Holly, I'm The One!!!111
סאן אוף דורק רולז. ^^ וזה השיר שאני שומעת עכשיו! הולי, איימ דה וואן!
כלומר, אנחנו. כאן מייס ומנדס בהתנחלות אצל דורין.
כפרעל ג'יימס בלאנט. בלאט. בלעט. נייר.D=
כן. פרק. ייפי.
***
"הלו?" שאלתי בקול. לא שמעתי שום מענה. המשכתי לגשש קצת בחשיכה. לפתע, המנורות בפארק נדלקו; אחת-אחת, עד שכל הפארק היה מואר. "מה לעזאזל - " לפתע שמעתי קול מוכר מאחוריי.
"הי."
הסתובבתי במהירות, וראיתי את דני עומד לפניי, על פניו מרוח חיוך רחב. בהיתי בו קצת, והוא התקרב אליי.
"דני? מה כל זה...?" הוא שם אצבע אחת על שפתיי כדי להשתיק אותי, קרץ והלך. נשארתי נטועה במקומי. הוא חזר לאחר דקה בערך, עם גיטרה אקוסטית בידיו.
הלב שלי פעם מהר יותר, והרגשתי שהבטן שלי מפרפרת בהתרגשות. הוא התקרב אליי, ותוך כדי ניגן את הפתיחה של השיר "I've got you".
"The world would be a lonely place
Without the one that puts a smile on your face
So hold me 'til the sun burns out
I won't be lonely when I'm down," הוא שר לי בשקט. עמדתי מולו, מחייכת.
"'Cause I've got you to make me feel stronger
When the days are rough and an hour feels much longer," הוא המשיך.
"I never doubted you at all
The stars collide, will you stand by and watch them fall?
So hold me 'til the sky is clear", הוא התקרב אל האוזן שלי, לוחש בשקט,
"And whisper words of love right into my ear" רעדתי, מוקסמת. הוא התרחק קצת.
"'Cause I've got you to make me feel stronger
When the days are rough and an hour feels much longer
Yeah, when I got you
Oh to make me feel better
When the nights are long they'll be easier together
אינסטינקטיבית שלחתי את היד שלי כדי לאחוז בשרשרת שהוא נתן לי.
"Yeah I got you
Oh to make me feel stronger
When the days are rough and an hour feels much longer
Yeah when I got you to make me feel better
When the nights are long they'll be easier together
'Yeah, when I've got you" הוא האריך את ההברה האחרונה, וחיוך ענקי נפרס על פניי. "בחיים לא חשבתי כמה מעצבן לשיר את השיר הזה לבד," הוא אמר בחיוך, וחיבק אותי. "יום הולדת שמח."
הרגשתי נמסה בין זרועותיו, ונישקתי אותו.
"תודה, דני..." לחשתי בשקט, "על הכל." היססתי קצת, והוא נישק אותי שוב, נשיקה ארוכה ומתוקה.
"אני אוהב אותך." הוא מלמל כנגד שפתיי. חייכתי.
"גם אני אוהבת אותך."
מאי הוציאה את הפלאפון שלה וחייגה לטום. "היי, טום?"
"יאפ. מה קורה?" הוא שאל.
"איך הולך עם אל?"
"הסעתי אותה לפארק, עכשיו היא כבר בידיים של דני. מעניין איך היא הגיבה! את חושבת ש - "
"אה, טוב. אז נתראה."
טום נשמע קצת מופתע מהטון הקריר שלה, אבל לא אמר כלום. "נתראה." הוא ניתק.
מאי נאנחה ולי הביטה בה.
"מה קרה?"
"סתם חשבתי... לי, לא הייתי צריכה לזרוק את דאגי." מאי התיישבה על המיטה לידה.
"מאי, היית חייבת להיפרד ממנו מתישהו. פשוט הקדמת את המאוחר." לי ניסתה לנחם אותה.
"אבל... אבל לא הייתי צריכה לעשות את זה כל-כך מוקדם. את לא מבינה כמה הוא חסר לי... אין לך מושג כמה אני רוצה פשוט ללכת אליו ולהסביר לו הכל, ולומר לו שאני אוהבת אותו." מאי הצליחה בקושי לעצור את הדמעות, למרות שקולה נשמע חנוק מעט.
"מאי..." לי כבר לא ידעה מה לומר. "יהיה בסדר."
"כן, בעולם אחר, אולי." היא אמרה במרירות. "אז, אמ... בכל-מקרה, מתי מייקל אמור לבוא? כבר שמונה וחצי..."
"אה, הוא בדרך. הוא בטח יגיע עוד כמה דקות." אמרה לי. "השיער שלי נראה בסדר?" היא שאלה את מאי בניסיון לרמוז לה לשכוח את מה שקרה בחמש-דקות האחרונות.
"כן, ברור." חייכה מאי. "אל הולכת לאהוב את ההפתעה שלה. בעצם, יש כמה."
"כמה?"
"כן, הקטע עם דני - "
"הקטע עם דני?" לי נראתה מבולבלת.
"נו, כן! טום הסיע אותה לפארק ויקטוריה, ודני חיכה לה שם, והוא ניגן לה שיר של מקפליי...? אני אמרתי לך את זה כבר אתמול!"
"מה...? אה, נזכרתי!"
"מזל-טוב."
"אז יש לי זיכרון של דג עם אלצהיימר. תהרגי אותי בגלל זה."
"אל תתגרי בי, יום אחד אני אולי אעשה את זה..." מאי חייכה בתמימות, ולי חייכה בהפתעה.
"אבל מאי, אם תהרגי אותי, מי תחפור לכן על מקפליי כל היום?" לי שאלה בהלם.
"את צודקת. אז כדאי שאני אהרוג אותך עכשיו, ככה ייסורי המצפון ייעלמו מהר יותר!" ומאי לקחה את העט שעל השידה ליד המיטה, וניצבה מול לי בעמידה של דו-קרב.
"bring it on!" לי אמרה בחיוך רחב, וקפצה לאחור כשמאי הושיטה לעברה את העט.
"התחמקות יפה."
"תודה." לי חטפה את העט מידיה של מאי בתנועה זריזה. "אה-הא! עכשיו את שלי!"
"כבר לא!" מאי העיפה את העט מידיה של לי.
"הו, עוד נראה בקשר לזה!" ולי התחילה לדגדג את מאי, שהתקפלה מייד.
"רחמי עליי, יש לי משפחה..." היא מלמלה תוך-כדי צחקוקים. "די, אני נכנעת... אני נכנעת!"
"יש!" קראה לי בניצחון. "אני ניצחתי! מי ניצחה את מאי? אני! אהא, אהא, אני ניצחתי את מאי!" היא רקדה ריקוד ניצחון.
"תפסיקי, החלון פתוח." צחקקה מאי. "וחוץ מזה, א - " הפלאפון של לי צלצל וקטע את מאי.
היא פתחה את הפלאפון. "הלו? היי, מייקל. מגניב, אז אנחנו יורדות. ביי." היא ניתקה. "מייקל מחכה לנו בחניה." הן ירדו לחניה, וראו את מייקל נשען על מכונית שחורה מבריקה.
"איזו מכונית..." מלמלה מאי כשהן נכנסו.
מייקל חייך. "אני משתדל." הוא התניע את המכונית, והם נסעו לדירה של דני.
מייקל עצר את המכונית, והוא, מאי ולי עלו במעלית לביתו של דני.
שרר שם תוהו-ובוהו מוחלט. מיליון אנשים בסלון, במטבח, במסדרון ובחדרים, כולם יוצאים ונכנסים שוב ושוב דרך הדלת.
מייקל זיהה את טום בין ההמולה. "טום!" הוא קרא, וטום מייד הסתובב אליהם. הוא פילס את דרכו עד שהיה קרוב מספיק כדי לדבר איתם.
"מייק? מאי, לי... הגעתם! תודה לאל, כבר התחלתי לאבד את התקווה. אל ודני צריכים להגיע עוד עשרים דקות, ג'יימס מגיע עם גבי, ושומדבר לא מוכן עדיין, כמו שאתם רואים."
"מי כל האנשים האלה?" שאלה מאי בהלם.
"ידידים של ג'יימס, ידידים שלנו... למרות שהמון אנשים התפרצו לכאן, אני לא מזהה חצי מהאנשים פה. בטח גם כמה פפארצים הצליחו להיכנס... זה מה שקורה כשלא מסדרים סלקטור בכניסה!" אמר טום בכעס. "ואני גם לא מוצא את הארי! דאגי ירד לדירה שלו כדי להביא עוד רמקולים לסטריאו, והארי פשוט נעלם!"
"טום, תירגע! הכל יסתדר... אבל חייבים להעיף כמה אנשים מפה..." אמר מייקל, מביט בכל האנשים בסלון.
"טום, דאגי אומר שיש בעיה עם הכבל של הרמקולים, אז כנראה שניאלץ להסתדר בלעדיהם." מישהו בעל שיער שחור וקוצים אמר לטום.
"אוקיי. תודה, מאט."
"אה, ונגמרה השמפניה."
"אבל המסיבה עוד לא התחילה! מי האידיוט שהוציא את השמפניה?!" שאל טום בכעס. מאט הצביע על אדם בלונדיני גבוה, שעמד ליד הכניסה. טום החל לדפוק את הראש בקיר בייאוש. "ומי זה?" הוא שאל באנחה. מאט משך בכתפיו. "מאט, תתחיל להעיף אנשים! אין לנו זמן, חייבים לקחת את המסיבה הזו בידיים, עוד לפני שהיא מתחילה!"
"כן, המפקד!" אמר מאט, הצדיע והלך לפנות את האנשים.
"מייקל, אני צריך שתלך לקנות עוד שמפניה." אמר טום ונתן כסף למייקל, שהנהן ולקח את הכסף מידיו. "מייק, אני מזהיר אותך, אני לא מתפשר על איכות!"
"טום, אני מכיר אותך מאז התיכון. דום-פריניון, אני יודע."
"טוב, אני סומך עליך. אני אשלח את מאט לראות מה קורה עם דאגי והרמקולים." מייקל יצא מהבית, ולי ומאי נשארו נטועות במקומן.
"איך אפשר לעזור, טום?" שאלה לי.
טום סרק את הסלון, שפתאום נראה הרבה יותר ריק, אחרי שמאט העיף משם כמה אנשים.
"תסדרו את הסלון, תקשטו... אנ'לא יודע, רק תעשו מה שבנות עושות." הוא אמר והלך למטבח. הן משכו בכתפיהן וניגשו לסדר את הסלון. לאחר שניה, הן שמעו צעקה מגיעה מן המטבח, "שיט! לעזאזל!".
כל הראשים הופנו לכיוון המטבח. טום עמד שם, מחזיק בידו עוגה עם ציפוי בצבע פחם. "היא נשרפה! מה עוד יכול להשתבש היום?" הוא שאל בייאוש. לי הביטה במאי.
"מאי, זה נראה כמו משהו שיתאים לך."
"השתגעת? ייקח לי לפחות שלוש שעות להכין עוגה נורמאלית!" אמרה מאי בהלם.
"נו, אבל אנחנו לא הולכים לאכול אותה עכשיו בכל-מקרה! את חייבת לנסות! בשביל אל?" היא הביטה במאי בעיניים גדולות ובפרצוף מתחנן. מאי נאנחה בשקט.
"אוקי, בשביל אל." היא אמרה בהכנעה. "תוציאי תבנית, ותתקשרי למייקל שייקנה גם שלוש חבילות של שוקולד מריר." היא צעדה לכיוון המקרר, נושמת עמוקות. "איפה יש כאן סינר?!"
"In a church by the face
He talks about the people going under
Only child knows..." דני התחיל לזמזם. ישבנו במכונית של טום, והחלונות היו פתוחים. הרוח העיפה את השיער שלי לכל מיני כיוונים, ועצמתי את עיניי בשקט.
"אני אוהבת את השיר הזה..." אמרתי בחיוך.
"אז תצטרפי אליי?" הוא הציע. לא עניתי.
"A man decides after seventy years
And through a fractal on a breaking wall,
I see you my friend and touch your face again" שרנו ביחד.
Miracles will happen as we dream" שרתי לו.
"But we're never gonna survive unless
We get a little crazy
No we're never gonna survive unless
We are a little..."
"Crazy yellow people walking through my head.
One of them's got a gun, shoot the other one.
And yet together they were friends at school
Ohh, get it, get it, get it, no no no!" שרתי ביחד עם דני, צוחקת. הוא חנה מול הבית שלו, ויצא מהמכונית. עדיין שרנו, והוא פתח לי את הדלת, קד.
"If I were there when we first took the pill,
Then maybe, then maybe, then maybe, then maybe...
Miracles will happen as we speak." הוא שר לי, מציע לי את ידו במחווה ג'נטלמנית. צחקקתי קצת ולקחתי אותה בעדינות. הוא עזר לי לקום, מסובב אותי תוך כדי עד שאני מתרחקת ממנו ורק ידינו שומרות אותנו קרובים. ואז הוא משך אותי בסיבוב אליו, כך שהוא אחז בידיי בצורת X ועמדתי עם הגב אליו. הוא נישק לי את הלחי.
"Crazy..." שרתי, והוא הצטרף אליי – "No no, we'll never survive, unless we get a little...Bit..."
הוא נעל את האוטו.
"But we're never gonna survive unless
We get a little crazy
No we're never gonna survive unless
We are a little..." הוא אחד במותניי, מקרב אותי אליו, ואז סחרר אותי על הכביש השומם.
"You're a little crazy by yourself, Danny," הערתי בצחוק. הוא צחק גם, והסתובב יחד איתי.
"Crazy about you…" הוא ענה לי. חייכתי באושר.
"In a sky full of people, only some want to fly.
Isn't that crazy?"
"In a world full of people, only some want to fly.
Isn't that crazy?" דני חזר אחריי בחיוך, נועץ בי מבט מהפנט. נשענתי על המכונית, והוא התקרב אליי.
"Crazy…" שמעתי אותו ממלמל, ואז הוא נישק אותי. עצמתי את עיניי, מתמכרת לתחושה. רוח קרה ונעימה ליטפה אותנו, והרגשתי בעננים.
"In a heaven of people there's only some want to fly.
Ain't that crazy? Crazy, crazy... – ""
" – אתם מנסים להחריש את כל הרחוב או משהו?" מיד הפסקנו לשיר ופנינו להביט בג'יימס ובגבי, שבהו בנו בהלם. דני חייך אליהם.
"בטח שכן."
"אה-הא..." ג'יימס הרים גבה. "היי אלה."
"היי."
"אתם ממשיכים עם דואט החרשים הזה כאן או שאתם עולים איתנו לבית של דני?" הוא שאל. החלפתי מבט מהיר עם דני.
"כן, בואו..."
*השיר המצוטט הוא Crazy של אלאניס מוריסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
