יו! תשכחו מכל מה שהיה כתוב בפוסט האחרון, כי המוזה חזרה, ובגדול! למה? למי אכפת! העיקר שהיא כאן. 
אז נכון שלמרות כל מה שאמרתי על הפיקים הקצרים, לא סיימתי אותם עדיין. אבל אני לא שוכחת, וזה מטריד אותי כל יום! שרון, סתו, אנה, קורל וגל, לא שכחתי אף אחת, האהא! וזה גם ממש עוזר. הפיקים הקצרים האלה ימשיכו לרדוף אותי עד שאני אסיים אותם! ;-;
טוב, ובכן, וּוּאלה, הנה פרק שמונה! have fun, kids.
* * *
בל נעצרה מטרים ספורים מהמסעדה שליד התמזה. השעה הייתה שבע וחמישה, והיא זיהתה את דמותה הרזה והנמוכה של אוליביה. היא נשמה עמוק, והתחילה ללכת אליה.
"היי." הטמפרטורה בחוץ הייתה בסביבות חמש מעלות-צלסיוס, והיה ניתן לראות את נשימתה הקפואה של בל מרחפת באוויר.
"בל, היי!" אוליביה אמרה בחמימות, מחבקת אותה. "מה שלומך?"
"בסדר." השיבה אוטומטית. היא יפה, הודתה בל בינה לבין עצמה כשבחנה את אוליביה. היתה איזושהי נעימות בפנים שלה, והיא יכלה להבין מה דני בוודאי מוצא בה מעבר לחיצוניות. החיוך שלה, למרות זאת, היה שונה. היה בו משהו מזויף. "מה איתך?"
"מעולה." היא אמרה, ואז החוותה בידה לכיוון דלת המסעדה. "ניכנס? בפנים חם יותר."
"כן, ברור." שתיהן נכנסו והתיישבו בשולחן רחוק מן החלון, איפושהו במרכז המסעדה. "אז, אני מקווה שלא יצא לך להתעלף שוב מאז הפעם האחרונה שנפגשנו?" בל גיחכה.
"לא, תהיי בטוחה שלא." אוליביה חייכה אליה. "תודה, שוב, על הפעם ההיא."
"אין על מה, זו הייתה סוג של חובה."
"למה חובה?" אוליביה שאלה בתמיהה.
"את יודעת, כשמישהו מתעלף לך מול הפרצוף, זה אינסטינקט, כלומר, לעזור לו. לא?"
"אם היו יותר אנשים כמוך בעולם – "
"האגו של דני ג'ונס היה מגיע לשמיים?" בל אמרה בשעשוע, אבל אז השתתקה והרכינה את מבטה. "אני מצטערת, לא התכוונתי – אני כזאת חסרת טאקט." היא הנידה בראשה, עדיין לא מביטה באוליביה. "זה פשוט שאף-פעם לא יצא לי לדבר עם מישהו – מישהי – שמכירה אותו אישית, בטח לא החברה שלו..." היא מלמלה במבוכה. בתוך-תוכה היא התפללה שהאדמה תבלע אותה בזה הרגע.
"זה בסדר," מיהרה אוליביה לומר. "באמת."
"לא, אני כל-כך מצטערת, זה היה דבר טיפשי לומר, סליחה – "
"תפסיקי להתנצל." אוליביה קטעה אותה, מחייכת. "בתור החברה של דני ג'ונס, אני מצווה עלייך." שתיהן פרצו בצחוק.
"ש-לום בנות!" אוליבר, לבוש בחולצה עם סמל המסעדה, התקרב אליהן. "מה אפשר להביא לכן?"
"היי, אוֹלי." בל חייכה. אוליביה מייד הרימה את מבטה אליה. "אוה, כן," בל אמרה, משועשעת, "אוֹלי, תכירי את אוֹלי."
"נעים להכיר אותךָ, אוֹלי." אוליביה הושיטה אליו את ידה, צוחקת.
"גם אותך, אוֹלי." הוא חייך ולחץ את ידה.
"הי, אוליבר!" נשמעה צעקה מאחוריו. "שולחן שמונה מחכים כבר חצי שעה!"
"אני בא!" הוא קרא, ואז פנה אליהן. "יש לי הזמנה דחופה, כבר בא." הוא חייך בהתנצלות, ומיהר אל שולחן שמונה.
"אלה שעות העומס." בל העירה, למרות שלנוכח העובדה שהיה קשה לא לשים לב לכך, לא היה בזה צורך.
"בונז'ור, עלמות-חן." מלצר נמוך בעל מבטא צרפתי כבד ושיער שחור וקוצני התקרב אליהן. "אני כאן כדי למלא את רצונכן." הוא קד קידה עמוקה.
"הי, קלוד, תפסיק עם הבולשיט ותבקש מהן הזמנה!" אוליבר קרא אליו בצחוק.
"לך!" קלוד צעק אליו בחזרה ואז פנה אל בל ואוליביה. "כן, מה אפשר להביא לכן?"
"לאטה קרמל." שתיהן ענו ביחד. הן החליפו מבטים ואז פרצו בצחוק.
"כן, שניים לאטה קרמל, בחירה מצוינת. אפשר להציע לכן עוגת מוס שוקולד מצופה בפירורי וופל צרפתי משובח ומלמעלה יש שוקולד מריר מומס, זה – savoureux!"
"זה – מה?" בל שאלה בבלבול.
"טעים, בצרפתית." אוליביה הסבירה בחיוך. "nous aimerions que*."
עיניו של קלוד נפקחו בתדהמה, והוא תפס את ידה של אוליביה.
"ma dame parle français?"
"oui et je ne suis pas votre femme," נימת הקול שלה השתנתה והיא משכה את ידה מידיו של המלצר. בל הביטה בהם בבלבול, לא מבינה מילה. "J'ai un petit ami."
"qui est l'heureux homme?" גם קלוד נשמע קריר יותר.
"Son nom est Daniel Jones." אוליביה חייכה בשביעות רצון. מבטו נהפך קר וכל אינץ' בגופו נמתח כשהוא הזדקף מלא קומתו.
"ההזמנה שלכן בדרך." הוא חזר לדבר אנגלית והלך משם בצעד יהיר.
"אוקיי, את רוצה לספר לי מה זה היה?" בל הביטה באוליביה בהפתעה. "מה קרה פה עכשיו?"
"החצוף הזה ניסה להתחיל איתי!" אוליביה אמרה במחאה. בל פערה את פיה.
"ומה אמרת לו שהוא נעלב ככה?"
"הוא קרא לי 'גברת שלי'," אוליביה עיקמה את אפה. "ושאל אותי בהתחלה אם אני מדברת צרפתית. אמרתי לו שכן, ושאני לא הגברת שלו ושיש לי חבר. הוא שאל אותי 'מי הגבר בר המזל'." שתיהן צחקו. "והשבתי, דניאל ג'ונס."
"התכוונת, ז'ונס?" בל הרימה גבה בחיוך. "לא ידעתי שאת מדברת צרפתית שוטפת!"
"ההורים שלי נולדו בצרפת." היא הסבירה. "יש לי קרובים שם, אני נוסעת לבקר אותם לפעמים, וזה דורש ממני לדעת צרפתית." חייכה. "דני ואני נסענו לצרפת לפני שלושה חודשים כדי לבקר את המשפחה שלי."
"באמת?" בל נשמעה מתעניינת, למרות שמשהו שקע בה בפנים, כמו אבן בתוך הקיבה. היחסים בין דני לאוליביה חייבים להיות רציניים, אם הוא טס כדי לפגוש את המשפחה שלה. היא ממש לא רצתה להתחיל לדבר על היחסים בין דני לאוליביה, אז מיהרה להמשיך לדבר. "הייתי פעם בתצוגת אפנה בצרפת, מהעבודה שלי."
"Get out!" אוליביה בהתה בה בהלם. "את עובדת באפנה?"
"למדתי עיצוב-אפנה במכללה שלוש שנים, עברתי התלמדות במשך שנה ואני עובדת אצל שארלוט גרינט. היא אוהבת את העיצובים שלי." קצת התרברבות לא תזיק כאן. רק כדי שאוליביה תראה עם מי יש לה עסק.
"וואו!" היא התפעלה. "את בטח ממש טובה! וואו, שארלוט גרינט! היא עיצבה את השמלה שלבשתי בטקס הענקת פרסי המוזיקה שהלכתי אליו עם דני!"
בל השתתקה. זו הייתה מכה מתחת לחגורה. אם היא רוצה מלחמה, קבעה, מלחמה היא תקבל. רגע, מה? היא ניערה את ראשה. תפסיקי להיות כזאת אינפנטילית! נזפה בעצמה.
"הכל בסדר?" אוליביה שאלה בהיסוס.
"כן." בל ענתה במהירות. "הכל מעולה." באותו הרגע קלוד ניגש אליהן והניח על השולחן שלהן שתי כוסות עם לאטה קרמל ושתי צלחות עוגה.
"בון-אפטיט." הוא אמר בקרירות והתרחק משם.
"את חושבת שהוא ממש נעלב?" אוליביה חייכה באשמה, ובל צחקה, מנידה בראשה.
"אוליבר סיפר לי עליו. הוא יהיה בסדר."
"אוליבר זה הידיד שלך שעובד פה?" שאלה בחיוך. בל הנהנה. "הוא פנוי?"
"הי, לא הבהרת כאן לאחד המלצרים שאת תפוסה?" היא הרימה גבה בחשדנות מעושה.
"אוי, לא, רק אל תספרי לדני." אוליביה גלגלה את עיניה ולגמה מהלאטה. בל הביטה בה. "מה?"
"למה התכוונת?"
"נו, את יודעת," אוליביה לקחה עוד לגימה, "כאילו שזה היה משנה לו. כלומר, הוא חושב שאני לא יודעת, אבל - " היא נשכה את שפתיה. "בל, אם את מכירה את דני, את צריכה לדעת שהוא פשוט לא-יכול להישאר נאמן לאותה הבחורה במשך הרבה זמן. הוא לא מסוגל."
בל התכוונה להגיב, אך בדיוק באותו הרגע הפלאפון שלה צלצל והיא הוציאה אותו מהתיק שלה. "הלו? היי. אמ, אני לא בבית עכשיו, יש סיכוי ש – כן, אבל – כן. בסדר. טוב, אז אני בדרך. אין בעיה. אהא. ביי."
"קרה משהו?" אוליביה הרימה גבה.
"אמרתי לשכנה שלי שאני אעשה בייביסיטר לבת שלה היום," בל גלגלה את עיניה. "ושכחתי מזה לגמרי. מצטערת."
"לא ציוויתי עלייך להפסיק להתנצל?" היא חייכה. "זה בסדר, ניפגש שוב בפעם אחרת?"
"בטח! היה לי ממש כיף היום." שתיהן קמו, ובל חיבקה את אוליביה. "אני אתקשר אלייך, אוקיי?"
"כן." אוליביה חייכה. "להתראות."
"ביי." והיא יצאה מהמסעדה, ממהרת הביתה. "היי, גברת מוריסון!" היא חייכה אל שכנתה המבוגרת ממנה בעשר שנים כשראתה אותה בלובי. "איפה שני?"
"השארתי אותה אצלך בבית, אני פשוט ממש ממהרת," היא השיבה בפיזור נפש.
"אבל הבית ריק עכשיו." בל השיבה בבלבול.
"אוה, לא, השארתי אותה עם אחיך הקטן! איך קוראים לו – חואקין? דייגו? מרקוס? כן, השארתי אותה עם מרקוס! כזה ילד מתוק, כל-כך מנומס." היא חייכה בחביבות. "טוב, אני ממהרת, אני אחזור בסביבות שתים-עשרה או אחת, בסדר? תתקשרי אליי אם יהיו בעיות, ביי!"
"ביי, גברת מוריסון." בל בלעה רוק. "אוקיי... היא השאירה את שני עם לוק... לא להילחץ... מה הוא כבר יכול לעשות לה?" ואז היא צווחה. "על מי אני עובדת? לוק!!!" היא לא חיכתה למעלית ורצה במעלה המדרגות, פותחת את הדלת. "לוק! מה עשית לה, מופרע שכמוך? איפה היא?!" היא עלתה בריצה לחדר שלו ופתחה את הדלת בסערה. היא ציפתה לראות את שני קשורה לכסא עם חבל קפיצה ונייר דבק מודבק על פיה כשלוק מכריח אותה לשמוע את מוזיקת הפאנק הרועשת והמעצבנת שלו, והופתעה לראות את שני יושבת על המיטה, מחזיקה בידה גיטרה, ולוק יושב ליד המחשב ומחפש אקורדים לשירים.
"את – בסדר?" היא פנתה אל שני, מתנשפת.
"אני בת אחת-עשרה, לא בת שש!" היא רטנה. "אני בסדר!"
"טוב, והוא... הוא לא עשה לך כלום?"
"בל!" לוקאס פער את פיו בתדהמה. "שאני אעשה משהו רע למישהו אחר? כמו מה אני נראה לך? מה עשיתי רע לאנשים?"
"שתוק, שרץ קטן!" אמרה בל בתקיפות. "אז הכל בסדר כאן?"
"כן!" שני ולוק גלגלו את עיניהם.
"את יכולה ללכת עכשיו." לוק הוסיף, "ותסגרי אחרייך את הדלת."
"טוב." בל הביטה בשניהם בחשדנות. "אם הוא יעשה לך משהו, תצעקי." היא אמרה לשני, ואז ירדה במדרגות. הפלאפון שלה צלצל. היא בהתה במסך התצוגה בהלם למשך כמה שניות, ואז ענתה בהיסוס. "כן?"
"בל!" בקול מהצד השני של הקו היה שמץ של הקלה. "חשבתי שתסנני אותי, כמו שאת עושה כבר מרגע שעזבת את הבית שלי." זה היה דני, והוא נשמע מריר.
"הייתי עסוקה." היא שיקרה, ואז נאנחה. "מה אתה רוצה?"
"שתספרי לי מה קרה. הכל היה בסדר היום בבוקר, ופתאום נהיית מוזרה כזאת. הכל בסדר?"
"לא." השיבה אוטומטית. "אני מתכוונת... עזוב. הכל בסדר."
"לא נכון. את נשמעת מוטרדת. תקשיבי, את רוצה שניפגש?"
"אני לא יכולה עכשיו." היא מיהרה לומר. "אולי מחר."
"לא, בל, אני צריך לראות אותך עכשיו." הוא התעקש. צמרמורת עברה לה בגוף. "אני צריך לראות אותך עכשיו". זה מה שהוא אמר. שהוא צריך לראות אותה. ואז, שוב, היא נזכרה באוליביה וניערה את ראשה.
"בסדר," אמרה לבסוף. "מתי?"
"עוד חצי-שעה, בגני קנזינגטון?"
"טוב. אני אראה אותך שם."
"אל תבריזי לי." הזהיר, ואז גיחך. "ביי."
"ביי." היא ניתקה. לאחר שניה, היא נכנסה לשיחות אחרונות ובהתה במספר שהרגע חייג אליה רק כדי להיות בטוחה שהיא לא דמיינה את כל זה.
דני ג'ונס התקשר אליי ואמר שהוא צריך לראות אותי. אמרה לעצמה. מה ניקי הייתה אומרת על זה?
*אנחנו נשמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
