אותנו. על חצי מהשאלות כבר ענינו לך," הוא צחק. היא נראתה מבולבלת, והוא הסביר, "את יודעת, בטח רוב השאלות היו אמורות להיות על 'חיי-האהבה' שלנו או משהו, אז מסתבר שאתן מכירות את האקסית של דני אישית – "
" – לצערנו." אמרה בל.
"כן, לצערכן," חייך טום. "ואפילו יש לכן ידיעה בלעדית – "
" – שלורה אוונס היא כלבה מטורפת – "
" – שניסתה להרוג את החברה שלי, כן." המשיך אותה דני, מביט ברצפה בתוכחה.
"אוקיי," ניקי חככה את ידיה זו בזו, "אז יש לנו ריאיון."
וכך הם התיישבו בבית הקפה הקרוב, ניקי שואלת אותם שאלות, הם עונים ("מה הדייט הנורא ביותר שהיה לך?" דאגי כחכח בגרונו. "לא היה לי דייט גרוע." - "בטח, מה עם הפעם ההיא שנעלת את עצמך בשירותים שלה כדי להקיא, ובסוף התעלפת שם?"), ובל מתעדת את השיחה במצלמת הוידיאו בפלאפון שלה.
"אני חושבת שזה הכל." ניקי חייכה באושר. "תודה רבה, אם אני אי-פעם אקבל את תפקיד המראיינת, זה יהיה רק בזכותכם."
"את בעצמך לא היית גרועה כל-כך, עבר הרבה זמן מאז שצחקנו ככה בריאיון." טום החמיא לה בחיוך.
"וגם החברה שלך תרמה לא מעט," אמר דני. בל לא הסמיקה, אבל חייכה במבוכה.
"אם זה הכל, אז אנחנו נלך." הארי אמר, עדיין מגחך קצת.
"כן, להתראות." כל אחד בתורו חיבק אותן, והם פנו ללכת.
"רק רגע," דני הסתובב אל בל. "אני מכיר אותך, נכון?"
"אה?"
"פייסבוק." הוא חייך. "רק עכשיו זיהיתי אותך, מהתמונה שלך. איזבלה, נכון?" היא נראתה כאילו היא מייחלת שהאדמה תבלע אותה בזה הרגע.
"אה... כן, אבל, אממ... כלומר, זה 'בל' בעיקרון, אתה יודע..." היא מלמלה, מתכווצת יותר ויותר עם כל מילה.
"אוקיי, בל." הוא חייך שוב. היא הרגישה את התוספתן שלה נמס. "אז אני אלך... אולי נתראה מתישהו." הוא חייך פעם אחרונה, ואז יצא דרך הדלת.
"ביי." היא בהתה בדלת בתדהמה. "ניקי." היא הסתובבה אליה. "אני מאוהבת."
"לא, את לא," ניקי גלגלה עיניים. "יש לו חברה, זוכרת? והוא גם די מאוהב בה."
"נה, אני יודעת. חוץ מזה, עליתי על משהו, בזמן הריאיון."
"באמת? ומה זה?" שאלה ניקי בסקרנות.
"כששאלת אותם איך החברות שלהם מגיבות לכל תשומת-הלב... גם את שמת לב לדני, נכון? [1]" היא נשכה את שפתיה.
"כן, הוא די חרא של בן-זוג, אני מניחה." היא משכה בכתפיה. "זה בסדר, בלה. לפחות אוליביה היא זאת שסובלת אותו במקומך."
"כן, תודה." אמרה בל בחיוך סרקסטי. "ואני שונאת כשאת קוראת לי ככה."
"חיִי עם זה. אז מה נסגר איתך ועם דני-בוי?" היא שאלה כשהן יצאו מבית הקפה והתחילו ללכת בחזרה לעבודה של ניקי.
"לא יודעת, אני כנראה סתם דלוקה עליו. זה היה מגניב, לפגוש את דני ג'ונס." היא משכה בכתפיה.
הן נכנסו למשרד של ניקי וכריסטינה, אחת מהעובדות, וראו אותה יושבת בשולחן שלה. מולה ישבה מישהי בעלת עור מעט כהה יחסית לאקלים של אנגליה, ושיער שטני. הן התווכחו על משהו, והאחרונה נראתה לא מרוצה בכלל.
"היא מוכרת לי..." מלמלה בל לניקי, כשהן התיישבו לשולחן.
"כן, גם לי." אמרה ניקי, מהרהרת. "אבל עזבי את זה! לי יש ריאיון עם מקפליי!"
"זה ענק, והוא כל-כך טוב! אז מתי את הולכת להראות אותו לשרה?"
"יותר מאוחר, אני אעבור עליו קצת. ואני גם צריכה לוודא שלורה לא נמצאת איתה במשרד." הן צחקו.
"היא בטח תרצה לערוף לי את הראש." בל חייכה באשמה. "נו, מילא. זה כל-כך היה שווה את זה."
"כן, אה? אז מה כבר אמרת לה?" היא גיחכה.
"אני אגיד לך אחר-כך, אני חייבת לעוף לשירותים. אממ, איפה - ?"
"אוה, תצאי למסדרון, חדר שלישי מימין."
בל הנהנה והלכה לשירותים. כשהיא יצאה מהתא, היא ראתה שם את אותה אחת שהתווכחה עם כריסטינה. היא נראתה על סף עילפון. "סליחה, את בסדר?" שאלה בל, מתקרבת אליה. ואז היא קלטה מאיפה היא כל-כך מוכרת לה; זו הייתה אוליביה. היא נראתה נורא חיוורת.
"כן, כן, אני בסדר..." היא מלמלה בעצבים, ולאחר רגע כמעט נפלה לרצפה – אם בל לא הייתה ממהרת לתפוס אותה. היא שפכה עליה מים, ואוליביה פתחה את עיניה.
"חכי כאן..." בל מלמלה ורצה משם. "ניקי!" היא קראה, נכנסת במהירות למשרד. "ניקי, תגידי, איזו שתייה קרה יש כאן?"
ניקי נראתה מבולבלת. "יש מיץ תפוזים במיני-מקרר, אבל – "
" – תודה." בל לקחה מהמקרר מיץ תפוזים, ורצה חזרה אל השירותים. היא הושיטה את הכוס לאוליביה, שלגמה ממנה, קצת משתנקת.
"תודה..." היא אמרה, והתכוונה לקום.
בל הושיבה אותה. "כדאי שתשבי, יש לך לחץ דם נמוך." היא אמרה. "תשתי, זה יעזור לך, את צריכה סוכר."
היא שתתה עוד ואז נעצה בבל מבט בוחן. "איך ידעת שזה יעזור? איך ידעת בכלל שיש לי לחץ דם נמוך?"
"היית חיוורת כמו זומבי, וכמעט התעלפת. זה היה הניחוש הראשון שלי. וברור שצריכים משהו מתוק במקרה כזה. מצחיק, אני מסתובבת עם שוקולד בתיק כמעט כל הזמן ודווקא עכשיו אין לי." היא גיחכה.
"תודה רבה." אוליביה הביטה בה בהערכה. "אני מצטערת על כל זה, פשוט כל היום הייתי בלחץ, ולא הספקתי לאכול או לשתות שום-דבר. אני אוליביה, דרך-אגב." היא הציגה את עצמה, מושיטה את ידה ומחייכת בידידות.
"בל," היא השיבה ולחצה את ידה. "אפשר לשאול למה היית כל-כך בלחץ היום? ולמה התווכחת עם כריס?"
"אוה, כן." אוליביה חייכה במבוכה. "חיפשתי את דני- זה החבר שלי, והוא היה אמור להיות כאן היום, אז נכנסתי ופתאום אחת בשם לורה התנפלה עליי וניסתה לחנוק אותי, הייתי המומה. כשהמנהלת הורידה אותה ממני, היא מייד התנצלה ושלחה אותי למשרד הזה – " היא הצביעה על המשרד של ניקי וכריס. " – כדי להירגע."
"לורה? היא ניסתה לחנוק אותך? בחיי, דני ישמח לשמוע את זה..." בל צחקה.
אוליביה הביטה בה בהפתעה. "פגשת את דני?"
"ג'ונס, אני יודעת שאת החברה שלו." בל חייכה, נבוכה למדיי. "כן, פגשתי את מקפליי היום, חברה שלי ראיינה אותם. לורה היא האקסית של דני, זה מה שטום אמר. דני אמר שהיא רודפת אותו, והוא נכנס להיסטריה כששמע שהיא כאן." בל ואוליביה צחקו. לאחר-מכן בל קמה, והושיטה יד לאוליביה. "כדאי שתאכלי משהו." היא אמרה. "לפני שתתעלפי שוב."
"אני עכשיו אלך הביתה לאכול. תודה רבה," אוליביה חייכה אליה. "אגב, אני רוצה לשמור איתך על קשר. אפשר את מספר הפלאפון שלך?"
"בטח." בל חייכה ונתנה לה את המספר.
"אז אני אתקשר אלייך מתישהו, אני מקווה שנוכל להיפגש שוב. איפה את גרה?" הן יצאו מהשירותים ובל ליוותה את אוליביה ליציאה מהבניין.
"בשפילד." היא השיבה.
"באמת?" אוליביה נראתה מאוכזבת. "זה רחוק מכאן..."
"כן, אבל אני ישנה אצל חברה שלי השבוע, היא גרה בלונדון. ממש כאן." בל הצביעה לעבר בניין גבוה, שני רחובות מהמקום בו הן עמדו.
"נהדר, אז אני אתקשר אלייך מחר. נתראה, אני מקווה." היא חיבקה אותה והלכה.
-
"את. עזרת. לאוליביה. בעצם, לא, את בכלל – איך פגשת את אוליביה בכלל?" שאלה ניקי בתדהמה.
"יצאתי מהשירותים ופתאום ראיתי אותה שם, חצי-מתה. היא נראתה מסטולית לגמרי."
"זה כל-כך אירוני, את לא חושבת? שמכל הנשים שנמצאות בבניין הזה- דווקא את פגשת את אוליביה שַה, החברה של דני ג'ונס- הגבר של חייך." היא צחקה.
"זה לא מצחיק," ייללה בל. "אני לא מאמינה שהתיידדנו. והקטע הוא, שלא שנאתי אותה!"
"מי היה מאמין..." מלמלה ניקי, עדיין מחייכת.
"אוף, ניק..." בל הניחה את ראשה על כתפה של ניקי בייאוש. "ממש לא רציתי לחבב אותה."
[1] "איך החברות שלכם מגיבות לכל תשומת הלב?" שאלה ניקי.
"אני לא מרגיש אחראי לאיך שהיא מרגישה, תשומת הלב והפרסום זה חלק מהתפקיד. זו לא אשמתי." דני השיב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
