שלום לכן ולכן, ליידיז אנד ליידיז. D: מפאת בקשה מיוחדת הפרק יפורסם היום ולא אממ, מחר, כי כמו שאולי שמתן לב (ואולי לא, כי אתן רק באות, קוראות ולא מגיבות ;___; *שולפת אקדחים באיום* *רמיזה*), אני אף פעם לא מפרסמת את הפרקים בתאריכים המיועדים להם. אז החלטתי שאני פשוט לא אנסה יותר, והפרק הבא יהיה בסביבות השבועיים הבאים, בלי תאריך מדויק כלשהו. היאח הידד. תזרמו.

ובכן, באופן כללי תלאות הזמן האחרון לא עשו לי טוב אבל לפחות יש לי את פרק עשר של הפאנפיק הזה כמעט-גמור. דורין אצלי, אגב, אז כולן לומר יפה הי לדורין, ולהתפלל שנצליח לסיים את הבירות לפני ש"נהייה באמת חוקיות לשתות בירות". בבירות, אגב, אנחנו מדברות על מקפליי-סרט אימה שהתחלנו לכתוב בשנה שעברה בערך ונתקע איפשהו בחלק בו דאגי מחטט באפו המושלם. טוב לא מחטט, יותר מאבד אותו, אבל אני לא אתן לכן ספויילרים ואני יודעת מה יקרה ואתן לא נהנה בננה.

פיס אווט, דוודייטס.

פרק 5.

Stop staring at each other and get the hell out of here.

"יש לך משהו לעשות עכשיו?" הארי שאל את ליזי. היא הרהרה לרגע.

"אממ, לא, למה?"

"אז אולי תישארי איתנו? יהיה נחמד. נראה סרט או משהו, אחרי שנגרום לדני להעלים את אוסף הפורנו שלו." טום שאל, וארבעתם נעצו בה עיני עגל.

היא הרימה גבה. "אוסף פורנו?"

"אל תקשיבי להם," דני אמר. "לדאגי יש אוסף. אני רואה באינטרנט." טום הכה את מצחו בייאוש, מניד בראשו.

"דני, זוכר מה היה שיעור 485#?" הוא שאל.

"אל תדבר עם דגים?" ניחש דני.

"לא."

"אל תגרום לדאגי לשים קונדום קרוע על הרצפה לפני שהבחורה מתעוררת ולהבהיל אותה?"

"זה היה שיעור 591#."

"לא להרביץ להארי בתחת?" ליזי נעצה מבט חד בהארי.

"אל תדאגי, זה שיעור 273#."

"אני מרגישה כל כך בטוחה בחברתכם. כאילו אתם ממש לא חבורת סוטים." דאגי גיחך והתיישב  לידה על הספה, כורך את ידו הימנית סביב כתפיה.

"אל תדאגי, אנחנו שפויים!"

"...בדרך קוסמית כלשהי." השלים אותו טום באנחה. ליזי צחקה, והנהנה.

"אז את נשארת?" דאגי שאל בחיוך.

"אני מניחה שכן."

"הידד!" דני הרים את ידו. היא הפנתה מבט שואל אל טום.

"זה תמיד ככה," הוא אישר.

"בא לי בירה. דאגי, לך להביא בירות," דני אמר לו, ואז פנה אל ליזי. "בחורה של בירה או של ניסויים?"

"נכשלתי בכימיה," היא הודתה. "הייניקן?"

"אני מחבב אותך!" חייך.

"טוב." הוא קם והתחיל ללכת לעבר המטבח. "רגע," הוא נעצר, מסתובב ומביט בהם. "למה אני?"

"כי ככה החלטנו." טום אמר. "חוץ מזה, כבר קמת."

"קנוניה!" הוא רטן ונעלם משדה הראייה שלהם כעבור כמה שניות.

"טוב," טום התחיל לאחר דקה של שתיקה מביכה, "אז נתחיל בשאלות המתבקשות. בת כמה את?"

"לא שואלים בחורה בת כמה היא." ליזי אמרה בטון נעלב. שלושתם רק הסתכלו עליה. "עשרים ושתיים."

"אוו, זקנה." דני גיחך.

"יש לי תסביכי גיל גם בלי זה. אתה יודע כמה זקנה אני מרגישה כשיש לי קבוצה עם בנות שעוד לא הגיעו אפילו לתיכון? זה נורא."

"או," טום השמיע קול עצוב והארי טפח על ראשה.

"בשביל מה זה?" היא שאלה.

"הממ," הארי הרהר. "אין לי סיבה."

"אה." היא אמרה. "טוב."

"רעל הייניקן, עוד אחד," דאגי נכנס אל הסלון והתחיל למנות את כל הבקבוקים, "עוד רעל אחר, ובפעם הרביעית רעל, ומיץ תפוזים!" הוא הציג את הממצאים, ואז לקח את מיץ התפוזים. דני הגיש לליזי את בקבוק ההייניקן.

"אז אתה לא שותה?" ליזי שאלה את דאגי, לוקחת את הבקבוק ואומרת תודה.

"לא, הוא לא שותה," הארי אמר, " זה עושה לו גזים אז אנחנו לא מרשים לו. אין לך מושג כמה הוא מסריח כשיש לו גזים." היא התחילה לצחוק.

"זה לא נכון!" דאגי התלונן. "אלכוהול עושה לי רע." הסביר.

"הוו." ליזי אמרה. "לא נורא. אתה תמיד יכול לעשן."

"אל תקלקלי את הילד שלי," דני אמר לה. "אני ואמא טום חינכנו אותו לא להתקרב לרעלים האלה." הוא לקח לגימה מהבירה שלו.

"איזה הורים נהדרים."

"בהחלט." ליזי פלטה גיחוך לא רצוני.

"אמא טום." היא חיקתה אותם, מתאפקת לא להתפוצץ מצחוק.

"הרגע חשבתי על משהו ממש מזעזע," דאגי אמר והביט בטום, "אבל מצחיק בצורה חולנית."

"כל מחשבה שכוללת אותי ואת המילה 'חוטיני' במשפט תיתן לי סיבה מצוינת לזרוק אותך מהחלון." יידע אותו טום.

"למה אתם כל הזמן מתעללים בו?" תהתה ליזי.

"כי הוא הזאטוט הקטן שלנו," אמר דני.

"למה, בן כמה הוא?"

"18." דאגי ענה אוטומטית.

"לא נכון." דני העיר. "הוא 17."

"הוא יהיה בן 17 בעוד חודש." אמר הארי. "עכשיו השני באוקטובר." ואז הוא שוב הרהר לרגע. "נכון?"

"השלישי," תיקנה ליזי, "אם הוא 17, בני כמה אתם?"

"אה,  טום בן 19, אני אהיה 19 בעוד... אממ, עוד כמה זמן?"

"אני לא מאמין ששכחת את יום ההולדת שלך." נזף בו טום.

"לא היו לי חיים, מה אתה רוצה ממני." רטן הארי, ואז טום עטה על פניו הבעה מהורהרת.

"אממ, אני חושב שיש לך... עוד חודשיים?"

"אתם שוכחים את הדבר הכי חשוב!" דני קרא, נעלב.

"באמת?"

"את מה?"

"אותי!" כולם גיחכו.

"זה לא כזה חשוב." דאגי אמר.

"אני אהיה בן 19 בעוד ארבעה חודשים." הוא הודיע בחשיבות, מחייך.

"מרתק," הארי השעין את ראשו על ידו והביט בו. "פשוט מרתק."

"כמה מרושע מצדכם," ליזי צחקה. "רגע, דאגי, זה אומר שנשרת מבית הספר?"

"יפ." הוא אמר, שותה מעט ממיץ התפוזים שלו.

"מגניב." כולם הסתכלו עליה.

"מגניב?" שאל דני.

"אממ, כן..." היא הסמיקה. "טוב, תמיד חשבתי ש... לא יודעת. זה שונה מכל הפלצנים שסיימו ללמוד באיזו אוניברסיטה יוקרתית והלכו ללמוד עסקים או מחשבים או לא יודעת מה, שאני פוגשת בדרך כלל."

"את רומזת שאנחנו פלצנים? כי אני יודע שמה שיוצא מהתחת של טום הוא לא ניחוח הדרים טרופי כמו המפיץ ריח ההוא בצורת שדיים שהארי קנה לי, אבל-"

"קנית לו מפיץ ריח בצורת שדיים?" ליזי ניסתה לעצור את עצמה, כדי לא להתחיל לצחוק בהיסטריה. היא הייתה מודעת עד כאב כמה הפרצוף שלה נראה מעוות באותו הרגע.

"נה, אין כאלה בחנויות. קניתי לו עציץ בצורת שדיים." הארי אמר בגאווה.

"גדול," ליזי לא הצליחה לעצור את עצמה וצחקה. "אוה, ואני לא חושבת שאתם פלצנים. אתם דווקא די בסדר."

"הו, תודה," דאגי גיחך. "נחמד מצידך."

"ובחזרה לשאלות הכרחיות." הארי חייך אליה, "להקה אהובה?" היא נראתה מהורהרת.

"אממ, סאונדגארדן, אני חושבת." היא אמרה לאחר מחשבה. "או ש, אה... לא. סאונדגארדן."

"חור שמש שחור?" דני חייך אליה.

"נה, פוזת ישו.*"

"מעניין. וחוץ מהם?" היא שוב חשבה לרגע.

"ג'נסיס, אה... וביטלס. סטרוקס. רדיוהד. דברים בסגנון. המי..."

"תני כיף!" דני אמר לה, והיא צחקה כשהושיטה לו את ידה בשביל לתת לו כיף.

"קטעת לי את חוט המחשבה, אני צריכה להיזכר שוב." כולם הנהנו והסתכלו עליה. "אתם איומים."

"אבל את מחבבת אותנו," הארי אמר.

"כן, כן... אוה, אני אוהבת גם את אואזיס! ו... פרל ג'אם, נראה לי שזהו. כלומר. כן. זהו, כעקרון. אני לא מתכוונת לחלוק אתכם את כל הפלייליסט שלי." *

"אוקי. אני מאשר אותך!" טום לקח את בקבוק הבירה והניח אותו על כתפיה, מדמה את הבקבוק לחרב וכאילו-מכתיר אותה. "הרי את רשאית להסתובב איתנו."

"הידד," היא גיחכה.

"הי," דני אמר, "מתי הפיצרייה בקצה הרחוב נסגרת?" כולם הרימו גבה והביטו בו.

הארי הסתכל על השעון שלו, וליזי הסתכלה ביחד איתו, "זה נסגר אממ, בתשע וחצי? למה אתה שואל בכלל?"

"זו שהביאה את הפיצה," הוא אמר בפשטות. "היא הייתה די יפה. נראה לכם שיש לה משמרת היום?"*

"או, דני נדלק על נערת-פיצה?" דאגי שאל בחיוך. "כמה חמוד."

"כן, הם יוכלו לשלב רטבים ביחד," הארי העיר, ואז ליזי נראתה כאילו היא נזכרת במשהו, משכה את ידו והביטה בשעון שוב.

"לעזאזל, עכשיו שבע!" ליזי אמרה בהלם. "אני חייבת לעוף." היא קמה.

"לאן?" טום שאל.

"לבית שלי, לאן." גיחכה. "השותף שלי בטח דואג לי וגם ככה זו בערך שעה נסיעה..."

"אוה, אז את נוטשת אותנו?" דאגי שאל בעצב.

"אני אראה אתכם ביום שני, לא?"

"אבל אז אנחנו נראה לא-סקסיים." דני אמר. "עכשיו אנחנו במיטבנו."

"אני בטוחה שאני אוכל לחיות עם העובדה שאתם לא נראים סקסיים כל הזמן," היא צחקה. "אז אני אלך לי..."

"את רוצה שאני אסיע אותך?" הארי הציע.

"לא, אני אתפוס מונית," היא אמרה במבוכה.

"זו לא בעיה, באמת." היא חשבה על זה לרגע.

"אבל הרגע שתית..."

"לא נכון," הוא הצביע על בקבוק הבירה הכמעט-מלא, "אני לא שותה הרבה בדרך כלל."

"אז אני מניחה שזה יהיה נחמד..." הוא חייך אליה והיא חייכה בחזרה.

" תפסיקו לבהות אחד בשנייה ככה ותעופו מפה," גירש אותם טום.

"בסדר. בואי, ליז, הם לא רוצים אותנו כאן." הארי הזדעף, והתחיל ללכת לכיוון הדלת. ליזי זרקה לעבר היושבים בסלון 'ביי', מנופפת לשלום ואז הלכה אחריו.

"אז," הארי פתח את הדלת בפניה, קד בבדיחות והורה לה להתיישב, "ברוכה הבאה לעולם הנפלא של המכונית של טום."

"אין לך מכונית משלך?" ליזי גיחכה, מתיישבת.

"נוּפ." הוא אמר בשביעות רצון.

"נהדר. אז מה יקרה אם תעשה תאונה?"

"אותה התוצאה, באופן כללי," הוא משך בכתפיו וחייך. "אם אני לא מת, טום בהחלט יהרוג אותי."

"אני בטוחה." הוא גיחך.

"אז..." הוא התניע את המכונית, "איפה את גרה?" היא אמרה לו את הכתובת.

"תרגיש חופשי לבוא ולאנוס את השותף שלי אם אתה לא מספיק מסופק בבית."

"אני אקח את זה ברצינות," הוא אמר. "תביאי את הדיסקים לידך, בבקשה," היא הנהנה והסתובבה כדי להוציא את הדיסקים.

"ביטלס!" היא קראה בהתלהבות. הוא הרים גבה, מסתכל עליה. "מצטערת, אני קצת מתלהבת כשזה מגיע אליהם." היא חייכה בהתנצלות, ואז קראה בחיוך; "Anthology 1!"

"כן," הארי הנהן בגיחוך, "Anthology 1."

"אוה, אנחנו יכולים לשמוע את זה?" היא נעצה בו עיניים מתחננות.

"לי אין בעיה," הארי משך בכתפיו. "תכניסי." היא חייכה חיוך רחב והביטה בשני הדיסקים. היא העיפה מבט ברשימות השירים של כל דיסק ואז לקחה את הדיסק השני והכניסה אותו למערכת. "את באמת בקטע שלהם, הא?"

"יאפ!" היא חייכה אליו. "אבל ליבי ונשמתי שייכים לסאונדגארדן, ולא אכפת לי שג'יי קורא להם רוק תיכונים."

"הא?"

"אתה יודע..." היא חייכה - "כשהגראנג' היה אנדרגראונד מוחלט רק תחנות רדיו של קולג'ים השמיעו אותן, ואז נירוונה ו... אר. אי. אמ, אני חושבת, פרצו את הדרך למיינסטרים." קולה הפך ממורמר. "אז הוא קורא לזה מוזיקה של תיכוניסטים כי אני אובססיבית לדברים האלה מאז התיכון." הוא צחק.

"כן, אני מניח שזה הופך אותם ללהקה של תיכוניסטיות."

"הי!" היא רטנה בשעשוע, "רק לג'יי מותר לומר את זה."

"אה. סליחה." הוא גלגל את עיניו. היא חייכה, ולחצה על פליי, עוצמת את עיניה ומקשיבה למנגינה.

"אוף. לא אכפת לך שאני אשיר עם זה, נכון? אני אוהבת את השיר!" היא נעצה בו מבט מתחנן.

"She loves you?" הוא נראה משועשע.

"כן, למה?"

"טוב, שחררנו סינגל אחרון מהאלבום שלנו לפני כמה שבועות, ועשינו לשיר קאבר שייכנס לסינגל." היא הביטה בו בהלם.

"אני ממש מחבבת אתכם פתאום, אתה יודע?"

"כן, אמרת הרגע." הוא גיחך, ולקח נשימה עמוקה. "קדימה. החרישי אותי."

"לא, עכשיו אני מרגישה רע כי 'מקצוענים'," היא הגתה את המילה בלעג-מה, "עשו לזה קאבר לפניי."

"הרסתי לך את חווית הביטלס?"

"כן." ליזי נעצה בו מבט תינוקי וכועס.

"אוו." הוא עטה על פניו פרצוף עצוב והם בהו האחד בשנייה במשך כמה זמן ככה, כאילו מנסים לבדוק מי יישבר ראשון כשליזי התחילה לצחוק. "ניצחתי!"

"זה לא הוגן, לך היה פרצוף יותר מגוחך!" ניסתה להגן על כבודה.

"נה-אה. ניצחתי בצורה הוגנת להפליא."

"אני אחזיר לך על זה." היא הזדעפה.

"בהצלחה."

*הכוונה ל- Soundgarden – Black Hole Sun. אחלה שיר, אבל ממש לא מה שהם בדרך כלל מנגנים. השיר שליזי הזכירה הוא Jesus Christ Pose, והוא AWESOME  על גלגלים.

*כל הלהקות שהוזכרו כאן: Oasis, Pearl Jam, Radiohead, The Strokes, The Who, Genesis, The Beatles. סאונדגארדן (L) נמצאים בכוכבית למעלה אז אין לי סיבה לכתוב אותם שוב.

*אעע, באנגלית זה צריך להיות "The Pizza-Girl from yesterday was damn fit", דני לא היה אמור לצאת כאן  charming, באמת.

*להארי אין באמת רישיון, שיניתי את העובדות פור די ארט אנד סטאף.

*י Anthology 1הוא אחד מתוך, ובכן, המון אלבומי אוסף שיצאו לביטלס. כמו כן יש Anthology 2  ו Anthology 3, כולם אלבומים כפולים. ויש לו איכות איומה.

טוב, הפרק די אמור להיות בעוד חמישה ימים אבל עוד חמישה ימים זה יום ראשון- כלומר, יומיים לפני הבגרות בביולוגיה (99 במגן! פאק יא!), וחשבתי לעצמי, הי, אמא שלי בחיים לא תיתן לי לשבת מול המחשב יומיים לפני בגרות. אז זה בא היום כדי למנוע עיכובים ועניינים, פרק הבא ב23.5, יאיי.

למען האמת רציתי לחלוק איתכן עוד משהו (כבר ציינתי שקיבלתי 99 במגן בביולוגיה? הא? הא?), והוא שקיבלתי מיטה חדשה! which means one thing and one thing only- כאבי גב נואו מור. יאיי. ואמא שלי, שנורא התבאסה שלא רציתי מיטה כתובה, דווקא אמרה שהעיצוב שבחרתי יצא יפה. IN YOUR FACE.

מקווה שנהניתן לשרוף אנשים בל"ג בעומר ועוד יותר מהגשם החומצי שהיה בל"ג בעומר, אדיוסוס ותהנומוס מהפרקוס אנשותוס. אפילו הגדלתי בשבילכן את הכתב.

I'm not cheating on you.

-I'll bet.

"ג'ס!" ליזי התנפלה בחיבוק על הגבר הבלונדיני. הוא החזיר לה חיבוק מגושם, לא בטוח מה לעשות עם עצמו. ג'ייסון התקרב אליהם, ידיו משולבות וחיוך משועשע נסוך על פניו. ג'ס חייך אליו במבוכה והוא החזיר לו חיוך קטן. ליזי הפסיקה לחבק אותו ונעמדה מולו. "אתה די אידיוט."

"תודה, אני מנסה הכי טוב שאני יכול," הוא גיחך לעומתה, והיא הנידה את ראשה כאילו-מאוכזבת ממנו.

"אני אלך... להכין פופקורן." ליזי הודיעה, מנשקת את ג'ס במהירות על הלחי ויוצאת מהסלון אל המטבח. ג'ייסון חייך במבוכה לעבר ג'ס, כאילו זו הפעם הראשונה שהם רואים אחד את השני. ג'ס החזיר לו חיוך נבוך.

"היי..." הוא אמר, נושך את שפתו התחתונה. ג'ייסון נשען על הקיר, מביט בו.

"היי."

"הפופקורן מוכן!" ליזי ניערה את שקית הפופקורן, שופכת את התכולה לתוך קערת פלסטיק. היא לקחה את הקערה בידה ויצאה אל הסלון, מביטה בחיוך בשני הגברים המתנשקים מולה. "אהמ," היא השתעלה. הם מיד התנתקו במבוכה. "הפופקורן..." היא הצביעה על הקערה לידה, ואז הלכה והתיישבה על הספה. שניהם התיישבו משני צידיה.

"אז מה רואים?" ג'ס שאל, לוקח ערימת פופקורן ודוחס אותה לפיו.

"אתה כזה ברברי," ג'ייסון נזף בו. ליזי צחקה כשג'ס הוציא לו לשון וגלגל את עיניו.

"יש בחזרה לעתיד עוד כמה דקות."

"אה, ראיתי את זה!" אמר ג'ס. "סרט נהדר."

"באמת?" ג'ייסון עיקם את אפו. "אני שונא מדע בדיוני." ליזי זרקה עליו פופקורן.

"אתה לא מבין כלום."

"אני באמת לא מבין," ג'ייסון נעץ בה מבט מתגרה, "מה כל כך נהדר בחבורת אנשים שנלחמים באנשי זאב ואממ... לורד וולדמורט – "

"אוקי, קודם כל, הסרטים של הארי פוטר מחורבנים," ג'ס אמר, "ו'בחזרה לעתיד' זה מגניב. אז תשתוק או שאתה לא מקבל סקס הלילה." ג'ייסון באמת השתתק, מרים גבה, וליזי צחקקה.

"אה, ג'ס, שמעת על מקפליי?" היא שאלה, מעבירה לVH1.

"הלהקה הזו? הלכנו, אני וצ'ארלי, להופעה שלהם לפני כמה זמן. שאלנו אם אתם רוצים לבוא."

"באמת?" ליזי שאלה בתמיהה.

"כן, טיפשה," ג'ס פרע את שערותיה האדומות בחיוך. "הי, ארך לך השיער. הוא כבר כמעט מגיע לכתפיים."

"אני יודעת, צריך לקצר את זה שוב," רטנה ליזי. "מה אמרת על ההופעה?"

"אה, כן. בכל מקרה, הם הופיעו שם... המוזיקה שלהם בסדר כזאת."

"אז אתה יודע מי הם."

ג'ס הנהן.

"כן, זה מה שאמרתי."

"ו...?"

"התחלתי קצת לשמוע אותם לפני הרבה זמן. הם עשו עם באסטד קאבר לBuild Me Up Buttercup," 

"אוו, אני אוהבת את השיר הזה!" ליזי קראה. "אני מקווה שהם לא הרסו אותו."*

"נה, זה דווקא די נחמד."

"אוה, יופי. כי אני אוהבת את השיר הזה."

"אני יודע, אמרת את זה הרגע."

"שתוק." ג'ס צחק.

"בכל אופן תמיד חשבתי שהם חמודים למדיי. הייתי עושה אותם." ג'ייסון עיווה את פניו. "לא בוגד בך."

"אני בטוח."

"אז מה אתה חושב עליהם?"

"אממ. תמיד חשבתי שדני והארי צריכים להיות ביחד. או דאגי והארי. כן, הארי ודאגי זה טוב, הם יוכלו להיות זוג מעולה! אבל טום לא יכול להיות גיי, כי... טוב. הוא לא נראה הומו במיוחד." ליזי צחקה, וג'ס המשיך לדבר, "אבל הארי ודאגי יהיו ממש סקסיים ביחד. אולי דני יוכל להצטרף אליהם לשלישיה אבל..." הוא עצר, בוהה במבט מזוגג בשולחן הקפה. "וואו. דני."

"ג'ייסון עוד יקנא," ליזי העירה. בתגובה, ג'ייסון זרק עליה פופקורן.

"לפחות הוא לא בוגד בי עם בחורה," הוא משך בכתפיו. השתררה דממה. "דני הוא לא בחורה, נכון?"

"לא, הוא לא בחורה..." ג'ס חייך. "מה העניין הפתאומי בהם?"

"אממ, הם הצטרפו לשיעורי יוגה של יום שני." היא משכה בכתפיה.

"מה?" הוא השתעל.

"הסרט מתחיל," התחמקה ליזי. "נדבר על זה אחר כך." ואז היא הרכינה את מבטה לעבר קערת הפופקורן הכמעט ריקה. "אוף, ג'יי, תעשה לי טובה ותלך להזמין פיצה."

"הפיצה פה!" דני קרא. בסופו של דבר הם הצליחו להוריד את הרגל של דאגי בחזרה למקומה הנורמאלי בעזרת תחכום אינסופי (הם חיפשו בגוגל עצות מזוויעות ומרוב בהלה דאגי שחרר את עצמו), ועכשיו הארבעה ישבו מול הטלוויזיה וראו 'בחזרה לעתיד'. כשהפעמון צלצל, לא נראה שאף אחד ממש מתכוון להקים את עצמו, אז השלושה פשוט בהו בדני במבט של לך-להביא-את-הפיצה-עצלן-קטן, עד שהוא הבין את הרמז והלך להביא את הפיצה. הוא קם בכבדות, מדשדש את דרכו לעבר הדלת ופתח אותה.

"כן?"

"הפיצה שלך," הנערה שעמדה מולו בבגדי נערת-המשולחים אמרה, לא מסתכלת עליו אפילו לרגע. "מר... פלטצ'ר?" היא הרימה את מבטה ונראה כאילו היא קפאה על מקומה.

"ובכן, זה לא אני אלא התחת העצלן הזה בסלון, אבל אני מניח שגם דני ג'ונס עובד בשבילך," הוא צחק. היא הגישה לו את המגש בהלם קל, בוחנת אותו.

"וואו." היא אמרה.

"הממ?"

"במציאות יש לך הרבה יותר נמשים," דני חייך.

"זה טוב או רע?"

"טוב, אני אוהבת אממ... את הנמשים... שלך." היא מלמלה לקראת הסוף. "זה יהיה תשעה פאונד וחצי." הוא נכנס אל הדירה והניח את המגש על הכוננית ליד דלת הכניסה.

"רגע, השארתי את הארנק בסלון," הוא אמר במבט מתנצל, ורץ לעבר אחת הדלתות. הנערה עמדה באי נוחות במפתן הדלת, בוחנת בעצבנות את החדר שיכלה לראות. דני יצא מדלת שונה לגמרי מזו שנכנס בה, והיא נראתה מבולבלת.

"לא נכנסת מהדלת ההיא?" היא הצביעה לכיוון ההפוך מהמקום בו הוא הגיע.

"הבית הזה הוא מבוך," הוא חייך אליה במסתוריות. "איך קוראים לך?"

"ג'יין."

"ג'יין." הוא חזר אחריה, מגיש לה עשרה פאונדים. "יש לך שם יפה." היא הסמיקה באותו הרגע עד שורשי שיערותיה. "אז אני אראה אותך בסביבה?"

"אני עובדת בפיצה בקצה הרחוב," היא אמרה בשקט, פונה להוציא לו עודף.

"אה, לא, תשמרי את העודף." חייך. היא חייכה בחזרה, נבוכה.

"להתראות," היא אמרה. דני פנה לסגור את הדלת.

"להתראות, ג'יין."

"מישהי הקדימה," אמר דייב בחיוך. הוא עמד בפתח הדלת של חדר 56, נשען על משקוף הדלת ומביט בליזי מסדרת את המזרונים על הרצפה.

"כן, אני מניחה שלבוא רבע שעה לפני שאני צריכה להיות פה נחשב להקדים." היא צחקה. דייב גיחך בתגובה.

"ולמה זכינו לכבוד?"

"אממ," הוא הניחה מזרן על הרצפה וניסתה ליישר אותו לפי הדוגמא של הרצפה. "קמתי מוקדם." היא הודתה במבוכה. הוא התחיל ללכת לעברה, ידיו משולבות.

"חשבת פעם לקנות שעון מעורר?"

"חשבת פעם לוותר על העקיצות האלה?" היא החזירה לו, נעמדת מולו בשילוב ידיים. נראה כאילו היא מתאפקת לא לחייך.

"כן, אבל במחשבות האלה את..." הוא עצר את עצמו. "אז תרצי לצאת איתי, היום בערב?"

"אני..." הוא הניח את ידו על שפתיה, אבל היא התרחקה ונאנחה. "הבטחתי לצ'ארלי ולנה שאני אלך איתן לפאב הקבוע." הוא נאנח.

"זה כאילו בכל פעם שאני בא ומזמין אותך לצאת איתי משהו צץ פתאום." הוא הניד בראשו כלא מאמין.

"דייב," היא התחילה, ואז הוא קטע אותה.

"אוה, זה לא חשוב," הוא הניד בראשו כמנסה להעיף מחשבה טורדנית, "אני אלך להכין לעצמי קפה או משהו." הוא פנה ללכת והיא החזיקה בידו, עוצרת אותו. "קרה משהו?"

"אני פנויה היום בצהריים," היא אמרה ברצינות, "אם אתה רוצה." הוא הנהן.

"בהנחה שאני רוצה, מתי את מסיימת היום עם העבודה?"

"שתיים עשרה."

"אז בשתיים-עשרה וחצי בכניסה, אם אני רוצה?" ליזי הנהנה בחיוך. הוא רכן, כנראה כדי לנשק אותה, ואז הפלאפון שלה צלצל. דייב גלגל את עיניו, וליזי הוציאה את הפלאפון מכיסה.

"הלו? כן... הוא תקע את הרגל מאחורי הראש? מה זאת אומרת שוב? הוא גם עשה את זה אתמול עם הרגל השנייה?" היא הביטה בדייב. "אני מסיימת בשתיים-עשרה. הוא יוכל לחכות עד אז ואני אבוא?" דייב נעץ בה מבט. "אוקי. אני אבוא. כן. ביי."

"מה צץ הפעם?"

"אממ..." היא לא ידעה איך להסביר לו, שכן הוא לא הכיר את מי שהתקשר. "אני צריכה לעזור לאיזה אידיוט שהרגל שלו נתקעה מאחורי הראש להשתחרר." הוא הרים גבה. "לא להשתחרר במובן הזה!"

"אז את מבטלת שוב?" הוא שאל באכזבה. ליזי נאנחה בשקט, מהנהנת. "אוקיי. אני הולך." הפעם היא לא ניסתה לעצור אותו.

"תודה לאל. הוא התחיל לשיר על ויקינגים מרוב שעמום. והאחרים הצטרפו אליו," היה המשפט הראשון שהארי אמר כשהוא פתח לה את הדלת. ליזי הרימה גבה, מגחכת.

"מה רע בשירה על ויקינגים?"

"תנו לי ו'!"

"-ו'!"

"תנו לי י'!"

"י'!"

"תנו לי ק'! – " היא שמעה את הקולות מאחוריו.

"אוה." אמרה בתוכחה. "כן. זה בהחלט נשמע נורא." הארי הנהן, ואז הבין שהיא עדיין עומדת מחוץ לדירה. הוא זז ממפתן הדלת במבוכה.

"תיכנסי." היא נכנסה והוא סגר את הדלת אחריה. "פשוט... תסתכלי ישר ותמצאי את המטומטם עם הרגל מאחורי הראש." היא צחקה, מהנהנת אפילו שהוא לא הסתכל לכיוונה והתחילה ללכת אל הסלון.

"הי," היא אמרה בחיוך. שלושת הגברים שישבו בסלון חייכו אליה, ודאגי (המטומטם עם הרגל מאחורי הראש) הרים את הרגל השנייה שלו ונופף אליה.

"היי!" הם אמרו במקהלה, ואז דני עשה פרצוף עצוב.

"אז זהו זה, הא?" הוא אמר. "כאן זה נגמר. עצרנו ב-י' האחרונה של הויקינגים, וזה כבר מרגיש כמו נצח. אין יותר דאגי עם רגל מאחורי הראש, אי אפשר יהיה לצחוק עליו בגלל התנוחה ההומואית בעליל הזו כשהוא תקוע באותה תנוחה ולא יכול להחזיר לנו..." הוא עצר לרגע. "לא שהוא היה עושה את זה בכל מקרה כי הוא הילד הקטן בבית, אבל אני מניח...-"

"דני, תשתוק." הארי נעמד ליד ליזי.

"הממ, אתם יכולים להמשיך לאיית את הויקינגים ואז אני אשחרר אותו, לא ממש אכפת לי." היא אמרה. הארי נעץ בה מבט מבוהל.

"את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?"

"אני כן."

"וחשבתי," הוא אמר בטון דרמטי, "שאת תצילי אותי מבית המשוגעים הזה!" היא שלחה את ידה וטפחה על ראשו במחווה מרגיעה, מצחקקת. "אני הכלב שלך או משהו?"

"אתה רוצה להיות?"

"רוצה להצטרף לשיר הויקינגים?" הציע טום. היא משכה בכתפיה.

"למה לא."

ואת חמש הדקות הבאות הם בזבזו באיות המילה ויקינגים בכמה שפות שונות ("תנו לי... איך קוראים לאות ההיא בקאנג'י*?"), ולאחר מכן ליזי שחררה את הרגל של דאגי.

"אני מרגיש כאילו פתחו אותי," הוא התלונן, סוגר את רגליו בכוח ומיישר את הגב. "זה דווקא נחמד."

"תמיד טענו שהוא הומו," אמר טום.

"אני לא!"

*Build Me Up Buttercup הוא במקור של The Foundations, להקת סול  בריטית שהייתה פעילה תקופה קצרה בסוף הסיקטיז. תוכלו למצוא אותו בפסקול הסרט "משתגעים על מרי", או אממ... בצורה אינדיבידואלית באימיול.  או באלבום שלהם. גיחי. את הגרסא של באסטד אני מניחה שכולכן מכירות, בכל אופן.

*בייסיקלי, אותיות סיניות מודרניות, היראגנה וקאטקאנה. לאזוכרת הסברים יותר מפורטים מזה כי באיזשהו שלב ויתרתי על יפנית כשפה שלישית, אבל אם מעניין אתכן - ויקיפדיה.

יואו אני אוהבת את ג'ס בחיי. הוא כל כך אדיר והומו. 3>