נכוןנכון, אמרתי שהפרק יהיה מחר, אבל עוד עשר דקות מחר מגיע ויש לי מגן בביולוגיה מחר. ואתן לא רוצות שאני אעלה פרק אחרי מגן בביולוגיה, זה פשוט ידיר שינה מעיניכן. יודעות למה? כי אחרי המגן אני לא אספר לכן שסמים שמזריקים ליד שמאל עוברים פעמיים בלב לפני שהם מגיעים ליד ימין, ושאספירין בכמויות גדולות הוא רעיל ולכן מתפרק בכבד!

הו, הידע, הידע. אני עומדת להיכשל. ייפ-ייפ-הוריי. אבל לא ניתן לזה לדכא אותי, כי הפרק השלישי יהיה כאן עוד שניים-שלושה סקרולים של העכבר, ואחרי מחר יהיה לי זמן של שבועיים עד הבגרות בביולוגיה! מתוך השבועיים הקסומים האלה אני אתן לעצמי שבוע מנוחה מרנין עד ל"ג בעומר אומשו, והפרק הרביעי יהיה ב9.5.2010, שזה בערך יומיים לפני הבגרות בביולוגיה ויומיים לפני קץ הסבל שלי! ובחופשה-לפני-בגרות שלי. הוו, חופשות מגן ובגרויות הן דבר כה שימושי, לעולם אין לזלזל בהן. ואחרי ה11 במאי, אין. יותר. ביולוגיה. וזה בעצם אומר שאני הולכת לסיים במשהו כמו 11 ביום חמישי. רק תגידו שזה לא אפי ומשעשע. יש לי אקדח. תזהרו.

אניווייז, אני מקווה שהיה לכן יום עצמאות שמח ומרטיט לבבות, שלי היה מוזר ועשה לי חשק לכנס שאין דברים כאלה. ם:

ביי.

Ignore him, he's an idiot.

"תראו," ליזי פתחה. השמונה ישבו בבית קפה נידח איפשהו בקצה הרחוב, שהיה כמעט ריק כך שיכולים היו לחבר בערך שלושה שולחנות יחד כדי שכולם יישבו סביבם. "באופן כללי אם אתם משלמים לי אין לי בעיה לצרף אותם לקבוצה. יש לי קבוצה קטנה ביום... בימי שני. אלה רק שבעה אנשים, ואני יכולה לצרף אותם אליהם." היא לקחה לגימה קצרה מהקפה שלה. "העניין הוא שאני לא מוכנה לצרף אותם אם הם לא ישתפו פעולה. אני לא מחבבת עצלנים, ואני לא מבטיחה שאני לא אגרום להם לעקם לעצמם שריר במפשעה אם הם יעצבנו אותי." היא התלוצצה כשאמרה את המשפט האחרון, אבל דני, הארי, טום ודאגי עדיין התכווצו במקומם בפחד.

"הם ישתפו פעולה." דארן הבטיח לה, מחייך.

"איכשהו, לא נראה לי שהם מתלהבים מזה ממש," היא בחנה אותם למשך שנייה מהירה, ואז החזירה את מבטה. "אני אוהבת יוגה, בסדר? אני שונאת אנשים שמזלזלים בזה. אלה שאני מלמדת יוגה רוצים ללמוד ומוכנים לקחת את זה ברצינות. בסופו של דבר, כמו שאמרתי, אם תבואו אל ההנהלה ותגידו שאתם רוצים לצרף אותם לקבוצה שלי או של מדריכים אחרים הם ייתנו לכם להיכנס אפילו בחינם – "

" – תראי," התערב טום, "אנחנו לא מפלצות איומות, אוקי?"

דני גיחך.

"כן, אנחנו גם ממש נחמדים, ואני אפילו טוב במי– אי! הארי, למה בעטת בי בדיסקרטיות מתחת לשולחן?" הוא שאל בטון פגוע, מלטף את הרגל שלו בכאב. "אני לא אוכל ללכת יותר לעולם! ואני אצטרך לחיות על הקפה הנורא כאן עד סוף-" הוא נעצר כשראה את המבט רווי השנאה שהמלצרית נעצה בו.

"זה היה טום שבעט בך, דביל." אמר הארי, מגלגל את עיניו וצוחק באותו הזמן. ליזי גיחכה, נועצת מבט משועשע בהארי ודני. הארי חייך אליה והיא חייכה בחזרה.

"אני מניחה שזה יהיה בסדר, אם לא תתנהגו כמו ילדים קטנים..." היא לא יכלה שלא לצחוק על עצמה מנטאלית לנוכח העובדה שהיא נשמעת כמו מורה ממורמרת עם שיער מאפיר ותסרוקת פקעת. לרגע היא לקחה קצוות שיער אדמדמה והביטה בה, רק כדי לוודא שהיא לא מאפירה.

"אנחנו מבטיחים." דאגי הניח את ידו על חזהו. "שולם?" הוא הציע לה את הזרת. היא גיחכה, והושיטה לו את הזרת שלה.

"שולם," היא חייכה, ופנתה לריצ'ארד. "הם תמיד ככה?"

"אין לך מושג..." הוא מלמל בתשובה.

"לא היית אמור לומר לה את זה." אמר דני. "היינו צריכים לעשות רושם של אנשים חכמים שאוהבים יוגה ואממ... כל הדברים מסביב." ליזי הרימה גבה.

"כל הדברים מסביב?" שאלה בטון מפקפק, לא מרוצה ממנו.

"תשכחי ממנו," חייך אליה טום, "הוא אידיוט. צריך להשמיד אותו."

"אז את מסכימה לצרף אותם לקבוצה קטנה?" שאל דארן. ליזי הרהרה כמה זמן, מביטה בכל יושבי השולחן. הם נעצו בה מבטים מקווים.

היא אמרה כן.

"מה אתה עושה כאן?" ליזי נכנסה אל הבית, סוגרת את הדלת אחריה. ג'ייסון ישב על הספה ואכל גלידה מתוך הקופסה, בוהה ב"פרויקט מסלול". הוא הרים אליה את העיניים הירוקות-אפורות שלו, ועוד לפני שהיא הספיקה להביט בהבעת פניו, היא ידעה שמשהו לא בסדר. היא הלכה והתיישבה לידו, מרחיקה את קופסת הגלידה מידיו.

"ג'ס." ג'ייסון אמר בקול מעט שבור. בשנייה אחרי זה היא חיבקה אותו. "הוא פשוט..." ג'ייסון הביט אל תוך עיניה החומות ונראה כאילו הוא עומד להישבר בזרועותיה. "את יודעת. שוב."

"ג'יי..." היא אמרה ברכות, מלטפת את השיער הבלונדיני שלו בעדינות ואז עוברת לשרטט את קווי הלסת שלו. "אתה יודע שאני אוהבת את ג'ס. הוא בחור נהדר. אבל אתה בן עשרים וארבע ויצאת מהארון בגיל שש-עשרה... ג'ס בן עשרים ושתיים וגילה שהוא הומו לפני כמה זמן, עשרה חודשים?" ג'ייסון נשך את שפתו התחתונה.

"לפני שנה."

"ואתם יוצאים בערך שמונה חודשים. ג'יי, תן לו זמן."

"אני לא רוצה." הוא אמר בילדותיות, נמנע ממבטה. "הוא שכב עם בחורה. שוב. אני מבין שלפעמים, כלומר..."

"תראה, ג'ייסון-"

"העניין הוא שהוא לא אמר לי כלום על זה!" התפרץ ג'ייסון בכעס. "אני לא... לא הייתי נותן לו לשכב עם בחורה. הוא עדיין לא... אני רוצה שהוא יהיה מוכן לזה. להיות ככה, ולהיות בקשר שלנו וכל הדברים האלה." היא שתקה לרגע.

"אז מה בעצם קורה איתכם עכשיו?"

"אני לא יודע." הוא נאנח, משעין את ראשו על כתפה. "זה היה יום נהדר. ירד גשם וכל הביוב עלה על הכביש ונשברה לו המטרייה, אז הוא נדחק צמוד אליי והלכנו מתחת לשלי." ליזי חייכה, מלטפת את ראשו. "אז הלכנו לאיזו מסעדה די גרועה ואכלנו ודיברנו על העבודה שלו והעבודה שלי ואז ניגשה אלינו איזו בחורה אחת... אוף, ליזי, אם הייתי סטרייט היה עומד לי רק מלראות אותה."

"כמה יפה?"

"חמש עשרה על ריכטר. שחורה אחת, רזה ויפה עם שיער חום מתולתל באיזה אפרו משונה. כל כך סבנטיזית, עם ג'ינס קרוע וחולצת פלאנל ענקית שהיא בטח קנתה בחנות יד שנייה או בדוכן בשוק. מאופרת יפה. בטח שרה רית'ם ובלוז בפאבים בשביל להתפרנס. כל כך מה שהיית מצפה ממנו לזיין. היא ניגשה וחיבקה אותי ונישקה אותו, מתנהגת כאילו הוא פאקינג החבר שלה."

"פאק."

"כן. הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות עם עצמו. הוא נעץ בי מבט מתנצל וקמתי משם. הוא כל הזמן עושה את זה. אני לא יכול יותר." הוא קבר את הראש שלו בכתפה, רועד. "נמאס לי מזה, ליזי. נמאס לי כל כך."

"ששש... אני יודעת," היא לחשה, מנסה לעודד אותו. "זה קשה. אתה זוכר, נכון? כשאתה יצאת מהארון גם שכבת עם בנות אחרי זה." הוא צחק.

"רק עם אחת, וזה היה בערך שבוע אחרי שיצאתי מהארון. את לא יכולה לשכוח מזה כבר?"

"לא." היא אמרה בתוכחה. הוא נאנח.

"זה לא אותו המקרה, בכל אופן. הוא מחוץ לארון המזדיין כבר שנה והוא עדיין שוכב עם בחורות כשהוא יכול. בטח היו עוד הרבה שלא שמעתי עליהם. הבן זונה הזה."

"די, ג'יי, הוא אוהב אותך. אני בטוחה שהוא לא באמת מתכוון לזה."

"איך את יודעת?"

"רואים את זה, בדרך שהוא מסתכל עלייך." היא חייכה אליו, ורכנה כדי לתת לו נשיקה עדינה על המצח. הוא נחר. היא צחקה והכתה אותו – ואז הפלאפון שלה התחיל לצלצל, וחיוכה גדל אף יותר.

"אוו," ג'ייסון מיד שכח ממה שהם דיברו עליו קודם. "התחילו עם מישהי היום?" קנטר.

"זה דייב." היא גלגלה את עיניה.

"דיייייייב." הוא העמיד פנים כאילו לא ידע מי הוא, ואז כאילו-נזכר."זה ההוא שנועץ בך מבטים מאז שהתחלת לעבוד במקום ההוא?" הוא נראה מרוצה מעצמו. "חשבתי שהוא לעולם לא יבקש ממך את המספר."

"שתוק!" היא הכתה אותו בעדינות.

"את מרביצה כמו נקבה." הוא החזיר לה בחיוך רחב, מוציא לשון. "תעני לו."

"או, נכון." היא יצאה מהחדר בריצה, עונה לטלפון תוך כדי שהיא עולה במדרגות אל חדר השינה שלה. "הלו?" ענתה כשהייתה בערך באמצע גרם המדרגות.

"היי," היא שמעה את דייב אומר בקול מעודד. היא עדיין עלתה במדרגות. "איך היה עם המשלחת?" התעניין. ליזי נאנחה.

"הממ," היא סיימה לעלות, מגיעה לקומה השנייה, "היה די בסדר. אני עומדת לצרף את הלהקה לקבוצה של ימי שני... ואממ, הם יהיו שם בערך חודש וחצי ואז, זהו?"

"אוה." דייב אמר. השתררה שתיקה. "תקשיבי, את פנויה הלילה?"

"אני..." היא הסתכלה למטה אל הסלון; ג'ייסון אכל את הגלידה והמשיך לבהות בטלוויזיה במבט מזוגג. "לא נראה לי שכדאי, ג'יי לא ממש במצב טוב." היא אמרה לבסוף.

"אוה. הבנתי," דייב אמר באכזבה. "אז ביום אחר?"

"כן, ביום אחר."

"כן." שתיקה.

"אז ביי," היא אמרה.

"ביי." ליזי ניתקה את השיחה, וירדה למטה. היא נכנסה למטבח, לקחה כפית והתיישבה ליד ג'ייסון.

"הממ?" הוא המהם אליה. "אז מה הבחור שלך רצה?"

"סתם... שנלך להסתובב או משהו." היא הכניסה את הכפית לתוך הקופסה, מלאה אותה בגלידה והכניסה אותה לפה. "איזה טעם זה?"

"פסיפלורה. אז למה את לא מתכוננת?" הוא אכל עוד קצת מהגלידה בעצמו.

"אה, אמרתי שאני לא יכולה. ביום אחר." ג'ייסון בדיוק התכוון להכניס את הכפית מלאת הגלידה שלו לפה. במקום זה, הוא מרח את הגלידה על הלחי שלה. "בשביל מה זה היה נחוץ?"

"את מטומטמת ומתוסכלת מינית. אני פשוט מביע את מה שאני חושב עלייך כרגע." הוא ליקק את הכפית.

"הי!" היא מחתה בטון נעלב, מנגבת את הגלידה מפניה.

"לא, הש. אני לא מאמין שביטלת למסכן. את צריכה להתבייש בעצמך ולהיקבר באלוהים-יודע-איפה. הוא בטח בוכה לו מתחת לשמיכה, לבדו בלילה, כשאת לא לצידו והמיטה גדולה מידיי רק בשביל אדם אחד...-" הוא התחיל לומר בקול עצוב.

"-שתוק!" ליזי צחקה. "רוצה ל-" הפלאפון של ג'ייסון צלצל, ולפי הבעת פניו היא יכולה לנחש שזה ג'ס. "תענה." האיצה בו ליזי. הוא קימט את גבותיו והביט בה.

"אין לך בכלל זכות לומר לי את זה!"

"שתוק ותענה לפלאפון."

"למה לי."

"אני אכרות לך את האשכים." היא שילחה בו מבט עצבני והוא ציית, מסמן לה ללכת. "קפה?"

"כן." הוא ענה לה, ובפלאפון באותו הזמן. ליזי יצאה מהחדר, שומעת "היי, כן. ג'ס אני-" ואז הדיבור הפך למלמולים. היא הרתיחה את המים בקומקום.

שעה לאחר מכן, כוסות הקפה אמנם היו מוכנות כבר הרבה זמן אבל ליזי לא העזה לחזור אל הסלון כיוון שג'ייסון דיבר בפלאפון והיא, כך ניסתה לשכנע את עצמה, לא גסת רוח. ג'ייסון נכנס אל המטבח, עדיין מדבר בפלאפון.

"חכה רגע," הוא הרחיק את הפלאפון מאוזנו והסתכל עליי. החזרתי לו מבט שואל. "אכפת לך שג'ס יבוא?"

"בטח שלא!" קראה ליזי, מרוצה מההשלמה הפתאומית בין שניהם. "תגיד לו לבוא עכשיו." הוא חייך, לקח כוס קפה שנחה על השולחן וחזר לסלון. היא נאנחה, התיישבה על אחד הכיסאות שליד שולחן המטבח ושתתה את הקפה שלה בדממה.

"היא יפה, האליזבת' הזו." דני התיישב על הכורסא שלו, לוקח לגימה ישירות מפחית הבירה שלו. טום הנהן בהסכמה.

"היא נחמדה." דאגי אמר, מכניס את אחד ממשחקי הפלייסטיישן שלו אל המכשיר. הוא הסתכל על המסך כמה שניות, ואז לקח את אחד הג'ויסטיקים. "תפוס!" הוא זרק את זה לכיוון הארי. בפועל זה פגע בטום.

"אתה. מת." טום אמר בטון רצחני, קם ונועץ בו מבט של אתה-הולך-למות-מוות-איטי-ומייסר-במיוחד, תתכונן.

"בטעות?" דאגי אמר בתמימות, מתכווץ במקומו.

"דאג, אני מקווה שאמרת יפה שלום לכל האנשים שאכפת לך מהם," טום התחיל לומר, מתקרב אליו בצעדים מאיימים כשדני שלח את ידו, ומשך אותו בחזרה לתנוחה ישיבה. הוא לא הצליח למשוך את היד שלו, ולכן טום התיישב עליה בגלל התנופה.

"אה! היד שלי! זו ה-יד שלי! אני לא אוכל... טום..." דני הביט בו בעיני עגל. "אתה רוצח לי את היד המאוננת!"

טום מיד קם, נגעל.

"אני לעולם לא אלחץ את היד שלך יותר."

"זה בסדר, אתה עושה דברים אחרים עם היד שלו," העיר הארי.

"הש, הארי." דאגי אמר. "אני עדיין תמים." שלושתם הביטו בו, מרימים גבה.

"אה, כן..." אמר טום. "ברור..."

"הכי תמים..." הסכים איתו הארי, מעט המום מכך שדאגי בכלל אמר את זה. או חשב על זה.

"בטח שהוא לא תמים!" דני לא שיתף פעולה, ואז קפץ על דאגי, מחבק אותו. "הוא הילד הקטנטן והחמוד שלי, אבל לא תמים!" הוא צבט את הלחיים שלו, מתעלם מהמבט האומלל שהיה נסוך על פניו של דאגי.

"אני שונא אותך," דאגי אמר לו. דני נראה נעלב.

"אבל, דוג, אני... אני אוהב אותך!" הארי זרק על דני כרית. "ואותך אני לא!"

"כן..." טום גלגל את עיניו.

"מישהו מכם בכלל יודע מה עושים ביוגה?" שאל דני. "ממה שראיתי זה נראה קצת... מטריד." הוא עיווה את פניו.

"אני יודע!" דאגי התנדב להסביר לו, ואז התיישב על הרצפה והרים את הרגל שלו, מניח אותה מאחורי הראש. "זו תנוחת הרגל-על-הראש." הארי, טום ואפילו דני הביטו בו במבט מאוכזב.

"כן, תפסיק עם זה."

"טוב." דאגי נשמע לא מרוצה, וניסה לחזור לתנוחה יותר נוחה. "אממ. אני לא מצליח להשתחרר." טום הרים גבה.

"תפסיק עם השטויות שלך." הוא אמר לו. "בא לי פיצה. אולי נזמין פיצה?"

"אני חושב שכדאי שנזמין פיצה." הסכים דני.

"כן, פיצה זה טוב." הארי הנהן.

"אבל מה איתי?" תהה דאגי על מר גורלו. "אני תקוע עם רגל מאחורי הראש!"

"אה, כן. נכון." הארי ודני החליפו מבטים ממזריים.

"רק אל תהרגו אותו," אמר טום בסהרוריות, הולך לעבר הטלפון במטבח ומחייג את המספר של הפיצרייה הקרובה.

"וואו, תודה, טום, שאתה דואג ל – " דאגי התחיל לומר, נקטע כששם לב שדני והארי מתקרבים אליי במבטים זוממים. "אל תתקרבו אליי!" הוא קרא בהיסטריה, מתחיל לקפץ הרחק מהם עד שנתקע בשולחן הקפה. "אונס! אונס!" הם לא עשו לו כלום כי הם היו עסוקים בצחוק מתגלגל.

***

הו! נכון שאתן מופתעות שג'ס הוא גבר? למה ג'ס הוא גבר? מדוע סלח ג'ייסון לג'ס? מי היא הבחורה בשחורה שבטח שרה R&B בפאבים? האם בכלל יהיה עוד אזכור אליה? מה תפקידה בעתיד? האם ליזי אוהבת כרוב ניצנים? האם אכשל במגן בביולוגיה? האם דאגי יישאר בתול?

לא יודעת, כי עוד לא כתבתי את זה, אבל כל זאת ועוד - כנראה בפרק הבא! O:

הו, הציפייה מורטת השיערות (שקר).

בכל אופן, חשבתי שיהיה נחמד גם להודיע לכן (לכם? יש כאן זכרים? ם=) שהפרק הבא יהיה ב25.4, ואו לה, בחיים לא תאמינו, יש לי מגן בביולוגיה באותו היום. אושר. >>"

(אעעעעעעעעע יש לי עוד שבועיים מגן ואני לא יודעת כלום!$%@$%^&6 אפילו כשהלכתי לחפש את הקובץ של הפרק נתקלתי במערכות ההגנה של הגוף, ודווקא את הנושא שאני הכי יודעת טוב הם הורידו במיקוד. נבלות)

נשתמע.

פרק 2.

I think I'm starting to like this whole Yoga-Thing.

"לא, לא לא לא לא,” ליזי רצה במהירות ברחוב המפותל, שמה על ראשה תוך כדי את כובע הגרב שלה. בדיוק ירד גשם (ריסוס קטן ולא מזיק שדרש מטרייה), והיו רוחות מאוד חזקות שכאילו ניסו למנוע ממנה להגיע לתחנת האוטובוס לפני שהאוטובוס שלה עוזב את התחנה. “רק לא היום, בבקשה לא לאחר היום... רק לא היום...” היא המשיכה לרוץ, מאמצת אל גופה את התיק שלה. הדלתות של האוטובוס נסגרו כשהיא הייתה מטרים ספורים מהתחנה. “רגע! חכה!” האוטובוס נעצר והדלתות נפתחו.

"ליזי,” נהג האוטובוס הביט בה בחומרה, “זו הפעם השנייה שאת מאחרת בשבוע הזה, את יודעת?” היא חייכה חיוך מתנצל ועלתה על האוטובוס, מניחה לדלתות להיסגר אחריה.

"אני מצטערת, הייתה שיחת טלפון שעקבה אותי, וגם קמתי מאוחר... מה שלומך, ג'ורג'?” היא שאלה, מתחילה לחפש בכיסה אחר כרטיס האוטובוס שלה וכשמצאה אותו, הביאה אותו לנהג. הוא חורר אותו.

"את צריכה לחדש את הכרטיס," הוא הזכיר לה. ג'ורג' היה נהג אוטובוס באמצע שנות הארבעים שלו, עם שיער מאפיר ועיניים כחולות ומבטא דרומי מזעזע.

"אני יודעת, אני אמצא זמן...”

"כדאי לך היום,” הוא אמר בטון מודאג מעט, “זו הנסיעה האחרונה שלך.”

"אז אני אשלם על כמה נסיעות...” התגוננה. הוא נראה מאוכזב, והקמט בין הגבות העבות שלו נראה יותר ברור פתאום, אבל לא אמר כלום. היא נישקה אותו קלות על הלחי ופנתה להתיישב ליד החלון, במושב מאחוריו.

"את חייבת להפסיק לגור כל-כך רחוק. למה את לא עוברת לדירה שכורה קרוב לעבודה שלך?” ג'ורג' שאל אותה. “בחיי. אם לא היית נחמדה הייתי מעיף אותך מכאן.” הוא בחן אותה בזווית עינו. “את  תרטיבי לי את המושבים!”

"מזל שאני נחמדה, הא?” היא צחקה.

"ליזי, אני רציני,” ג'ורג' אמר.

"הי, אין לי הרבה כסף, ויש לי מזל שג'יי נותן לי להישאר אצלו,” התגוננה.

"אה, מה שלומו באמת?” הוא שינה נושא, מבין שלהתווכח איתה לא יעלה לו כל תועלת (אם כי, הרהרה ליזי, זה מאוד תמוה. הוא מתווכח איתי על זה כל יום).

"הוא בסדר, קיבל קידום בעבודה. יש לו ולג'ס חצי שנה עוד מעט.”

"תמסרי להם מזל טוב ממני,” הוא חייך. כאן נגמרה השיחה שלהם, וליזי הוציאה את אוזניות האייפוד שלה מתיקה והכניסה אותן לתוך אוזניה, מעבירה שירים בשקט. היא השעינה את ראשה על החלון והביטה בכביש הסלול עובר במהירות מולה, הופך פסים-פסים כנגד עיניה, מופיע ונעלם. כאבו לה העיניים לבסוף והיא המשיכה לשמוע באייפוד עד שהאוטובוס עצר בתחנה שלה.

"להתראות, ג'ורג',” היא זרקה לעברו, יורדת מהאוטובוס ומתחילה לרוץ ברחוב, מקללת בשקט כשהיא דרכה בתוך שלולית בצד הדרך. “איזה יום נהדר.” הרהרה בסרקאזם כשנכנסה אל הבניין הגדול.

"היי צ'לסי!” היא קראה בחיוך לעבר הפקידה השחורה שישבה מול מסך המחשב, למרות שבפועל היא מרחה לק על הציפורניים שלה. ליזי המשיכה לרוץ לעבר הכיתה שלה, שומעת את קולה של צ'לסי מאחוריה – "ילדה, את מאחרת!”

"אני יודעת!” ליזי קראה אבל לא המשיכה, כיוון שהיא כבר התרחקה מטווח שמיעה. תוך כדי ריצה היא הורידה את המעיל שלה, כמעט בוכה מרוב אושר כשראתה שהבגדים שלה לא נרטבו.

"אליזבת' תומפסון!” היא שמעה קול סמכותי מאחוריה, ונעצרה במהירות, ליבה מחמיץ פעימה לרגע.

"דייב?” היא שאלה בהיסוס, מסתובבת כדי להביט בשיער החום שלו, שנפל מעט על המצח שלו. הוא שלח את ידו והעיף את השיער מעיניו. “בחיי, אתה צריך תספורת חדשה.”

"אני יודע.” הוא חייך. “עכשיו עופי לכיתה שלך, את מאחרת!”

"שיט.” ליזי התחילה לרוץ שוב. הוא הלך אחריה קורא - "נתראה בארוחת הצהריים?” ליזי עצרה, חוזרת מעט לאחור.

"אממ, יש לי פגישה בארוחת הצהריים...” היא אמרה בטון מתנצל. דייב נראה מאוכזב. “אבל... השותף שלי לא יהיה בבית עד הערב, אולי... תרצה לעשות משהו אחר כך?”

"אה, כן, אני אתקשר אלייך... – ” הוא נקטע כשהבין שליזי המשיכה לרוץ, לוחצת על כפתור המעלית.

"נו, נו כבר... תגיעי... אני לא רוצה איחור של יותר מעשר דקות...” היא מלמלה. דייב הופיע לידה כשהמעלית הגיעה, ונכנס איתה. ליזי לחצה על הכפתור עם המספר "3” עליו, והמעלית התחילה לעלות.

"אין לי את המספר שלך,” דייב הסביר בחיוך, מגיש לה את הפלאפון שלו. ליזי צחקה במבוכה, לוקחת את המכשיר מידו המושטת.

"הנה.” היא לחצה על הלחצנים, כותבת 'ליזי' ושומרת. “תתקשר בערך בחמש.” היא נתנה לו נשיקה קצרה על הלחי, מסמיקה. המעלית הגיעה לקומה שלה. “ביי, דייב,” היא אמרה, מתחילה לרוץ לעבר המסדרון ואז האטה את ריצתה להליכה מהירה.

"אני מצטערת על האיחור, בנות!” ליזי אמרה, מורידה את הנעליים שלה ומניחה אותן בצד.

"זה בסדר,” ברוק זרקה לעברה, אוספת את השיער החום שלה לזנב סוס ארוך.

"כן,” ליזי חייכה אל חמש-עשרה הנשים שעמדו מולה. “אוקי, אני רוצה שכל אחת תיקח לעצמה מזרון, קדימה!”

"למה אנחנו צריכים לשכנע מישהי ללמד אותנו יוגה?” התלונן דני, נכנס אל הואן בשילוב ידיים ילדותי.

"אנחנו צריכים את הקסם האישי שלכם.” דארן גלגל את עיניו. “הקודמת ביטלה ברגע האחרון, ואנחנו צריכים שתעזרו לנו לשכנע אותה לקחת את העבודה.”

"אז למה אתם לא אומרים לדני לשכב איתה וזהו?” שאל דאגי. פלטצ', ריצ'ארד ודארן גלגלו את עיניהם, נמנעים מלהגיב על ההערה הזאת בזמן שדני קרא "הי!” וטום הרביץ לדאגי מאחורי הראש. “אני ילד מוכה!” ילל דאגי.

"כן, טום!” הסכים דני. “אתה והארי הורים מכ- “ הארי הרביץ לו מאחורי הראש, והוא החליט שהדבר החכם ביותר לעשות הוא לסתום את הפה.

לאחר ארבעים וחמש דקות בערך, הם עצרו מול בניין גבוה ומכובד למראה.

"אוקי, אז בת כמה היא תהייה לדעתכם?” תהה טום, מביט בבניין בהערכה.

"חמישים ושלוש.” אמר דני. “מזל שלא שלחו אותי לשכב איתה.”

"הממ,” הארי הרהר. “אל תגזים. שלושים וחמש.”

"שבע עשרה.” אמר דאגי. שלושתם פנו להביט בו. “מה?”

"אני אפילו לא אגיב.” טום אמר. “לא מגיב על זה!”

"תפסיקו עם השטויות!” ריצ'ארד אמר להם. “ובואו כבר.” הם התחילו ללכת אחריו, נכנסים לבניין. הם הגיעו לאולם די גדול, שנראה כמו קאנטרי קלאב (אם כי זה באמת היה, ובכן, קאנטרי קלאב. יוקרתי, אבל כן, קאנטרי קלאב), ופנו לעבר המזכירה שישבה והקלידה בלהט.

"המ, הארי, לך לשם ותשאל איפה אליזבת' תומפסון מלמדת.” פלטצ' אמר לו. הארי הנהן וניגש אל המזכירה.

"סליחה?” הוא שאל. האישה הרימה את ראשה והביטה בו. היה לה תג שם קצת מעל החזה הגדול שלה, עליו היה כתוב 'צ'לסי'.

"כן, חמוד?” היא שאלה, ואז הוא שם לב שהיא לועסת מסטיק ומתכתבת עם כמה גברים במסנג'ר.

"אני מחפש את אליזבת' תומפסון...” הוא התחיל, אבל עיניה של צ'לסי מיד נדלקו ונראה היה שגם אם היה שואל אותה על משחק כלשהו שלה בקלטת הפורנו 'לילה במשרד' היא לא הייתה מקשיבה לו בכלל.

"אתה מחפש את ליזי? ליזי שלי?” החיוך נמתח על פניה.

"אממ, כן, אני מניח, איפה היא – "

"אתה יוצא עם ליזי שלי?” היא שאלה באושר, קמה ולוחצת את ידו. “תודה לאל! חשבתי שהיא לא תשכב עם עוד בחור לעולם!” הארי נרתע.

"א-אני חושב שזו אי-הבנה, אני אפילו לא מכיר את, אה, ליזי...” הוא גמגם. פניה של צ'לסי נפלו.

"אוה, אז הילדה הקטנה שלי עדיין מתוסכלת מינית.”

"אני מניח.” הארי אמר בבלבול. “אממ, איפה היא מלמדת?”

"קומה שלישית, חדר 56.” צ'לסי אמרה. “אבל אתה בטח לא תמצא אותו, הממ,” היא תרה במבטה אחר מישהו בחדר, ואז - “דייב!” גבר בעל שיער חום שנפל על פניו, עיניים ירוקות כהות ואף ישר התקרב אל שולחנה של צ'לסי.

"כן, צ'לס?” הוא שאל, ואז הביט בהארי במבט בוחן.

"הממ, תלווה אותו ל-56, הוא אמר שהוא כאן בשביל ליזי.” אמרה צ'לסי בהינף יד. דייב מיד נעץ בו מבט של רשע טהור, סוקר אותו עוד יותר ביסודיות עד שהארי הרגיש שהוא בבדיקת אולטרה-סאונד וכמעט לא עמד בפיתוי לשאול האם התינוק שלו הוא בן או בת.

"למען האמת, באתי איתם-” הוא החווה לעבר דני, דאגי, טום, פלטצ', ריצ'ארד ודארן. דני בדיוק דיבר אל אחד מהדגים הצהובים באקווריום.

"אה, עוד אנשים." הוא השתהה. "וגם דוקטור דוליטל.” דייב אמר בסרקזם, מרים גבה. “טוב, אז תאסוף אותם. אני אזמין מעלית.” ובזאת הוא הלך משם. צ'לסי חייכה אליו.

"הוא בדרך כלל לא כזה מעצבן, זה בגלל שהוא דלוק על ליזי.” ואז היא קרצה לו. הארי, שהמאורעות האחרונים היו קצת מבלבלים בשבילו, הנהן בשקט ואז הסתובב.

"אני לא הולך יותר לשום מזכירות!” הוא הודיע. האמרגנים גלגלו את עיניהם.

"טוב, אז נשלח את טום בפעם הבאה. אנחנו לא יכולים ללכת, צריך לעשות על שני אלה בייביסיטר.” דארן אמר.

"למה צריך לעשות עלינו בייביסיטר?” שאל דאגי בקול ילדותי. הארי הכה אותו בעורף. “בן אדם, תפסיק להרביץ לי! אני אפנה לשירותי הרווחה!”

"בואו כבר, יש מישהו שמלווה אותנו אל החדר שהיא מלמדת בו.” הארי אמר, מחכה שכולם יתחילו ללכת ואז מצטרף אליהם.

"שלום,” ריצ'ארד אמר לדייב. דייב חייך אליו, לא עונה, ולוחץ על הכפתור שמספרו היה "3”. במשך כל זמן השהייה במעלית השתרר שקט שהלם בית עלמין יותר מאשר קאנטרי קלאב עם אקווריום שיש בתוכו דגים צהובים.

המעלית עצרה ודייב התחיל ללכת, החבורה אחריו. הוא ניגש לדלת מעליה היה כתוב "אולם יוגה", ודפק על הדלת. הם שמעו דיבור עמום של אישה ואז "כן?” דייב פתח את הדלת.

"הי, ליז,” הוא חייך, פניו מוארות פתאום, “אממ... יש לך... משלחת.” ליזי הנהנה. שבעת הבנים רק בהו בה, מעט בהלם.

"אוקי, תודה דייב.” ואז היא הסתובבה. “איימי, למתוח יותר את עמוד השדרה!” היא התקרבה אל בחורה אחת עם קעקוע של נחש על כתפה הימנית. איימי ההיא הסתכלה עליהם בחיוך ממזרי, שולחת מבטים מלאי-משמעות לעבר דני. “אתם יכולים לשבת על הספסל שם -” היא החוותה בידה על ספסל עץ שהיה קרוב לקיר המזרחי של החדר. הם הלכו לשבת שם בדממה, מסתכלים על השיעור. רוב הבנות נעצו בהם מבטים, מלבד ליזי ושתי נשים זקנות שנראו מרוכזות בתרגיל.

"אוקי, זה הכל להיום.” ליזי אמרה כעבור כעשרים דקות. “נתראה ביום חמישי.”

"כן, ביי ליז!” הן קראו, מתחילות לצעוד לעבר התיקים שלהן. הבחורה עם הקעקוע על הכתף, איימי, התקרבה אל דני. היא לבשה בגד גוף לבן, יחד עם מכנסי טייטס בשחור וסווצ'ר מקושקש בצהוב ולבן קשור למותניה. השיער שלה היה פזור, מתולתל וחום והיא הביטה בדני במבט מתגרה.

"היי,” היא אמרה, ואז הביאה לדני פתק עם מספר פלאפון עליו. “תתקשר אליי.” ואז היא הלכה.

"למה דני תמיד מקבל מספרי טלפון?” תהה טום בקול.

"בגלל שאני הגדול מכולם!” דני אמר במבט גאה. ליזי התקרבה אליהם, בבגד גוף שחור ומכנסי טריינינג גדולות בצבע בז'.

"אכפת לכם אם אני אחליף בגדים לפני שנלך?” היא שאלה, נושכת את שפתה התחתונה ומנסה להימנע מלהסתכל על ארבעת הבנים שנעצו בה מבטים בוחנים.

"בכלל לא,” אמר פלטצ', ואז קם, מושיט לה יד ללחיצה. “אני מת'יו פלטצ'ר.”

"איתך דיברתי היום בבוקר?” היא שאלה בחיוך, לוחצת את ידו.

"האחד והיחיד.” הוא חייך בחזרה. היא הנהנה.

"אז אממ, אני אלך להחליף, ואז נצא.” אמרה ליזי, לוקחת את התיק שלה ומתחילה לעזוב את החדר. “תחכו בלובי!” היא קראה, ואז נעלמה באופק. השבעה קמו אחריה, והתחילו לרדת לעבר הלובי.

"תשמעו,” דאגי אמר בהערכה כשהם עמדו מול המעלית, “אני מתחיל לחבב את כל העניין הזה של היוגה.”

אושר ועושר וכושר ודברים שמיימיים אחרים שאני lack of 'em! שלומוס אנשים. אני מנדי וזה פאנפיק שכתבתי בשנה שעברה ותקוע בפרק 10 כבר כמה חודשים טובים, אבל החלטנו לפרסמו בתקווה שהעניין ייתן לי מוטיבציה להמשיך אותו כי אנוכי מחבבתוס אותו מאוד.

העניין הוא כזה: זוכרות שבEWO וAAY היו לכם שני פרקים כל שבוע? שכחו מזה. פרק אחד בשבועיים יהיה כנראה הגבול, ואותי לא תצליחו לסחוט כמו שעשיתן לדורין, ככה שאם במקרה ייפול פרק על יום זיכרוןכלשהו, תקבלו פרק יום או יומיים אחרי.D:

הסיבה לכך היא, שוב, שאין לי הרבה פרקים כתובים. אבל, אם אתן רוצות להתנחם במשהו: הפרקים ארוכים. ^^" אורך הפרק הנוכחי, לדוגמא, הוא 2050 מילה. אז שש, בלי תלונות ]:

האואבר, אני מקווה שאתן אוהבות את העיצוב החדש, כי אני יודעת  שאני ודורין אוהבות אותוXD

אז, כמה קווים כללים על הפאנפיק:

שמו בישראל: She Loves You/SLY/מדיטציה/דה מדיטציה ט'ינגי

דירוגו: PG-13 עד R, אני מניחה. אם יהיו חלקים קריטיים אני אדאג לגרסה מצונזרת בשביל הנפשות האוממלות אצלינו. R מכליל בתוכו תיאורים סוגשל מיניים (חד מיניים או רב מיניים(?)), סקס וברווזי אמבטיה. הישמרו!

פרטי עלילה קלים: מקפליי לוקחים שיעורי יוגה.

שיפ(ים): כולםXכולם

HIT IT.

She Loves You.

פרק 1.

You're evil, the devil itself. I can't believe you are my best friend.

"אני חושב שאם אני אצטרך ללכת עוד סנטימטר אחד הרגליים שלי לא יצליחו להחזיק אותי יותר," דני קבע, בשנייה שהוא התיישב על הכיסא במשרד. המנהלים שלהם זימנו אותם לישיבה "חשובה מאוד. אל תאחרו", ומרוב לחץ הם הקדימו קצת יותר מידיי.

"אני יודע, אני גמור." הארי אמר, משעין את ראשו לאחור ועוצם את עיניו.

"אתם סתם מגזימים," דאגי נפל ישר לתוך הכיסא ומתח את ידיו כלפי מעלה תוך כדי השמעת צליל לא מזוהה, "אנחנו עדיין בסדר!" טום כבר ישב על הכיסא לידם וישן קצת, הגב שלו כפוף בצורה מוזרה ועצמות עמוד השדרה שלו בולטות מבעד לבגדים שלבש. דני, שהרגליים שלו אמנם הכריזו על שביתה מוחלטת אבל היה הערני ביותר מביניהם לקח דף מהמדפסת, קרע אותו לחתיכות קטנות, עשה ממנו כדורים והתחיל לזרוק אותם על טום. כשזה לא הגיב, הוא לקח עוד דף, עשה ממנו כדור גדול וזרק אותו על טום. הארי נתן לו מכה מאחורי הכתף.

"הי!"

"שתוק, אנחנו לא במצב לשטויות שלך." טום מלמל, שום שריר בגופו לא זע. דני שלח יד מהוססת ונגע בבית השחי של טום, מנסה לדגדג אותו. הוא לא זז.

"אני חושב שהוא מת." דאגי אמר בסקרנות, ואז פיהק פיהוק גדול וקולני.

"שים יד על הפה שלך, לא כולם צריכים לראות את מה שיש בפנים." טום מלמל שוב. הפעם דני ודאגי נבהלו, מתחילים לסרוק את החדר ואז בוהים בטום.

"אתה שמעת את זה?" דני שאל את הארי.

"שמעתי מה?"

"הוא דיבר אלינו..." עיניו של דני הפכו גדולות ומזוגגות, "...מהמתים!" במצב פחות עייף, הארי היה צוחק, אבל הוא היה חצי מת, לכן פלט גיחוך (שנשמע יותר כמו נחירה) וניסה למצוא תנוחה טובה להירדם בה.

"לא, הארי!" דאגי קרא. "אל תעקוב אחרי האור!"

"תכף אני אשלח את שניכם אל האור!" טום אמר בשיניים חשוקות, מתרומם ונועץ בהם מבט עצבני. היו לו שקים שחורים מתחת לעיניים.

"אוו, אתה נראה כמו חרא."

"אני גם מרגיש ככה, ותיאוריות ההוא-מדבר-אלינו-מהמתים לא עוזרות לנפש האומללה והחולה שלי! אבל זה מה שאתה רוצה, נכון? אתה רוצה להרוג אותי!" הוא נעץ מבט בשעון – השעה הייתה שבע וחצי בבוקר ונדמה היה כי אפילו הציפורים לא התעוררו עדיין, או שהן גם היו עייפות כמוהם ופשוט צנחו למטה כדי לא להתעורר שוב, לעולם.

הדלת נפתחה כמה דקות לאחר מכן בחריקה מחרישת אוזניים, כשדארן מלמל "תזכירו לי לומר לאד לשמן את הדלת הארורה" ושלושת האמרגנים – הוא, פלטצ' וריצ'ארד נכנסו אל החדר. הם נעצו בארבעתם מבט משונה; טום בהה בעיניים מזוגגות בשעון, דני נראה מעט מסומם עם עיניים חצי סגורות (נראה היה כאילו הוא נאבק לא להירדם. או להפוך לסיני), דאגי היה בעולם אחר והארי ישן.

"אני רואה שהרעיון הזה בא לנו בדיוק בזמן," אמר ריצ'ארד, תוך כדי הרמת גבה. הם התיישבו מול השולחן, ופלטצ' חיכך את שתי ידיו זו בזו, נשען עם מרפקיו על השולחן.

"קודם כל – " נראה היה שהוא התכוון לומר את הסיבה שבגללה הם זימנו אותם, אבל אז הוא הביט בהארי. "תעירו אותו."

"אני יכול?" דני שאל בתקווה. דארן נראה מהסס.

"אני חושב שאנחנו רוצים אותו חי." לפני שהם הספיקו לבקש ממישהו אחר, הארי פקח את עיניו, מפהק פיהוק קולני.

"שים יד על הפה שלך-"

"-לא כולם צריכים לראות את מה שיש בפנים..." הארי השלים את טום באנחה. "אוקי. זו לא אשמתי שישנתי רק שעתיים אתמול, ושעה שלשום, ולפני ארבעה ימים בכלל לא ישנתי-"

"תוכלו להתלונן אחרי שנגיד לכם את מה שרצינו לומר?" שאל ריצ'ארד בחוסר סבלנות. ארבעתם הרכינו את ראשם, מצטערים. "אוקי." שלושתם החליפו מבטים.

"אז אנחנו רואים שאתם קצת לחוצים לאחרונה," דארן התחיל, אבל אז דאגי נחר בבוז וקטע אותו בגסות.

"קצת לחוצים? לא ישנתי את שתיים-עשרה השעות שלי בערך חודש. בעצם, לא אפילו ישנתי שתיים-עשרה שעות כל החודש!" הוא יילל. שלושת המנהלים גלגלו את עיניהם בחוסר סבלנות.

"בכל אופן," המשיך דארן, "חשבנו על זה והחלטנו שאתם צריכים להירגע קצת אחרי הסינגל האחרון, אתם יודעים – לקחת חופשה." מיד עיני הארבעה נדלקו למשמע המילה 'חופשה'. "אבל בגלל שאנחנו בטוחים שאתם גם לא במצב גופני טוב במיוחד, החלטנו לשלוח אתכם לשיעורי יוגה."

"סליחה?"

"יוגה. אתם צריכים להירגע קצת, ויוגה זה ממש טוב." הסביר פלטצ' בחיוך. ארבעתם בהו בו במבט שלא אמר יותר מאשר אתה-צוחק-עליי-נכון, אבל נראה שהם לא צחקו עליהם.

"יוגה זה בשביל בחורות!" רטן דאגי. "אני לא רוצה להתחיל לעשות את 'תנוחת השמש העולה' בחופשה!"

"תאמין לי שאנחנו לא רוצים אפילו לחשוב עלייך עושה את 'תנוחת השמש העולה'," ריצ'ארד העיר באדישות. "אבל זה סופי. אתם תאהבו את זה, אפילו אם אתם, טוב, מנוונים."

"אנחנו לא מנוונים!" דני מחה, נעלב.

"נכון, אנחנו מזיזים את עצמינו בכל הופעה!" אמר הארי.

"הארי, אתה יושב בכל הופעה." טום אמר, והארי נחר בבוז.

"אבל אני מתאמן." הוא אמר בחשיבות, ואז דני חיקה אותו- "אבל אני מתאמן!", מנפח את החזה שלו בחשיבות. הארי הכה אותו מאחורי הראש.

"הי!"

"זה הגיע לך."

"אתם מפספסים את הנקודה... שוב." דארן אמר. "כולכם הולכים לשיעורי יוגה, וזהו. החופשה שאתם מקבלים היא של שישה שבועות ואחריה יש לכם יום שלם של מנוחה לפני הופעה, ואז ראיון על היוגה שלקחתם כדי –"

" – רגע, אתה לא אמרת שום דבר על ראיון." דני אמר.

"אמרתי הרגע," דארן העיר בתמימות.

"אז כל שיעורי היוגה היו כדי למצוא סיבה שבגללה עיתון יתחנן לראיין אותנו?" טום שאל, מוטרד. ריצ'ארד הניד בראשו.

"לא – עיתונים מתחננים לראיין אתכם בלי קשר – אבל זה טוב לתדמית. מק-יוגה שכזה. זה יהיה נחמד, תפסיקו להראות זועפים."

"יוגה!" דאגי רטן. "מכל הדברים בעולם, יוגה!"

"התעמלות מכאיבה בכל מקרה," דני יילל, "למה אנחנו לא יכולים לשתות בירה במקום?"

צלצול טלפון קטע את האחרים מלהגיב על זה. ריצ'ארד הרים את השפופרת. “הלו? שלום, מה שלומך? הכל טוב, כן? מה זאת אומרת...” ההבעה השלווה על פניו נעלמה באיטיות. “לבטל, למה? אוה, אני מבין... לא, תמסרי לאחותך מזל טוב, אני מבין שאת צריכה – לא, זה בסדר, כן... ביי.” הוא הביט בדארן ופלטצ'.

"מה קרה?” שאל פלטצ'.

"קיילי צריכה לבטל,” ענה ריצ'ארד.

"טוב,” אמר דארן, “אז נתקשר לבחירה השנייה?”

"אתה מתכוון ל...” פלטצ' לא היה צריך להמשיך, כי השניים האחרים הבינו אותו.

"כן, היא.” הארבעה נראו מבולבלים.

"על מי אתם מדברים?” שלושתם חייכו אליהם.

"המדריכה שקבענו איתה ביטלה, אז נצטרך להשיג לכם אחת חדשה."

"ליזי, קומי,” הקול נדמה להגיע ממרחקים. ידיים צצו משום מקום והתחילו לנער אותה, בהתחלה לאט ואז במהירות ובגסות. “ליזי!” אליזבת' פקחה את עיניה בבהלה, מתיישבת ומוצאת את עצמה מביטה בפניו של ג'ייסון. ”קומי, ישנונית, יש לך טלפון,” הוא הגיש לך את הנייד המצלצל. היא נאנחה בכעס.

"בשביל שיחת טלפון הערת אותי?” רטנה, משפשפת את עיניה.

"ליזי,” צלצול הטלפון גווע, והוא השתתק, לא ממשיך את המשפט שלו. אף אחד מהם לא אמר כלום במשך דקה.

"אוקי, בוא נתחיל את זה מחדש.” היא הציעה, ואז עצמה את עיניה, מסובבת את גבה לעברו. היא יכולה לראות אותו מניד בראשו, מחייך.

"ליזי, קומי,” ג'ייסון אמר, מנער אותה קלות. היא פקחה את עיניה.

"בוקר טוב, ג'יי,” היא אמרה.

"בוקר טוב,” השיב ג'ייסון. “העיניים שלך נראות בצבע דבש היום.”

"הממ, ושלך נראות פחות אפורות, אולי הן הפכו לירוק הטבעי שלך בין-לילה.”

"איזה כיף לשמוע את המחמאות שלך על הבוקר.” הפלאפון התחיל לרטוט ביד של ג'ייסון. הוא גיחך. “היפיפייה הנרדמת, יש לך טלפון.” הוא נופף בו מול עיניה, מבט מתגרה על פניו. היא חטפה את המכשיר מידו, מחייכת אליו. הוא שלח את האצבעות שלו ולחץ על שתי גומות החן שלה בחיבה.

"מה השעה?” היא שאלה לפני שענתה - “הלו?” היא הביטה בג'ייסון במבט שואל.

"המ, תשע וחצי,” הוא אמר.

"ומה אתה עושה ער?” היא לחשה.

"שלום, אני מדבר עם אליזבת' תומפסון?” שאל האדם מהטלפון. היה לו קול עמוק ונעים, כמעט מרגיע.

“כן, זו אליזבת', אני מצטערת שלא עניתי קודם, הפלאפון היה רחוק ממני...”

"ג'ס ואני הולכים לטייל עוד מעט,” הוא חייך. “להכין לך ארוחת בוקר?” ליזי הנהנה במרץ.

"זה בסדר, תיארתי לעצמי – בגלל זה גם התקשרתי פעמיים.” היא יכולה הייתה לשמוע את החיוך בקולו.

"עם מי אני מדברת?” היא שאלה.

"עם מת'יו פלטצ'ר, אני אחד האמרגנים של 'מקפליי', הלהקה, אולי שמעת עליהם – ” הוא התחיל להסביר עליהם בקצרה, ובינתיים אליזבת' קמה מהמיטה וגררה את רגליה לעבר המטבח, אחרי ג'ייסון, שבדיוק קצץ ירקות בשביל הסלט.

“מה זה 'מקפליי'?” היא שאלה אותו בבלבול.

“הממ, איזו להקת פופ מאלוהים-יודע-איפה, לא שמעתי אותם אף פעם, בטח עוד סנובים עם אגו בעננים. שמת לב לזבובים בשם שלהם? כמה בַנַאלִי היה אם היינו מתחילים לצחוק שזה המבורגר זבובים, הא?” היא הנהנה, מגחכת.

“ – בכל אופן, הלהקה בדיוק חזרה מסיבוב הופעות ואנחנו – ”

"את רוצה חביתה, מקושקשת, עין או קשה?” שאל ג'ייסון.

"חביתה, ללא ספק,” ענתה ליזי בחיוך, והוא הניח את המחבת על הכריים ושפך לשם שמן. “אני אוהבת לגור איתך, אתה כזה בשלן נהדר.” הוא חייך, מנשק אותה בלחי ומגיש לה כוס קפה חם.

"כפית קפה ושניים סוכר."

“אתה מלאך.” הכרת התודה נטפה מקולה.

"אני משתדל,” הוא חייך, והיא לקחה לגימה מהכוס.

"היינו רוצים לשאול אם את מוכנה לתת לארבעתם שיעור יוגה פרטי, או לפחות לצרף אותם לקבוצה קטנה שכבר קיימת – ”

" – מה?” ליזי שאלה, יורקת את הקפה מפיה לתוך הכוס וממצמצת, מנסה להיות בטוחה שהיא שמעה נכון. ג'ייסון הביט בה במבט שואל. “הוא רוצה שאני אעשה שיעור יוגה לזבובים!” היא לחשה. הוא התחיל לצחוק.

"לא אמרנו שאנחנו לא הולכים להיכנע לבנאליות? את רואה אותם עושים את 'תנוחת השמש העולה'?”

מת'יו התחיל להסביר את עצמו מחדש, וכיוון שליזי כבר הבינה מה הוא רצה ממנה קודם (אבל לא הרגישה בנוח לעצור אותו ולומר לו שהיא הבינה), היא נעצה בג'ייסון מבט רצחני.

"עוד מעט אני אגרום לך לעשות את 'תנוחת ג'ייסון חסר הביצים'.” העיניים שלו התרחבו באימה והוא הביט בה במבט מתגונן.

"את רעה. השטן. אני לא מאמין שאת החברה הכי טובה שלי.”

" – את מסכימה לזה?”

"הממ, כן, בוא נקבע פגישה ונדבר על זה פנים מול פנים, בסדר?” אמרה ליזי, לא בטוחה על מה היא עצמה מדברת.

"כן, אז איפה את גרה, בלונדון?” שאל מת'יו.

"הממ, אני גרה בסיטי של וֶ‏סְטְמִינְסְטֶ‏ר, סנט ג'יימס.”

"אוקי, אז... תרצי להיפגש במסעדת סנט ג'יימס? היום, למעשה, יהיה ממש טוב, כי אני אוכל להביא את הלהקה ואז תתרשמי גם מהאנשים שאת הולכת לעבוד איתם.” ג'ייסון הניח את הצלחת על השולחן ביחד עם כוס קפה חדשה, כשנשמע צלצול בדלת.

"בטח ג'ס,” הוא אמר, לוקח את התיק שהיה על הכיסא ליד השולחן, “נתראה בערב.” הוא נישק אותה קצרות על הלחי והלך.

"תיהנו, ילדים! ותשתמשו בקונדומים!” היא קראה, מרחיקה ממנה את הנייד כדי שמת'יו לא יישמע אותה.

"מצחיק!” הוא קרא. “ש-לום,” היא שמעה אותו אומר מרחוק, בטון ה"שלום סקסי" שלו. ליזי חייכה.

"אני מוכרחה להבהיר לך, מר פלטצ'ר, שאני מורה ליוגה, ואין לי כל כוונה,” היא פתחה את היומן שלה, שהיה מונח על השולחן ליד עט שחור שקצת התעקם והדיו כמעט נגמר בו, בוחנת את לוח הפגישות שלה להיום, “לתת שיעור פרטי לחבורת עצלנים בלי מוכנות לעבוד.”

"אני מבטיח לך,” הוא השתתק, חושב על דבריו. “ובכן, הם כן עצלנים, אבל השכר שלך יהיה מאוד יפה.” משהו נדלק בעיניים שלה אותו הרגע, והיא הודתה בעמקי ליבה שהוא לא היה מולה כדי לראות את זה. אם הוא היה רואה זאת, לבטח היה חושב שהעולם שלה סובב סביב כסף.

"טוב, יש לי שיעור יוגה שאני מעבירה באחת-עשרה בערך, והוא נגמר בשתיים עשרה וחצי. אתה, שאר האמרגנים והלהקה,” היא עמדה בפיתוי ולא אמרה 'הזבובים' במקום 'הלהקה', ואז התגאתה בעצמה עד כדי כך שהחליטה לפנק את עצמה בכמה מהעוגיות שהיא וג'ס אפו אתמול (היא תהתה אם נשארו כמה והחליטה לבדוק בקופסה אחר-כך, בהנחה שג'ייסון לא הזיז את זה וניסה להציל את העוגיות שלו), “יכולים לבוא כמה דקות לפני סוף השיעור כדי להתרשם ממנו, ואז אני אוכל לאכול אתכם צהריים, ונדבר על זה.”

"אוקי, זה נשמע טוב, אז איפה את מלמדת?” היא נתנה לו את הכתובת.

"להתראות,” היא אמרה לאחר שהם סיכמו על הפרטים האחרונים.

"להתראות.” הוא ניתק, והיא ניתקה גם, מניחה את הנייד על השולחן. היא נאנחה, מזיזה את הכיסא ומתיישבת מול השולחן.

"בטח שאני הולכת ללמד חבורת עצלנים,” היא אמרה בקול, רוטנת. היא אספה כמה עגבניות ומלפפונים בכמות שווה על הכפית שלה ולעסה אותם, מביטה בסכין שלה. “אפילו פלטצ'ר אמר את זה. לכל הרוחות. מה הם חושבים, שיוגה זה משחק? יש אנשים שלוקחים את זה ברצינות! כלומר, אני לא מוכנה שיזלזלו בזה... אני אוהבת יוגה. חצי מהחיים שלי הם יוגה, ואני לא אתן לחבורת בנים מהאלוהים-יודע-איפה,” היא חייכה כששמה לב שהיא מדברת כמו ג'ייסון, “לבוא ולזלזל לי בשיעורים רק בגלל שהם מפורסמים והאמרגנים שלהם מכריחים אותם.” היא חייכה אל המזלג, מביטה בו. “הי, מזלג, אתה נמשך לסכין?” היא אספה עוד כמות שווה של ירקות והכניסה אותה לפה, ממשיכה לאכול. “זה מגוחך.” קראה ליזי, משועשעת. “אני מדברת לסכו"ם!”

הייתה שתיקה.

"אל תעלבו, אני פשוט... אוף. אין לי מצב רוח לזה. סכין, אני חושבת שאני מגוחכת באופן כללי אפילו יותר מכמה שהעובדה שאני מדברת אליך מגוחכת. וזה די מפליא כי אין דבר יותר מגוחך מזה. אתה חושב שאני צריכה סקס?”

לא הגיעה תשובה במשך דקה ארוכה, והיא אפילו לא הבינה למה ציפתה אם היא מדברת לסכו"ם.

"אני חושבת שאני צריכה סקס.”

CAPSLOCK FREAKPUT!

לא.

טוב, יפותינו, נחשו מי חזרו, ובגדול!!!

קודם כל, אני, דורין, בכבודי ובעצמי, דה.

סתם, באמת עכשיו, זוכרות את מנדי? שפעםםםםם כתבה איתי איזה פיק מסריח? (הייD: הפלתי טאקי בשבילכן, תעריכו אותי. B|)

אז היא חזרה!!! ויש לה פיק!!! והיא הפילה את הטאקי!!!!

בכלאופן, אנחנו נעלה אותו, כלומר היא, ודגש על זה: זה. הפיק. שלה.

לא שלי.

לא של שתינו.

ולא של מרווין, לא משנה מה הוא יספר לכן!

קיצר דורין מכריחה אותי לכתוב לכן, אז:

לול!

...כן.

כעקרון כרגע אני אמורה להכין עיצוב חדש לבלוג (סורי לי, העיצוב היה מספיק זמן און אייר, צריך לגוון דברים, למרות שאנחנו עדיין אוהבותוס אותו מאוד(L)), והוא הולך להיות משהו מדכא להחריד. ומקפרוג'קט לא עולה, אז בא לי להרביץ למישהו!@#%^

הי, הוא עלה ם=

לא חשוב. אז נכנסנו לכאן כדי לבדוק מידות לכל הכותרות והשיט האחר (~גבינה צהובה~), ואז גלגלנו למטה את הסמים ו-הומייגוט, 40K כניסות O: זה מכובד.

כן, מנדי לא הייתה פה הרבה זמן. בכל מקרההההההההההההה

לינוי כן תמשיך להעלות פה, בתקווה שהיא תעשה את זה מהר ולא תהיה פדלאה (כמו שהיא עכשיו, אההההההההההמ), ויש לנו עוד הרבה הרבה פאנפיקים להעלות. D:

אז... היום נעלה את העיצוב החדש. או מחר. אני מקווה שהיום. כי, חבל, למנדי יש שיער יפה. לא כדאי שהיא תתעורר עם גלח. ^____^

בארור. את תקומי עם גלח, ביצ'. ._.

ובהמשך ישיר לסיפור המרתק שלי מהפסקה הקודמת, התחלנו להעלות נוסטלגיה על הזמנים הישנים, בהם לא היינו ישנות וכתבנו את איו (EWO~). ם:

ואז חשבתי שכדאי כבר להעלות את המדיטיישן. אז כן, יהיה כאן ניו מיט מתישהו בקרוב.

תאכלו עוגיות, זה משמין וחמץ, פיס.

אז לפאנפיק החדש של מנדי קוראים She Loves You, ע"ש השיר של הביטלס שכמובן, מקפליי יקירנו עשו לו קאבר. חיחי

פעם קראו לפיק הזה מדיטציה. אנחנו עדיין קוראות לו ככה. אנחנו לא נסביר לכן למה, כי... אין לנו כוח.

אבל זה מאגניב.

ואנחנו מאגניבות. (H)

NOT.

סתם נו,זה פיק שווה, והעיצוב גם יהיה שווה. מדכא. אבל שווה. ^_____^

חג שמח ותשתדלו לא לדרוך לחתול על הזנבD:

ומושג כללי על העיצוב החדש: