טוב, אז כן, שוב, היה דילאי. אבל! הבטחתי שיהיה פרק עד יומשלישי וקיימתי, האהא. 
למרות שלצערי הפרק הזה קצר יותר מהקודם. ._. וגם, אין בו לוק (כן צ'אני, אני מצטערת מעמקי ליבי הקר והאפל). ם:
אז אמ... ני מצטערת על הדילאי. שוב. אנלא מאמינה שנשארה לי פסקה אחת בשביל לסיים פיק ואין לי כוח לסיים אותו.XD
בכלאופן, כן, תיהנו.D:
-עריכה-
בטעות הרחבתי את המסך. מצטערת.XD
* * *
"אז," דני ובל ישבו בסלון בבית של דני. "רוצה לשתות משהו?"
"כן, אמ, בירה?"
"בירה, אה?" הוא שאל בחיוך, בוחן אותה.
"יש בעיה?"
"לא." הוא אמר, מחייך לעצמו כשהלך לכיוון המקרר. "שום בעיה בכלל." הוא פתח את המקרר, הבחין במשהו והבעת הפתעה נסוכה על פניו.
"מה יש?" בל שאלה, מציצה מאחורי כתפו. "נגמרה הבירה?"
"לא, זה רק – " הוא הוציא קערה גדולה מאחד המדפים. "אמא שלי עצרה כאן היום."
"אז?"
"היא הביאה טונות של ספגטי. ואין מצב שאני מסיים את זה לבד."
"אתה רומז משהו?"
"לא, אני אומר בגלוי." הוא גיחך. "רוצה לאכול איתי צהריים?"
"לאכול איתך?" היא שאלה בהלם. "כלומר... אצלך בבית?"
"מה ההלם? אני צריך לתת לך שוב את הנאום של 'אני-מחבב-אותך-אז-אל-תתביישי-כי-בשבילי-אנחנו-ידידים'?"
"טוב, זה לא כל-כך קל להתרגל לרעיון!" היא אמרה. "תודֵה שזה מוזר."
"לא, הדבר היחיד שמוזר פה זה את. אל תעשי מזה כזה עניין!"
"אני לא, אתה גורם לזה להישמע כאילו אנחנו בדייט!"
"את מלחיצה את עצמך, את רואה? זה לא דייט, אנחנו רק אוכלים ביחד צהריים!"
"אבל – " היא השתתקה. הוא צודק, והיא ידעה את זה. היא סתם מנפחת הכל. "אוקי."
"אוקיי." הוא חייך, ואז הוציא שתי צלחות מהארון, הניח בכל אחת מהן כמות נכבדת של ספגטי, והכניס אותן למיקרוגל.
"אתה בטוח שלא היית מסיים את כל זה לבד?" היא צחקה כשהוא הוסיף לצלחת שלו עוד כמה כפות של ספגטי.
"עלית עליי."
"אז מה, חיפשת סיבה כדי לגרום לי להישאר?" היא שאלה בקול נמוך ומתוק, מנפנפת בריסיה. הוא צחק, והיא צחקה אחריו.
אחרי שדני נרגע קצת, הוא דיבר. "ומה אם כן?"
"במקרה הזה," היא הכניסה לפה מזלג מגולגל בספגטי. "יש לי רק דבר אחד לומר."
"והוא?"
היא קירבה את פניה אליו ופתחה מעט את פיה. ואחרי שהוא התקרב אליה גם- היא גיהקה.
"ווהו!" דני התרחק ממנה באחת, מניף את ידיו מל האף שלו. "Jesus!"
"אמרתי לך שאני יכולה להיות מאוד גברית כשאני רוצה." היא צחקה ברשעות.
"תעשי לי טובה," הוא אמר. "זה היה חלש. סבתא שלי יכולה לגהק חזק יותר."
היא הביטה בו בהלם מאולץ ואמרה, "Bitch!" הוא צחק. "טוב, יש רק דרך אחת להוכיח את זה."
"אני לא הולך להיאבק בך." הוא הודיע חד-משמעית.
"אבל אני כן." היא קמה מהכסא, מחייכת. "קדימה ג'ונס, אל תהיה נקבה."
"נקבה?" הוא חזר אחריה, נעלב, וקם מהכסא.
"Pussy."
"את כל-כך תתחרטי על זה." הוא חייך גם, והיא התנפלה עליו, צוחקת, ולפתה את הזרוע שלו מאחורי גבו. הוא פלט קריאת-כאב, וכשהיא קראה "ניצחון!" הוא תפס אותה במותניים והתחיל לדגדג אותה. "תיכנעי!"
"NEVER!"
"החלטה שלך." היא נשכבה על הספה, לא מפסיקה לצחוק, והוא נשכב מעליה, ממשיך לדגדג אותה. "נו, עכשיו את נכנעת?"
"לא!" היא המשיכה לצחוק.
"או-קיי." הוא דגדג אותה חזק יותר. "את בטוחה שאין מצב שאת הולכת להיכנע בזמן הקרוב?"
"ב... בטוחה..." היא מלמלה, עדיין צוחקת.
"אוקיי, אז – " הוא נעצר, מפסיק לדגדג אותה, ורק עכשיו קלט שהוא שוכב מעליה. היא בהתה בו, מבולבלת ונבוכה. "נראה לי שהגזמנו." הוא אמר לבסוף, צוחק במבוכה וקם ממנה.
"גם אני חושבת." היא מלמלה, קמה מהספה ומיישרת את הבגדים שלה. "אבל ראית? לא נכנעתי."
הוא צחק. "אוקיי, אני מודה, יש לך כוח."
"תודה, תודה." היא קדה בבדיחות. "מה השעה, אגב?"
"אמ..." הא הביט בשעון שעל ידו. "ארבע חצי."
"אוי..." היא תרה אחר התיק שלה, וכשמצאה אותו היא הוציאה במהירות את הפלאפון שלה. 'שבע שיחות שלא נענו'. "שיט..." היא נכנסה לשיחות אחרונות, וראתה שאבא שלה התקשר, אוליבר, ניקי, לוקאס, דיאנה, וגם... אוליביה. "אני צריכה ללכת."
"כן, אוקיי." דני אמר, מפנה את הצלחות מהשולחן. "אז אמ... את רוצה שניפגש שוב מתישהו?"
"אה..." השם "אוליביה" הדהד במוחה שוב ושוב. "לא יודעת. אולי."
"בסדר..." הוא הביט בה בבלבול. "את רוצה שאני אסיע אתך? אני יכול – "
"לא, תודה, אני בסדר." היא מיהרה לקטוע אותו. "אני הולכת. והאוכל היה טעים, לא ידעתי שאתה יודע לבשל! היה כיף, להתראות." היא יצאה החוצה וסגרה אחריה את הדלת.
"זה האוכל של אמא שלי..." הוא מלמל.
-
"הלו?"
"היי, אוליביה." אמרה בל. "התקשרת?"
"אה, כן!" החיוך שלה היה מורגש בקולה. "רציתי לשאול אם את פנויה הערב? חשבתי להזמין אותך לאכול משהו."
"אה..." בל נשכה את שפתיה. "כן. אני אשמח."
"מעולה." אוליביה אמרה בשמחה. "אז את רוצה שאני אפגוש אותך ב..." היא הרהרה. "יש מסעדה אחת, בטיילת של התמזה. The River Cafe, את מכירה?"
"כן!" בל קראה, כשנזכרה מאיפה השם מוכר לה. "כלומר, ידיד ממש טוב שלי עובד שם."
"טוב, אז אני אפגוש אותך שם בשעה... שבע. זה בסדר?"
"כן, שבע זה בסדר גמור. נתראה שם."
"להת'!" והיא ניתקה.
-
"ניקי!" צווחה בל, בחיפוש אחר המעיל שלה. "איפה שמת אותו?!"
"תירגעי!" ניקי תפסה את הכתפיים שלה. "מה קרה לך?"
"אני – " בל נעצרה, ואז לקחה אוויר ואמרה, "אוליביהזמינהאותילאכולבמסעדהואמרתילהשאניאבואואנימתחרפנתכיהייתיהיוםאצלדניוהואמרשלפידעתואנחנוידידיםושאנילאצריכהלרגישלאנוחבחברתו."
"רגע, רגע, את יוצאת לאכול עם אוליביה, אבל לא נוח לך עם זה בגלל דני?" בל הנהנה באומללות. "למה? את אומרת שלפי מה שהוא חושב, אתם ידידים, לא?"
"אבל זה כמו התחלה של דרמה-רומנטית רדודה." היא אמרה בזעף מריר. "אני פשוט יודעת שמשהו יקרה בינינו. וזה יהיה בזמן הלא-נכון ובמקום הלא-נכון."
"אל תהיי הזויה." ניקי צחקה. "ותירגעי, אוליביה היא בסדר, אמרת את זה בעצמך. זה לא נורא שתהיו חברות."
"כן, ואם דני ואני נתחיל לצאת?"
"הי, בלה, אל תיסחפי לחלומות בהקיץ," העירה ניקי בגיחוך. "את עוד תיפגעי מזה."
"אני יודעת, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב עלינו ביחד!" בל אמרה במבט חולמני. "כלומר, היית צריכה לראות איך הוא דיבר איתי!" עיניה הזדגגו. "והוא מצחיק... ומתוק... ויש לו ריח טוב...." היא שקעה בעולם משלה, ואז התעוררה. "בדיוק כמו שחשבתי שהוא יהיה! את רואה? נכון שאמרתי לך כבר שהוא מושלם?"
"איזי, אנ'לא יודעת..." ניקי נראתה מוטרדת. "אף-אחד לא מושלם."
"אף-אחד... חוץ מדני ג'ונס..." בל חייכה כמו ילדה קטנה שהילד שהיא אוהבת בדיוק הציע לה לשחק איתו בארגז החול בגן הילדים.