אזהרה אחת לפני הפרק: הוא הזוי. ממש הזוי. אבל הוא חמוד, אני אוהבת את הפרק הזה.D:

תיהנו. ^^

נ.ב: מוקדש לשארונ וסתו, שאני ממש מקווה לסיים את הפיקצר שלהן עד מחר. P:

*  *  *

"אוקיי, היסטורי." אמרה ניקי בהלם, מתיישבת על הספה ליד אוליבר ובל. "את. שפכת מגש של אלכוהול. על דני. ג'ונס. אתשפכתמגששלאלכוהולעלדניג'ונס."

"נהדר, אולי תחזרי על זה שוב?" בל זעפה.

"לעזאזל, איז! את רשמית האלילה שלי!" קראה ניקי, מחייכת חיוך-רחב. "רגע, אבל למה עשית את זה?"

"כי – " בל השתתקה ונשכה את שפתיה. "בגלל ש..."

"מה, את מקנאה? זה העניין?"

"לא!" בל מחתה במהירות. "זה בכלל לא קשור!"

"אז?"

"עשיתי את זה בגלל ש..."

"כן?"

"אה!" בל לקחה כרית מהספה וקברה בה את ראשה. "הואנישקאותימאחוריהגבשלאוליביה!"

"מה?" הבעה מבולבלת נסוכה על פניה של ניקי.

"אולִי, קצת עזרה כאן?" היא פנתה אליו.

"הוא נישק אותה בזמן שהוא יצא עם אוליביה." הסביר אוליבר. "והיום הוא יצא לדייט עם מישהי, יומיים אחרי שהוא זרק את אוליביה."

"מה?!" ניקי שאלה בהלם. "למה לא סיפרת לי?"

"אוף, אני לא יודעת!" היא השיבה בתסכול. "אבל היו לך מספיק צרות על הראש גם בלעדיי! עם לורה, והתפקיד שנלחמת עליו... לא רציתי להוסיף לזה."

"אבל – " ניקי השתתקה, והתחילה ללכת במעגלים בסלון. "אוקיי." היא נשמה עמוק. "תנו לי להבין. את יצאת עם דני והוא נישק אותך," היא עצרה והביטה בבל, שהנהנה. "בזמן שהוא יצא עם אוליביה. אחרי זה, הוא נפרד ממנה." בל שוב הנהנה. "ואז מה?"

"סיכמנו שנישאר ידידים." היא אמרה.

"טוב. הייתם ידידים והוא יצא עם הברונטית. אז מה הבעיה שלך, בעצם?"

"ש – הוא יצא איתה יומיים אחרי שהוא זרק את אוליביה!"

"אבל זה לא באמת מפריע לך, נכון?" שאל אוליבר, מחייך בערמומיות.

"מה אתה רומז?" היא צמצמה את עיניה.

"את מקנאה." אוליבר וניקי אמרו פה-אחד. היא התחילה להאדים.

"אני לא!"

"את מקנאה, אין על זה ויכוח בכלל." ניקי משכה בכתפיה.

"אני לא מקנאה!"

"נו, איז. השלב הראשון הוא להודות בזה." אמר אוליבר, כאילו הוא פונה אל מכורה לסמים.

"אבל אני לא – "

" – את כן – "

" – בסדר, אני כן!" היא פלטה בכעס. "אני מקנאה! כשאני רואה אותו עם מישהי אחרת הדם שלי מתחיל להתחמם והבטן שלי מסתובבת! אנימקנאהאנימקנאהאנימקנאה!" היא רשפה. "זהו? טוב לכם עכשיו?"

אוליבר חייך בניצחון.

"ידעתי."

"ועכשיו מה?" בל שאלה בייאוש. "אני עדיין שונאת אותו."

"חכי, זה יעבור לך." אמרה ניקי בחכמה. "בחיי, את לא רואה סרטי רומנטיקה? זה ברור שיש ביניכם מתח-מיני. זה רק עניין של זמן עד שתתנפלו אחד על השנייה."

"חה, בל באמת הולכת להתנפל עליו." אוליבר גיחך. "אבל לא במובן שהתכוונת."

"זה לא מצחיק!" אמרה בל בכעס. "אתם... אתם..." היא חיפשה את המילה המתאימה.

"אנחנו מה?"

"קרציות! שניכם!" היא פלטה בעצבים. "ואני הולכת לישון, אז לילה טוב!" ובזאת היא הלכה לחדר שלה ושל ניקי.

"היא כל-כך מאוהבת בו."

"שמעתי את זה!" היא צעקה מהמסדרון.

"אז מה עושים עכשיו?" שאל אוליבר.

"טוב, זה ברור."

"מה?"

"אנחנו חייבים להשלים ביניהם." אמרה ניקי בחיוך רחב.

"אה. נכון. רק, אממ, איך אנחנו הולכים לעשות את זה?"

"באמת אוליבר, אתה כל-כך אטום לפעמים." היא גלגלה את עיניה. "השלב הראשון הוא לגרום לדני להודות שהוא מת עליה!"

"אה, ידעתי את זה!" קרא אוליבר. "רגע, שהוא מת על מי?"

"על ויקטוריה בקהאם."

"אבל היא לא נשואה ל – "

"על בל, אוליבר! אנחנו צריכים לגרום לו להודות שהוא רוצה את בל!

"כמובן! גאוני!" הוא בהה בה בהערצה.

"ברור שזה גאוני, זה רעיון שלי."

"רגע, אז איך אנחנו גורמים לדני ג'ונס להודות בזה?"

"שאלה טובה. בדיוק בגלל זה, נצטרך לבנות אסטרטגיה מושלמת, שתהיה בנויה משלבים מדויקים."

"מובן, המפקדת. שאלה, המפקדת."

"קבל רשות דיבור, טוראי."

"כן, המפקדת. המפקדת, איך אנחנו בכלל נפגוש את דני ג'ונס?"

"הא, אני שמחה ששאלת, טוראי. כי יש לי את התוכנית המושלמת."

"את האלילה שלי."

"אני יודעת." היא חייכה. "עכשיו בוא, יש לנו עבודה." היא לקחה את מפתחות הדירה והם יצאו החוצה.

"מה עושים עכשיו?"

"אוקיי. מקפליי אמורים לחזור עכשיו מצילומים של הקליפ החדש."

"אז?"

"אז בוא, נעקוב אחרי דני עד שנגיע לבית שלו ונסחט אותו לתת מידע!"

"זו התכנית המושלמת שלך?" הוא שאל, מרים גבה.

"אוף, בוא כבר." היא גלגלה את עיניה ומשכה את ידו לעבר האולפנים שמהם יצאו ברגע זה מקפליי. "הנה הוא!" הם ראו את דני עומד ביציאה מהאולפנים ביחד עם הארי. הוא נפרד ממנו והתחיל ללכת. "אחריו!" הם התחילו לרוץ.

דני שמע צעדים חשודים מאחוריו והסתובב. ניקי ואוליבר מייד התחבאו מאחורי פח-זבל שהיה שם. הוא זרק לעבר הפח מבט חשדני, והמשיך ללכת.

"זה היה קרוב..." מלמל אוליבר. הם המשיכו לעקוב אחריו, מסתתרים מאחורי חפצים בכל-פעם שהוא הסתובב. לבסוף הוא נעצר מול דלת של בניין-פאר ענקי, פתח את דלת הלובי ונכנס.

"אולִי, הדלת!" קראה ניקי במהירות. אוליבר רץ מהר כדי לתפוס את הדלת, אבל היא כבר נסגרה. "לעזאזל."

"מה עכשיו?" אוליבר התיישב על הרצפה, נשען על קיר הבניין. "כואבות לי הרגליים."

"אוך, קום כבר. יש לי רעיון." ניקי הביטה במעלה הבניין, מהרהרת.

"אני מקשיב, איינשטיין."

"אוקיי. תעזור לי."

הוא קם. "מה לעשות?"

"תעמוד..." היא החזיקה את הכתפיים שלו, מכוונת אותו, "כאן."

הוא נעמד. "מה את –  איה!" היא קפצה על הגב שלו. "מה את עושה?!"

"תפסיק לזוז!" היא קראה בפאניקה. "תעמוד ישר!"

"מה את עושה?"

"אני..." היא נעמדה על הכתפיים של אוליבר, ואז נתנה לעצמה דחיפה קטנה וטיפסה על מעקה המרפסת של דיירי הקומה הראשונה. "יש!"

"ווהו..." אוליבר מלמל בהלם, מעסה את כתפיו ומביט בניקי בהלם. "איך עשית את זה?"

"לא הייתי מצליחה בלעדיך." היא חייכה. "קדימה, בוא." היא התכופפה, מושיטה לו את ידה, וכך גם הוא טיפס למרפסת. "אוקיי, דני גר בקומה הרביעית, ממה שהבנתי."

"איך את יודעת?" הוא שאל בפליאה.

"בל שיגעה אותי עם זה." היא אמרה בעצב. "אוקיי, תעמוד כאן. מוכן?" היא שוב קפצה על הגב שלו, ולאט-לאט נעמדה על הכתפיים שלו. הם טיפסו כך עד שהגיעו לקומה השלישית.

ניקי נעמדה על המעקה של המרפסת, מנסה להציץ דרך החלון – שפנה ישר לדירה של דני בקומה הרביעית. "אלוהים אדירים!" היא קראה בהלם וכמעט נפלה מהמעקה. אוליבר נבהל ומיהר לתפוס אותה.

"את בסדר?"

"כן..." היא מלמלה. "זה היה מפחיד. תודה."

"מה ראית?" הוא שאל בסקרנות.

"דני. נכנס. למקלחת."

"מה?!" הוא שאל בהפתעה. "אני רוצה לראות!"

"אוליבר! תתאפס על עצמך!" היא קראה בכעס, אבל הוא כבר טיפס על המעקה. גם היא טיפסה עליו ונעמדה לצידו. "אוך – זוז, אני גם רוצה לראות!"

"ניקי, תפסיקי לדחוף! את רוצה ששנינו ני – " אוליבר נקטע, צועק בבהלה. ניקי צרחה. הם תפסו במעקה שניה לפני שנפלו מהמרפסת, וכך יצא שהם נחתו במרפסת בקומה השלישית.

"אלוהים..." ניקי מלמלה בפחד. "אלוהים, אלוהים, אלוהים..."

"זה היה כל-כך קרוב." אמר אוליבר, עדיין רועד. "תארי לך מה היה קורה אם – " הוא השתתק. שניהם בהו באימה בגבר עם שיער בלונדיני ופוני, עם עיניים כחולות ובעל זיפים זהובים-בהירים.

"אני מכיר אתכם?" הוא שאל; ספק-חושד, ספק-משועשע.

"אהה..." ניקי גמגמה. "כן!" היא אמרה לבסוף. "זוכר אותי? ניקי, מהריאיון? 'Sugar'? לורה אוונס, כלבה מטורפת? משהו?"

"אה, המראיינת התותחית!" הוא קרא בשמחה, לוחץ את ידה. "אמ... מה... הולך פה?"

"זה סיפור כל-כך ארוך." היא חייכה בעייפות. "אבל אני מבטיחה לך שלא באנו לפרוץ לך לדירה."

"אוקיי..." דאגי מלמל, מהורהר. "יש לי זמן. רוצים להיכנס? בדיוק חזרנו מהצילומים של הקליפ החדש."

"אנחנו יודעים." אוליבר פלט.

דאגי הביט בו בהפתעה. "באמת?"

"כן, אנחנו, אמ... מעריצים מושבעים! כן, ניקי ואני. מקפליי לנצח!" הוא הניח את זרועו על כתפה של ניקי ושניהם הנהנו במרץ.

"אוקיי..." הוא הביט בהם בספקנות, ואחר-כך פתח את דלת המרפסת.

עכשיו אתן לא יכולות להגיד שהיה פרק קצר.D:

תיהנו. ^^

*  *  *

בל עלתה במדרגות עד שהגיעה לדירה של ניקי ודפקה על הדלת.

"היי דארלינג." אוליבר פתח את הדלת, מחייך בשמחה.

"היי אולִי. איפה ניקי?"

"היא עדיין לא חזרה מהעבודה, אז היא התקשרה ואמרה לי לבוא לכאן כי היא שכחה לתת לך מפתח." הוא השיב. "מה קרה?" הוא שם לב שהיא נראית עצבנית במיוחד.

"שומדבר." היא אמרה, עוצמת את עיניה לרגע ונושמת עמוק. "אני רק... אמ, לא חשוב. היא אמרה לך מתי היא חוזרת?" הוא הביט בה בחשדנות, אבל לא לחץ עליה.

"היא תחזור עוד חצי-שעה בערך." הוא הלך למטבח. "רוצה לשתות?"

"כן, קפה?"

"כבר מגיע." הוא הכין את הקפה ונכנס לסלון. "את לא תאמיני כמה המסעדה הייתה מפוצצת היום. זה היה מפחיד לגמרי. והגיע היום לקוח, כל-כך שמן שהיינו בטוחים שהוא לא ייכנס בדלת, ונחשי מה! הוא הזמין בערך שמונה מנות עיקריות, ומה הוא הזמין לשתות? דיאט קולה! נכון שזה קלאסי?" הוא צחק בקלילות, ואז הוא הבחין ב-בל. הוא הניח מייד את הספלים על השולחן וחיבק אותה. היא פרצה בבכי, קוברת את פניה בין כתפיו. "מה קרה?" הוא שאל, מופתע ומודאג.

"זה טיפשי..." הקול שלה נשמע מעל לדמעות. "אתה תחשוב שאני מטומטמת."

"אני לעולם לא אחשוב את זה." אחיזתו סביב כתפיה התהדקה והיא הרימה את ראשה. "ספרי לי."

"זה דני..." היא אמרה. "התנשקנו."

"נו, אז מה הבעיה? זה נהדר!" הוא קרא בהפתעה.

"זה לא." היא אמרה בדמעות. "יש לו חברה, ואם זה לא מספיק- התיידדתי איתה."

"אוי, איזי," הוא אמר, בעוד היא משעינה את ראשה על החזה שלו והוא מלטף את שערה בעדינות, "תשכחי ממנו. הוא אידיוט גמור אם הוא עושה דברים כאלה מאחורי הגב של החברה שלו. בכל-מקרה מגיע לך מישהו טוב יותר ממנו."

"לא נכון." היא מחתה בקול רועד. "אני – בהתחלה אני בכלל לא ניסיתי לעצור אותו ואני נתתי לו להמשיך..."

"בל, תסתכלי עליי," הוא הניח את ידו מתחת לסנטר שלה והיא הרימה את מבטה אליו, מביטה בו מבעד לעיניים אדומות. "את הבנאדם הכי ישר שאני מכיר. אני מכיר אותך הרבה זמן, ואני יודע שאת לא היית יוצאת עם מישהו תפוס. את בנאדם הגון, ויש לך אישיות מדהימה, והגיע הזמן שתראי את זה כבר." היא פלטה יפחה שהוא לקח בתור "תודה" וחיבקה אותו חזק.

"אבל..." היא גמגמה. "אבל אני... אהבתי – אוהבת אותו."

"לא, את רק נסערת עכשיו." הוא ניסה לשכנע אותה בכל מיני משפטי-קלישאה, למרות שאפילו את עצמו הוא לא שכנע. למרות זאת, היא נרגעה קצת.

"הי, תעשה לי טובה?" היא מחתה את הדמעות מעיניה.

"בטח, הכל."

"אל תספר על זה לאף-אחד. גם לא לניקי, אל תספר כלום. בסדר?"

"ברור." הוא אמר, ועשה תנועה של סגירת-רוכסן בשפתיים ולאחר-מכן הוא "נעל" אותן ו"זרק" את ה"מפתח". הוא חייך למשמע צחוקה.

"אני אוהבת אותך." היא שוב חיבקה אותו. "רק אתה יכול להצחיק אותי כשאני בוכה."

"אוקיי, people!" ניקי פתחה את דלת הבית ברעש ובצלצולים ונכנסה לסלון בסערה. "קבלו את המראיינת הראשית של מגזין 'Sugar'!" והיא הרימה יד אחת בפוזה של דוגמנית-על.

"כל הכבוד!" אוליבר ניגש לחבק אותה. "ידעתי שאת יכולה לעשות את זה!"

"אמרתי לך שאין ללורה סיכוי נגדך!" אמרה בל בשמחה.

"אני חושב שזה מצדיק הרמת-כוסית." אוליבר נכנס למטבח והוציא מהארון בקבוק שמפניה. הוא מזג אותה לשלוש כוסות וכל אחד מהם לקח כוס. "לחיי המראיינת החדשה של 'Sugar'."

"ולחיי מקפליי," הוסיפה ניקי, "ובל, שבזכותם קיבלתי את הריאיון שהביא לי את התפקיד הזה."

"לחיים!" הם הרימו כוסית.

-

השעה הייתה שתיים וחצי לפנות-בוקר. אוליבר וניקי ישנו בחדר, אבל בל ישבה בסלון, מול המחשב. היא הלכה להכין לעצמה קפה, ובדיוק שמעה צליל של הודעה נכנסת בפייסבוק. היא התקרבה למסך וראתה שדני פתח איתה צ'אט.

"את כאן?"

ידה מעט רעדה כשהיא התכוונה לענות לו. אבל אז היא התחרטה וחזרה למטבח, להכין את הקפה. כשחזרה, היא ראתה שהוא שלח עוד הודעה.

"אני חייב לדבר איתך, את צריכה להבין."

"אין מה להבין, ג'ונס. נוכל פשוט לשכוח מזה, כאילו שזה לא קרה מעולם." היא השיבה, נושכת את שפתיה ומחכה לראות מה הוא יכתוב.

"אבל זה כן קרה. תראי, באותו הערב רבתי עם אוליביה. וגם שתיתי קצת לפני זה, לא הייתי צלול לגמרי. חוץ-מזה כבר נפרדתי מאוליביה, היום בלילה." הוא כתב, בוהה במסך ומחכה בקוצר-רוח לתשובה שלה.

"אני לא יודעת מה לומר לך. אני מצטערת שנפרדת מאוליביה. באמת. לא סיפרתי לה על מה שקרה, ואני גם לא אספר, בין אם אתם ביחד ובין אם לא. אין לך על מה להתנצל, נוכל להעמיד פנים שלא קרה כלום ופשוט להתחיל מחדש?" היא הביטה בהודעה כמה רגעים לפני ששלחה אותה. היא כמעט התחרטה – הנה ההזדמנות שעליה היא חלמה כל-כך הרבה זמן, מוגשת לה על מגש של כסף. אבל לא, היא כרגע, בערך, דחתה את דני ג'ונס מנטיות שהיא לעולם לא תבין.

לאחר שלוש דקות הוא החזיר לה תשובה: "מוסכם."

-

"אז, מה נסגר עם העבודה שלך בסוף?" ניקי שאלה את בל, תוך-כדי קריאה במגזין.

"הנה הקפה שלכן, בנות." אוליבר חזר מהמטבח והניח את הספלים על השולחן, מתיישב ליד ניקי.

"תודה, אולי." אמרה בל ואחר השיבה לניקי. "הממ, בעיקרון, שארלוט נוסעת לשבועיים, מה שאומר שיש לי חופש. אבל אני צריכה כסף." היא נאנחה.

"אולי תבואי לעבוד איתי בינתיים? עד ששארלוט תחזור." הציע אוליבר. "קווין מחפש עוד מלצרים."

"באמת?" שאלה בל בשמחה. אוליבר הנהן. "נהדר, אז אני יכולה לבוא איתך לעבודה עכשיו?"

"בטח, אני יוצא..." הוא בדק את השעון. "עכשיו. נחפוף?"

"חפפנו." היא שילבה זרועה בזרועו והם יצאו מהבית.

"כן, 'ביי' גם לכם!" ניקי קראה אחריהם. הם חזרו על עקבותיהם.

"צ'או דארלינג," אוליבר נישק אותה על הלחי.

"ביי ניק," גם בל נישקה אותה על הלחי. "תאחלי לי בהצלחה."

"בהצלחה." היא החזירה לה נשיקה. "או-רבואר!"

"אריבדרצ'י." בל הפריחה לה נשיקה והם יצאו מהבית.

"הי, אוליבר, תשמור עליה בשבילי!" ניקי קראה אחריהם, מצחקקת, ואז היא שמעה את אוליבר צועק בחזרה, "I will!"

"בוקר, אוליבר." מלצר בשם מאט בירך את אוליבר כשהוא ובל נכנסו למסעדה. "מי החברה שלך?"

"אני בל, היי." היא לחצה את ידו. "שמעתי שקווין מחפש עוד מלצרים?"

"כן, יהיה נחמד אם בחורה תצטרף לצוות." הוא חייך. היה לו חיוך מלא שיניים ישרות ולבנות. הוא היה גבוה ובעל כתפיים רחבות וחזה נפוח משרירים. כמה בנות בגיל-העשרה שישבו בשולחן לידם הביטו בו, התלחששו ביניהן והחלו לצחקק. מאט התעלם. "בהצלחה."

"תודה." היא חייכה אליו, והיא ואוליבר עלו במדרגות למשרד של קווין, מנהל המסעדה. הם דפקו על הדלת.

"יבוא." הם שמעו אותו אומר, ואוליבר פתח את הדלת.

"בוקר-טוב, די – כלומר, קווין." הוא אמר בחיוך רחב. "אממ, זאת בל," הוא הציג אותה. "והיא רוצה לעבוד כאן בתור מלצרית." קווין מייד קם מכיסאו ומיהר ללחוץ את ידה של בל.

"נעים מאוד להכיר אותך, בל, וקיבלת את העבודה." בל נראתה מופתעת.

"באמת? לא צריך להיות לי ריאיון עבודה או משהו?"

"אני סומך עלייך, מתוקה, אל תאכזבי אותי." הוא קרץ אליה.

"כן, תודה, קֵוו. אז אנחנו נלך עכשיו, אתה יודע, להכיר לבל את הצוות." אוליבר חייך באיפוק וגרר את בל החוצה במהירות.

"זו רק אני, או ש – "

" – את מוצאת-חן בעיניו." אוליבר צחק. "הוא כל-כך מתחיל איתך."

"אתה כל-כך שותק." היא חייכה אליו בסרקסטיות. הוא החזיר לה חיוך.

"בכל-מקרה, בואי תכירי את כולם." הוא אמר, גורר אותה למטבחים. "זה צ'ארלי, הטבח."

"שף." תיקן צ'ארלי, הניח את המרית והושיט לבל את ידו. "אז דיק קיבל אותך, אה? מלצרית?"

"יאפ." השיבה. "בל." היא לחצה את ידו. "רגע, דיק?"

"כן, ככה אנחנו קוראים לקווין. קווין דיקנסון, מניאק ומכור לכסף. הכינוי 'דיק' פשוט יושב עליו מושלם." מאט צחק.

"ברוכה הבאה לצוות," טבח נמוך-קומה, עם שיער שחור המסודר בצורת קוצים בירך אותה במבטא צרפתי כבד, לוקח את ידה ונושק עליה. היא זיהתה אותו בתור המלצר הצרפתי שניסה להתחיל עם אוליביה בפעם האחרונה שאכלו כאן. הוא כנראה לא זיהה אותה. "לא כל יום רואים עלמת-חן כמוך." בל משכה את ידה במהירות.

"אה... תודה." היא אמרה, נבוכה. "מה הקטע שלו?" היא לחשה לאוליבר.

"אה – בל, תכירי, זה קלוד. יש לו מנהג של הכנסת-אורחים צרפתית."

"או-קיי." היא הרימה גבה. "אז, איפה אפשר לקבל כאן חולצת צוות?" חיוך רחב נפרס על פניה.

בשעות הצהריים המסעדה הייתה כל-כך מלאה עד שבקושי היה מקום לנשום.

אוליבר צחק וטען ש"זה רק בגלל שאת עובדת כאן".

למעשה, היא קיבלה כל-כל הרבה מחמאות מכל עובדי-המסעדה, דבר שבהחלט לא הייתה רגילה אליו ממקום העבודה הקבוע שלה. היא נהנתה מהעבודה במסעדה ומהשהות בחברה כל-כך משעשעת, והצטערה שזו רק עבודה זמנית.

עד הערב, כבר התפנו השולחנות במסעדה ולעובדים הייתה קצת מנוחה.

"סוף-סוף," בל נאנחה, מתיישבת על יד צ'ארלי, השף. "הפסקה!"

"חה, היית רוצה." מאט, המלצר, חייך. "יש לקוחות."

"אוה!" בל גנחה בתסכול. "אני לא לוקחת את ההזמנה הזאת." פסקה.

"בסדר, אני אלך במקומך." אמר אוליבר. "הי, רגע – " הוא קפא. "זה דני ג'ונס!"

כל הראשים במסעדה מייד הופנו אל דלת הכניסה, בה נכנסו הרגע בחורה ברונטית גבוהה, ואת ידה אוחז דני ג'ונס.

לא ייאמן, חשבה בל בכעס. רק אתמול הוא נפרד מאוליביה וכבר יש לו חברה חדשה!

"הי, אולִי?" היא קמה מהכסא, מחייכת בזדוניות. "זה בסדר, אני אקח את ההזמנה הזאת."

"בל, אני מכיר אותך. אל תעשי משהו מסוכן." הוא נשך את שפתיו. היא חייכה בשתיקה.

"מה היא הולכת לעשות?" מאט לחש לאוליבר, מביט בבל המתקרבת לשולחן שבו התיישבו דני ובת-זוגו.

"לא משהו טוב."

"היי, מה אני יכולה להביא לכם?" היא התייצבה, מוציאה פנקס קטן ועט.

"אנחנו ניקח – " הוא עצר. "מה את עושה כאן?" שאל בהלם, בוחן את מדי המסעדה שלה.

"עבודה זמנית." בל חייכה. "אז, מה תרצו להזמין?"

"אנחנו ניקח... אמ..." הוא התחיל לגמגם, והבחורה דיברה במקומו.

"פעמיים רד-בול עם וודקה, בלי קרח." דקלמה.

"מייד מגיע." בל אצה למטבח וחזרה לאחר חמש-דקות. "הנה השתייה שלכם." היא שפכה את כל המגש על החולצה של דני, שנרתע לאחור במהירות וקפץ מהכיסא. "אוי, אני מצטערת." אבל היא לא יכלה להפסיק לחייך. "שאני אביא לכם משקאות חדשים?"

"לא!" הזדעק דני, מוריד את החולצה. עם כל הכעס והשנאה שבל חשה כלפיו באותו הרגע, היא לא יכלה להסיר את עיניה מהחזה החשוף שלו – נראה כאילו עברו עידנים עד שהוא הוריד את החולצה, כאילו זה היה בהילוך איטי – כמו בסרט קיטשי. היא ניערה את ראשה. "אנחנו נלך, תודה." הוא הניח את הכסף על השולחן.

"הו, לא," בל החזירה לו את הכסף, "זה היה על חשבון הבית."

הוא נעץ בה מבט חודר, והיא הביטה בו בשנאה.

"למה את עושה את זה?" הוא לחש.

"זה מה שקורה כשמתעסקים איתי, ג'ונס. אמרתי לך שאני עקשנית."

"אני לא חייב לך כלום." הוא זרק.

"אז לך!" פתאום היא צעקה. בת הזוג שלו הביטה בה במבט מלא תוכחה, ומשכה את דני משם.

"מה זה היה?" שאל אוליבר בהלם כשהיא התיישבה על השיש במטבחים, כעוסה ועצבנית.

"שומדבר." היא השיבה.

"איזי."

"אוך, בסדר." נאנחה ואז השיבה, "רק אתמול הוא נפרד מהחברה שלו אחרי שהוא נישק אותי מאחורי הגב שלה ועכשיו הוא כבר יוצא עם מישהי אחרת."

"אבל את לא שפכת את השתייה עליו רק בגלל שהוא זבל, נכון?"

"אני לא מקנאה!" היא אמרה בכעס. "אל תעצבן אותי אוליבר, אתה יודע טוב מאוד שלא כדאי להציק לי כשאני כבר עצבנית!"

הוא ירד מהשיש והלך לקחת הזמנה מהלקוחות.

"מה קרה?" שאל צ'ארלי, מנגב את ידיו במגבת.

"כלום, הכל בסדר." היא ענתה בקול עצבני ולא משכנע בכלל.

"את בטוחה?"

"כן."

"אני לא חושב ככה."

"אין לך שניצלים לטגן?" היא שאלה בכעס. הוא הרים את ידיו בכניעה והלך להמשיך לבשל.

הלו!D: כאן אני, עצמי ואנוכי. אממ, רק רציתי להודיע שמעכשיו יעלו פרקים לעתים הרבה יותר קרובות כי יש לי את כל 12 הפרקים הבאים כתובים כבר.D:

אז תיהנו. ^^

*  *  *

 Crushed Into You

למחרת בערב, בל ישבה באחד השולחנות בבית הקפה, משחקת בעצבנות בצמיד שהיה על ידה.

"ערב טוב." היא הרימה את ראשה ומבטה פגש בעיניו הכחולות של לא אחר מאשר דני ג'ונס.

"גם לך." היא קמה והתכוונה לחבק אותו. היא נטתה לצד שמאל, וגם הוא, כך שיצא ששפתותיהם התחככו קלות. היא מיהרה להתרחק ממנו והוא חייך במבוכה.

"אז מה להזמין לך?" הם התיישבו לשולחן.

"אה, לא," היא אמרה במהירות. "אני אשלם, זה בסדר – "

" – זה יהיה ממש לא ג'נטלמני מצידי לתת לך לשלם." הוא הוציא את הארנק שלו.

"באמת, ג'ונס, אני בסדר – מה זאת אומרת 'ג'נטלמני'? ממתי אתה ג'נטלמן?" היא צחקה.

"יש הרבה דברים שאת לא יודעת עליי. ממתי את קוראת לי 'ג'ונס'?"

"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עליי." היא חיקתה אותו, מחייכת.

"מתחכמת. אני אוהב את זה." הוא אמר, ומשהו כאילו נדלק בעיניים שלו כשהוא הביט בה. או שהיא רק דמיינה.

"אז אני מניחה שאוליביה מתחכמת הרבה?"

"אוליביה... אני לא רוצה לדבר עליה. בואי נדבר עלייך." היא הייתה כל-כך מוחמאת ומהופנטת אליו, שהיא בכלל לא שמה-לב שהוא התחמק מהשאלה.

"אין מה לדבר עליי. אני נורמאלית מדיי."

"נו, קדימה. חייב להיות משהו שאני עוד לא יודע עלייך." הוא דחק בה.

"ברור שיש." היא צחקה. "אתה לא מכיר אותי בכלל."

"רואה?" הוא גיחך. "אה, רגע, אז מה אמרת שאת רוצה להזמין?"

"אמרתי שאני אשלם – "

" – ואני אמרתי שאני אשלם. תתרגלי, ^[1] Doll-Face. אני עקשן." הוא אמר בחיוך.

"תתרגל, ג'ונס. גם אני." היא חייכה אליו בחזרה.

"בסדר," הוא נשען לאחור, משלב את ידיו. "אז אני אקח רד-בול עם וודקה."

"אני ראיתי סרטונים שלך שיכור ביוטיוב." היא צחקה, ואז הרצינה. "אתה לא נוגע באלכוהול. לפחות לא במשמרת שלי."

"אוקיי, נתפשר. אני לא אקח אלכוהול, כל עוד את נותנת לי לשלם."

"משחק את הערמומי, אה?" היא גיחכה.

"אולי. זה עובד לי?"

"בסדר, אני נכנעת." היא הרימה את ידיה בכניעה. "אתה משלם." הוא חייך בניצחון, מסמן לאחד המלצרים שהוא רוצה להזמין.

"ערב טוב, כיצד אוכל לעזור לכם?" הוא שאל בנימוס והוציא פנקס קטן מהכיס.

"אני אקח לאטה-מקיאטו עם קצפת מלמעלה וסירופ שוקולד." אמרה בל. כמה שיותר יקר, ככה יותר טוב. הוא ילמד שכשהיא עקשנית, היא הולכת עד הסוף.

"אני אקח רד – " בל נעצה בדני מבט מאשים, והוא חייך. "אנחנו ניקח פעמיים לאטה-מקיאטו עם קצפת מלמעלה וסירופ שוקולד." המלצר רשם את הכל.

"כבר מוכן," הוא אמר ומיהר לקחת הזמנה של שולחן אחר.

"את לא חוסכת בהוצאות, אני מבין." דני חייך אליה.

"אמרתי לך שאני עקשנית."

"זה כלום, אמרתי שאני משלם ואני אשלם." הוא אמר. "כבר אין לך על מה להתעקש כאן."

"ניצחת בקרב אבל לא במלחמה. אני עוד אנקום, ג'ונס. אתה לא תדע מאיפה זה בא לך." היא אמרה בחיוך מרושע.

"ועד אז," הוא התחיל, בעוד המלצר מגיש להם את המשקאות, "תיהני מהלאטה שלך." היא חייכה. "רק רגע," דני אמר לפני שהמלצר הלך. הוא הסתובב.

"כן?"

"אתה יכול להביא לנו... הממ... שתי עוגות גבינה עם פירורים? ותוסיף לזה גם... גלידת וניל עם סירופ שוקולד וסוכריות מלמעלה."

"מייד." והוא הלך. דני הביט בבל בחיוך זחוח.

"אוקיי, אז שנינו עקשנים." בל צחקקה. "נחמד."

"מאוד." הוא חייך. "עכשיו, אם לא אכפת לך, ספרי לי על עצמך."

"אוקיי..." היא לגמה מהלאטה, מהרהרת. "אני עובדת אצל שארלוט גרינט, הידועה בכינויה 'קרואלה דה-ויל'."

"שארלוט גרינט? ה-שארלוט גרינט? אני מורשם. אז את בקטע של אופנה, מה?" המלצר הגיש להם את העוגות.

"אכן." היא חייכה. "וקיבלתי טלפון מג'ון היום." היא אמרה בחשיבות.

"ג'ון?" שאל דני בהיסח-הדעת, נועץ כפית בעוגה ומכניס אותה לפה.

"גליאנו, מעצב-הבית של כריסטיאן דיור. הוא אהב את העיצובים שלי." דני לא הספיק לבלוע את העוגה והתחיל להשתעל. היא מיד קמה מהכיסא וטפחה על הגב שלו.

"וואו, אז את בטח ממש טובה!" הוא קרא בהתרשמות.

"כנראה." היא חייכה בצניעות מאולצת.

"מי יודע, אולי יום יבוא ותעצבי בגדים בשבילנו." הוא גיחך.

"אל תחמיא לעצמך, מקפליי קטנים עליי. אני אעצב בגדים בשביל כוכבי-על! קייטי מוס, לינדזי לוהאן, סופיה בוש..." היא אמרה במבט מזוגג. הוא הביט בה בחיוך. "מה אתה מחייך ככה?"

"את יפה, את יודעת? כשיש לך את המבט החולמני הזה..." היא הייתה נבוכה והשתדלה ככל-יכולתה לא להיראות מוחמאת, כי היא ידעה טוב מאוד שלדני יש חברה. והאמת, שכל העניין הזה לא בדיוק מצא-חן בעיניה.

"תראה, ג'ונס," היא התחילה. "אתה טיפה נסחף. השם 'אוליביה' מזכיר לך מישהי?"

"אוקיי, צודקת." קולו התרכך. "אבל את יודעת... מערכת-יחסים היא דבר מוערך יתר-על-המידה..."

"סליחה?" היא נעצה בו מבט המום. "מה אתה אומר?"

"רק ש – כלומר, אוליביה – "

" – היא החברה שלך, אתם יוצאים ביחד שנתיים. במקרה גם יצא לי להתיידד איתה, והיא בנאדם ממש נחמד. היא אוהבת אותך."

"היא אמרה לך את זה?" דני הרים גבה.

"זה משנה? אני יודעת."

"בסדר, אבל..." הוא התחיל למלמל, ואז הפסיק. "מה אם אני לא אוהב אותה?"

"בעיה שלך. אבל אני יודעת טוב מאוד שאני לא אעזור לך – " הוא קטע אותה, מניח את ידיו על צווארה, מקרב אותה אליו ומצמיד את שפתיו אל שפתיה.

הבטן שלה געשה, היא הרגישה את הלב שלה מזנק, וגופה הוכה הלם. אבל בין ההפתעה להתרגשות, היא ידעה דבר אחד: דני ג'ונס הוא רודף שמלות חסר-תקנה. בהתחלה היא הניחה לו להמשיך, אבל אז התאפסה על עצמה ודחפה אותו באגרסיביות, מביטה בו בהלם. היא לא יכלה להוציא מילה מהפה, עד שלפתע זה הכה בה והיא חזרה לעצמה באחת.

"מה שהתכוונתי לומר הוא," היא הביטה בו בתוכחה, "זה שאני לא אעזור לך לבגוד באוליביה." היא לקחה את התיק שלה, קמה ויצאה מהמסעדה, משאירה את דני לבהות בדמותה המתרחקת, המום וחסר-מילים.

[1] פני-בובה. לא שבעברית זה נשמע משהו, אז בואו נעגל קצוות ונשנה את זה ל- "מותק", "בובה", או כל ביטוי אחר בסגנון.