טוב אני יודעת שהיה אמור להיות פרק לפני כמה ימים, אבל לגמרי שכחתי מזה כשטבעתי בפרויקט אחר שהתחלתי לכתוב ואנשים התחילו להציק לי על פרויקט ישן שכתבתי ונטשתי והוא "מעולה, אישה, תמשיכי את זה" והייתי עסוקה במחשבות על עלילה ושיחות אפוקליפסה והידעתן שהזין של רון ג'רמי הוא באורך של 24 ס"מ? אני לא. ואז בדקתי.

אבל עזבו את רון ג'רמי, הימים האחרונים היו מאוד... עמוסים. אמנם לא עמוסים מבחינת לימודים, אם כי יש לי עבודה עצומה במתמטיקה להכין עד סוף החופש, אבל בעיקר מלאים בעיסוקים אחרים כמו צפייה בטלוויזיה ומשחקים בסימס וכתיבה של דברים אחרים ובגדים לתפור והמון כנסים באוגוסט ומסעדה לטפל בה בפייסבוק. אז יוצא שאין לי זמן או כוח להמשיך את הפאנפיק הזה, מה שכנראה יוביל אותנו לאמת הנוראה: כן. פרק עשר הוא הפרק האחרון שיש לי במלאי. ואז נדפקנו. אני מקווה שאצליח לסיים את פרק אחת עשרה בזמן לפרסומו (עוד חודש), אבל אני מאוד בספק מאחר שהפאנפיק מרגיש לי קצת נתקע והוא כל כך ישן ואני לא זוכרת כלום.

אני חושבת שהמטרה העיקרית בפרסום הפאנפיק הזה הייתה להחזיר את הבלוג to its glory days, אבל כן, זה לא כל כך עובד עם פרק פעם בשבועיים ותגובה פעם בשנה (אם כי הסטטיסטיקות אומרות אחרת, לול). אני מניחה שאת נאום הבאסה-שככה-הדברים-קורים אכתוב בעוד שבועיים כשיגיע מועד הפרסום של פרק עשר, אבל היי, אולי אני עוד אפתיע את כולנו.

מה שאני אומרת, בעצם, הוא שלא הייתי ממליצה לצפות ליותר מידיי. אני כותבת רק כשיש לי כוח, ולפאנפיק הזה באמת אין לי.

תהנו מהפרק, לאבס (L)

פרק 9.

One. More. Word.

-Oka –

I SAID ONE MORE WORD!

"אתה חתיכת אידיוט." ליזי אמרה בחומרה, מתהלכת בין המדפים בסופרמרקט השכונתי.

"גם אני אוהב אותך," החזיר ג'ייסון באנחה. "מה את רוצה ממני?"

"שתדבר, אידיוט!"

"על מה? איך?" הוא שאל בייאוש. "אני לא יכול. זה הופך גרוע יותר ויותר. בכל פעם שאני מסתכל עליו אני חושב, 'אולי הוא שוב בוגד בי?'. ואני מפחד להתרחק ממנו, כי אני לא יודע מה הוא הולך לעשות בלעדיו אחרי כל כך הרבה זמן. זה לא נראה לי בריא, ליזי."

"הוא אוהב אותך!" קראה בהשתוממות, גוררת כמה מבטים עוינים מאישה אפורת שיער אשר החזיקה בידה קופסת שימורי תירס. היא שלחה לעברה מבט מתנצל.

"זה לא נראה כאילו הוא אוהב אותי."

"בחייך, היינו כבר בסרט הזה. אתה יודע בדיוק מה יש לי לומר על זה."

"כן. 'הוא אוהב אותך, תפסיק להיות אידיוט, הו אלוהים כמה שאתה אידיוט'."

"בדיוק. עכשיו, אם לא תדבר איתו עוד היום אני נשבעת לך שאתה תישן על הספסל ברחוב עד להודעה חדשה."

"את לא יכולה לזרוק אותי מהבית שלי!" היא השתתקה לרגע.

"בסדר. תהייה טיפש. לא אכפת לי."

"ליזי..."

"אני קופצת לג'ס אחרי שאני קונה את המרמייט, נתראה בערב או משהו."

"בסדר," הוא נאנח, "ביי."

"ביי."

כשסובבה את ראשה, נדהמה לגלות שהיא נמצאת ליד הקופה, כשבידה אריזת טיטולים וערכה לבדיקת הריון. הקופאית נעצה בה מבט בוחן.

"יש לך כרטיס מועדון?"

"מאושר, שמח ומסופק מינית?" רטן הארי, מחנה את המכונית במעלה הרחוב.

"בקרוב מאוד מסופק מינית, אבל התשובה לכל השאר היא כן." הנהן דאגי, ופתח את חגורת הבטיחות שלו.

"נהדר. תהנה עם נהג המונית כשאתה חוזר." הארי התחיל לדחוף את הגבר השני מהמכונית.

"בסדר, בסדר!" הוא קפץ ממושבו אל האוויר הקר, רועד קלות. "בחיי," הוא צעק לעבר הרכב המתרחק, "אתה ממש צריך למצוא לעצמך חברה!"

בתגובה, הוציא הארי את אצבעו המשולשת מחלון המכונית.

"כדאי לי להתקשר אליה עכשיו?" שאל דני.

"אתה שואל את זה נון-סטופ בחצי השעה האחרונה, ואני עונה לך את אותה התשובה נו-סטופ בחצי השעה האחרונה. אל תכריח אותי לענות לך שוב," רטן טום, מעביר דף בעיתון היומי בעוד דני ממשיך ללכת הלוך ושוב ברחבי הדירה, הטלפון הסלולארי שלו בידו.

"אבל, זה לא יגרום לי להראות נואש?"

"אתה מחבב אותה, לא?" טום גלגל את עיניו. "אז תתקשר. עכשיו. לפני שתוציא אותי מדעתי."

"אבל – "

"עכשיו! לכל הרוחות! עכשיו!"

"אתה בטוח – " קריאת תסכול נפלטה מפיו של טום.

"עוד מילה אחת." איים.

"בסד – "

"אמרתי 'עוד מילה אחת'!" דני נרתע לאחור. "תתקשר. עכשיו." בולע את רוקו, חייג דני את המספר של ג'יין והצמיד את הסלולארי לאזנו.

"היא לא עונה."

"לכל הרוחות, לא עברה שנייה מאז שהתקשרת, אתה חושב שהיא יושבת מול הפלאפון שלה במשך – "

"הלו?"

"היא ענתה!" לחש דני בהתרגשות, משתיק את טום. "היי! זה אממ, דני. ג'ונס. את זוכרת?"

"ברור. היי." היא נשמעה לחוצה בעצמה, והעובדה הזו הרגיעה אותו מעט.

"אממ, את, אה, רוצה לצאת הערב?"

"בטח." הוא יכול ממש לשמוע את החיוך שלה, וחיוך בלתי-רצוני התפשט על פניו. טום הביט בו, ואז גיחך וחזר לעיתון שלו.

"אוקיי, אז, לאן את רוצה ללכת?"

"אני לא יודעת..." היא גמגמה. "אממ, נחליט כבר?"

"כן, אוקיי, מעולה. איפה לפגוש אותך?"

"ליד הפיצרייה?" קולה נשמע משועשע.

"אני אחכה לך שם." הוא חייך. "ב... שבע זה טוב?"

"שבע זה מצוין. ניפגש בשבע."

"מגניב. הממ, אז ביי."

היא גיחכה. "ביי."

ליזי נתקלה בהארי כשיצאה מהסופר. התקרית הייתה בלתי מכוונת בעליל – היא יצאה והוא עמד להיכנס והם התנגשו, תכולת השקית שליזי החזיקה בידה (שלוש צנצנות מרמייט גדולות) נפלו על הרצפה, אחת מהן מתנפצת בקול פעמוני עדין. שברי הזכוכית התפזרו בתוך השקית יחד עם ממרח השמרים, שנזל כמו דבש שחור ולכלך מעט את המדרכה.

לרגע, ישבה ליזי על המדרכה בשוק, מביטה בשקית בעיניים קפואות, המומה מההתרחשות הבלתי צפויה. ואז היא הבינה מה קרה.

"המרמייט שלי!" מיררה. "גרמת למרמייט שלי למות! חתיכת איש מרושע- מנפץ צנצנות מרמייט- שותל מלפפונים במיטה* – " היא הרימה את מבטה והשתתקה.

"אני מצטער," הוא אמר, וגירד את עורפו במבוכה, "אני אקנה לך חדש. אני יודע איך זה לאבד מרמייט." עיניה נצצו בהכרת תודה.

"תודה!" היא חייכה.

"כן, אה, אין בעד מה..." הוא גיחך. "עכשיו קומי, אנשים נועצים בנו מבטים."

בפעם השנייה שיצאה ליזי מהסופר לא נתקלה בהארי, אלא יצאה בחיוך רחב עם שלוש צנצנות חדשות של מרמייט והארי יצא מיד אחריה עם אותה כמות צנצנות בשקית זהה, נראים כמו שרה ג'סיקה פארקר לאחר סצנת קניות בסקס והעיר הגדולה אפילו בלי להתאמץ.

"אז, יותר טוב?" שאל אותה הארי.

"כן!" החזירה לו ליזי בחיוך, מביטה בשקית שלה בהתרגשות. אמנם היא אמרה להארי שרק צנצנת אחת נשברה והשאר סתם נסדקו – וזה לא עד כדי כך קריטי כל עוד הן לא התלכלכו כי היא לא בררנית, באמת –  אבל הארי התעקש לקנות לה חדשות כי זה יותר הוגן ככה, והיא צחקה וקראה לו ג'נטלמן מתיפייף.

"מה בכלל מביא אותך לאזור?" היא שאלה אותו. "אתה לא גר... רחוק מכאן?" הוא כחך.

"כן, אבל דאגי רצה שאני אקפיץ אותו לחברה שלו, שגרה באזור. נסתבר שהבטחתי לו – בטח הייתי שיכור באותו הזמן או שהוא ממש עצבן אותי, אז הייתי חייב לומר כן, את מכירה את זה, נכון? – " היא הנהנה. "אז הסעתי אותו. וטום עשה היום קניות ולא קנה לי מרמייט כי בדיוק מישהי שהוא כרוך אחריה כבר הרבה זמן הסכימה לצאת איתו, ו-"

"אם אתה רוצה שמשהו ייעשה," היא גיחכה והוא השלים אותה- "עשה זאת בעצמך."

"אני קניתי כאן מרמייט כי ג'ייסון, השותף שלי, יצא לקניות ושכח מרמייט. הוא בטח עשה את זה בכוונה – הוא יודע שאני מכורה והכל, הממזר. פעם הוא לקח לי צנצנת שלמה ועשה איתה ניסויים בכל מיני בישולים שלו. מי מבשל מרמייט?!" היא שאלה בזעזוע.

"חולני."

"ספר לי על זה."

"כן הא? אבל זה עוד כלום, פעם טום זרק את כל הצנצנות מהחלון כי הוא, דני וג'יאוונה – אממ, החברה של טום החל מהבוקר – ואיזו אקסית של דני שלא יצא לי להכיר כל כך שיחקו אמת או חובה ודני הזה-" היא צחקה והוא צחק אחריה.

"החברים שלך נוראים," היא אמרה.

"גם שלך לא נשמע משהו."

היא חייכה. "אז אני צריכה למצוא חברים חדשים, הא?" את דו המשמעות רק היא הבינה; כי ידעה שאם תאלץ לבחור צד בריב של ג'ס וג'ייסון לבטח תיקח את של ג'ס, וג'ייסון, כועס ועיוור מול ההיגיון יגרום לה להרגיש לא רצויה ולבד ויזרוק אותה אל הרחוב. "הי, אתה פנוי עכשיו?"

"אה, שום דבר לא אמור לקרות היום, לפי מה שאני יודע," הוא אמר. "למה?"

"אני מתכוונת לקפוץ לדירה של כמה חברים שלי, מתחשק לך לבוא?"

"אה, אם זה בסדר מצידם, אני מניח שזה בסדר..." אמר, מופתע מההצעה. היא צחקה.

"זה לא בסדר אם אין אנשים אצלם." היא אמרה. "אבל אם אתה כבר כאן..." היא הביטה בו בעיניי כלבלב.

"כן, בואי למכונית שלי..."

"זה כל כך מגונה, ג'אד," הקניטה אותו, והוא צחק.

"לאיזה כיוון?"

הבית היה ריק בלי ליזי – ועצם הידיעה שיישאר ריק עד מחר לא שימחה את ג'ייסון כלל וכלל. מתח כאילו-שרר בבית, והאווירה העכורה נדמתה לכרסם בו.

זה תמיד הרגיש ריק, הוא ידע, אבל מעולם לא בכזו מוחשיות כמו היום. בדרך כלל היה משהו שמח בדירה של סבתו הזקנה – הוא זכר זאת במיוחד בילד, ריח מאפים ממלא את המקום והטלוויזיה תמיד דולקת על ערוץ הבי בי סי. לאחר שזו מתה והורישה לו את הדירה מיד שאל את ליזי אם היא רוצה לגור איתו. בלי היסוס זו ענתה בחיוב, וכך הגיעו ללונדון. זו הייתה עיר זרה, וליזי תמיד גרמה לתחושת הזרות להיעלם במפתן הדלת. היא מצאה לו עבודה, הפגישה בינו לבין ג'ס שנים קודם לכן ותמיד גרמה לו להרגיש רצוי.

עכשיו היא איננה וכועסת עליו. לנה לא עושה לטלפונים שלו – לבטח מנחמת את ג'ס. צ'ארלי מתעלמת ממנו גם כן – בטח גם היא כועסת עליו. נראה כאילו כולם לקחו את הצד של ג'ס והחליטו שהוא הנפגע בכל הסיפור. הוא היה כמעט בטוח לחלוטין שבראשו של אף אחד לא עברה מחשבה תמימה שגם הוא זקוק לקצת תשומת לב.

*זכויות שמורות לדורין AKA אחת-שיודעת-לקלל-יותר-טוב-ממני.

טוב אני לא יודעת מה איתכן, ההפסד של ארגנטינה ממש הצחיק אותי, בייחוד כשכל המשחק אבא דאג לספר לי על כל גול ("גרמניה עשו גול! ועוד אחד... ועוד אחד... ...ועוד אחד Oם").

אבל בסופו של דבר זה ייגמר ואז נקבל את הטלוויזיה חזרה! בינתיים אני נהנית מצפייה בבאפי דה וומפייר סלייר, ותנו לי לומר לכן רק דבר אחד על 406: לאאאאאאאאאאאאא34%&$%&$%&$%&#$56 למהההה ;____________;

זהו. D:

כמו כן מוכרתי לסדרות אמריקאיות אחרות, כי כמו שידיד הטוב אמר; באפי גורמת לך לראות סדרות אמריקאיות ממש מהר, אז למה לא.

למען האמת בכלל לא תכננתי לשים היום פרק כי המחשב היחיד עם האינטרנט נמצא לי בסלון, והפרקים הם במחשב שכבר אין בו אינטרנט כרגע ואני יצור עצל שאין לו כוח להעביר דברים בדיסקאוןקי ממחשב למחשב, ואז נזכרתי שכשהעברתי את העונה השלישית של באפי לדיסקאוןקי כדי לראות את זה במחשב החדש עם המסך הסופרדופרסקסי שלי, העברתי גם כמה קבצי וורד ואו-לה-נחשו-איזה-בדיוק.

אינג'ויוס, אנשות, ותאכלו ספגטי!

פרק 8.

She said 'yes'!

"היא אמרה כן!" טום פתח את דלת הכניסה בצעקה. הוא התחיל לדלג אל הסלון, ומשראה שאין שם אף אחד, דילג לעבר החדר של הארי, פותח את דלת חדרו. הארי, שבדיוק קנה שירים באייטונס, הביט בו בתהייה. "היא אמרה כן!" הוא צעק, ואז סגר את הדלת בחבטה, מדלג משם. הארי בהה בדלת הטרוקה בבלבול, וקם מכיסאו. דאגי יצא מהחדר שלו, נועץ בטום מבט תוהה. "היא אמרה כן!" טום חייך אליו באושר.

"מי?" הארי שאל, ראשו מציץ מהדלת, אבל טום המשיך לדלג ופתח את הדלת של חדרו של דני, שלא היה בתוכו באותו הרגע. ובכל זאת, טום צעק "היא אמרה כן!" לערימות הבגדים ששכבו על הרצפה וסגר את הדלת. הארי נשען כנגד הדלת והחליף מבט עם דאגי, שמשך בכתפיו.

"מי?"

"היא אמרה כן! אני – היא אמרה כן!" הוא התעלם מהם, מסתובב באושר סביב עצמו.

"מי?" הארי ודאגי שאלו, מעוצבנים.

"ג'יאוונה!" השניים עדיין נראו מבולבלים.

"ג'יאוונה?" הארי אמר בהשתאות.

"כן!" טום חייך. "היא הסכימה לצאת איתי!" דאגי והארי מחאו לטום כפיים באיטיות.

"איך זה קרה?"

"טוב, אז הייתי בסופרמרקט, אתם זוכרים, כי זה תורי לקנות אוכל והכל, אז הלכתי שם, והתכוונתי לקנות מרמייט כי יש לנו עוד חצי צנצנת והיא תגמר עוד כמה שעות – "

" – תגיע לנקודה," זרז אותו דאגי. טום הכה אותו מאחורי הראש והמשיך לדבר.

" –  ואז ראיתי אותה שם והייתי חייב לשאול בפעם האחרונה, והיא צחקה ואמרה 'תאסוף אותי היום בשבע' ו – "

" – אז קנית מרמייט?" התעניין הארי.

"אה... לא." טום חייך בהתנצלות. "שכחתי..."

"טום!" ילל הארי. "מה אני אעשה בלי מרמייט?"

"תחייה?" הציע דאגי.

"מרמייט." מלמל הארי בעצב. "למה הכל אני צריך לעשות כאן..." הוא לקח את הסווצ'ר שלו והחל להתקדם לעבר הדלת.

"אתה לא עושה כאן כלום," טום אמר בתוכחה, "ולאן לכל הרוחות אתה הולך?"

"לקנות מרמייט!" אבל לפני שהוא הספיק לצאת, דני פתח את דלת הכניסה, מדלג אל הסלון.

"היא אמרה כן!"* הוא אמר בחיוך. שלושתם לא נראו מתרשמים, ודני הזדעף. "אמרתי, 'היא אמרה כן'!"

"מי?" נאנח דאגי.

"נערת-הפיצה!" הוא חייך. "כשהייתי בבית הקפה עם קיילי נתקלתי בה, ושאלתי אותה שוב בצורה לא-נואשת בכלל, והיא אמרה כן!"

"צריך להקים מועדון." אמר דאגי. "'האנשים שאמרו להם כן'."

"זה לא ממש מצחיק," הארי הניד בראשו.

"נכון," דני אמר. "נצטרך לאנוס אותך." כולם בהו בו, והוא התחיל לצחוק.

"אז..." דאגי שינה נושא, "הארי, אתה יכול להקפיץ אותי לדירה של קיילי?"

"לא."

"אבל אבל אבל," התחיל ליילל. "הבטחתי לה שאני אבוא ואתה במילא נוסע ו-"

"היא גרה שעה נסיעה מכאן, למה לא נסעת עם דני?"

"כי הם קבעו לארוחת בוקר ואני לא אוהב לאכול בבוקר."

"טוב, חבל. אני לא נוסע שוב לסנט ג'יימס."

"אבל למה לליזי הצעת הסעה ואותי אתה לא מוכן להסיע?" דאגי אמר בילדותיות.

"כי – "

" – כי הוא אוהב ג'ינג'יות," טום חייך בהתגרות.

"לא רק," הארי אמר, מגחך, "זה בגלל שאתם, חבורת חסרי תועלת, לא הצעתם."

"הי, אתה חסר תועלת בדיוק כמו שאנחנו חסרי תועלת!" התגונן דני.

"זו לא הנקודה!" דאגי יילל. "תסיע אותי!"

"אבל – "

"נו לכל הרוחות!" טום אמר בקול רם, משתיק אותם. "הארי, תסיע את דאגי. דאגי," הוא נעץ בו מבט מזהיר, "אל תתגרה בו. דני, לך לעשות משהו לא מעניין – " צלצול טלפון קטע אותו ודאגי הוציא את הפלאפון שלו מהכיס. "ותכבו את הפלאפונים שלכם, אני רוצה לישון את שנת היופי שלי!" ברגע הבא כוס פלסטיק נזרקה לעברו ופגעה בראשו. הוא הסתובב בחדות ונעץ מבט עוין בדני. "אתה מת."

"אני יודע."

"מרמייט..." ליזי מלמלה, בוחנת את תוכנן של השקיות.

"מה את מחפשת?" ג'ס שאל. הוא וג'ייסון ישבו ליד שולחן האוכל ואכלו את עוגת התותים שג'ייסון הכין (לבד. כמובן).

"את אלוהים!" היא קראה בחזרה, וג'ייסון גלגל את עיניו, הולך לקראתה.

"לא קניתי מרמייט." הוא אמר, ואז ניסה לגונן על עצמו עם ידיו. שפתה התחתונה של ליזי רעדה בעצב.

"אין מרמייט?"

"אין."

"אבל-"

"אין."

"לא היה בחנות?"

"אני לא יודע," הוא אמר, "לא בדקתי."

"ג'יייייי!" היא יללה. "מה אני אעשה בלי מרמייט?"

"תחיי?" ג'ס משך בכתפיו. היא נעצה בו מבט, ואז רצה אל הדלת, לוקחת מפתח ומעיל בדרך. הוא וג'ייסון החליפו מבטים.

"מרמייט, אני באה!" היא קראה, והתחילה לרוץ לעבר הרחוב. ג'ייסון רץ אחריה, מבט מודאג על פניו.

"ליזי, יורד מבול!" צעק לעברה.

"יש לי את המעיל של ג'ס!" היא הרימה את מעיל העור השחור כדי להצדיק את טענתה.

"אבל את בנעלי בית ופיג'מה!" הוא צעק שוב, והיא נעצרה, מרכינה את ראשה כדי לבחון את נעליה. שני ארנבים ורודים עם עיניים כחולות חייכו אליה, והפיג'מה הצהובה שלה זהרה באפרוריות אחר הצהריים. היא הסתובבה בחיוך נבוך לעבר שני הגברים שעמדו בפתח הדלת. מבט משועשע נמרח על פניו של ג'ס.

"אז אה... אני אלך להתלבש קודם ו... כל הדברים האלה..." היא מלמלה במבוכה, חוזרת פנימה בראש מורכן. היא נעלמה בגרם המדרגות כמה שניות לאחר מכן, וג'ייסון חייך לעבר ג'ס, סוגר את הדלת ונשען עליה. ג'ס רכן ונישק אותו בעדינות כמה שניות לאחר מכן, מהסס. ג'ייסון השיב לו נשיקה, ואז הניח את ידיו על חזהו בעדינות ודחף קלות. ג'ס הבין את הרמז והתרחק, מחייך בהתנצלות.

"הכל בסדר?"

"לא."

"ואתה הולך לספר לי... מתי?"

ג'ייסון נאנח. "ג'ס..." צלצול טלפון קטע אותו מלהמשיך. הוא הניד בראשו.

"אני חושב שעדיף שאני אלך." ג'ס אמר, ואפילו לא חיכה לתשובתו של השני לפני שלקח את המעיל שלו. ברגע הבא הוא כבר היה מחוץ לבית.

"אתה צוחק עליי, זה מה שהוא עשה?"  ליזי שאלה, המומה. היא הלכה אל הסופרמרקט, המטרייה שלה עפה לכיוונים אקראיים כל כמה זמן, וניסתה לסגור את כפתורי מעילה תוך כדי השיחה. "הוא התנהג כאילו לא קרה כלום כשיצאתי מהבית."

"כן," אמר ג'ס מהצד השני של הקו, "הוא פשוט דחף אותי משם ו – אני לא יודע. הוא לא ניסה לעצור אותי או להתקשר ו..." קולו נשבר מעט, "ליז, אני חושב שאנחנו ניפרד בקרוב."

"שלא תעז לחשוב מחשבות כאלה. חכה קצת. אני אדבר עם ג'ייסון בבית – "

"שלא תעזי." הוא קטע אותה. "אני לא רוצה שתדברי איתו."

"אבל הוא אידיוט!" היא כמעט איבדה את אחיזתה במטרייה, ומיד אחזה בה שוב והצמידה את המקל אל חיכה. "לעזאזל, אני צריכה מטרייה חדשה."

"אז מה! את לא צריכה להתערב בכל דבר. אני אדבר איתו מחר. או בעוד יומיים. אבל אם את תדברי איתו..." הוא לא המשיך. "אני לא אקנה לך מטרייה."

"בסדר," היא נאנחה, "אני לא אדבר איתו. בחיי..." היא הנידה בראשה. "אתה תהייה בסדר, נכון?"

"כן, אמא," הוא גיחך, "יהיה בסדר."

"תמיד תאמין, ברנש צעיר." היא צחקקה.

"כי אם לא תאמין, אף אחד לא הולך להאמין בשבילך," הוא השלים אותה בדרמטיות מעושה. "אז הגעת כבר לסופר?"

"כן, אני אקפוץ אלייך אחרי שאני אקנה את המרמייט. רוצה שאקנה לך גם?"

"לא, מצטער, אני לא אוכל רעל בזמני החופשי." הוא אמר, משמיע קול צמרמורת קל.

"זה לא רעל! מרמייט זה... אלוהי." היא נאנחה בחולמניות, ואז הזעיפה את פניה למשמע קולות ההקאה מהצד השני של הקו. "תשתוק."

"לעולם לא. את תאלצי לחיות עם העובדה שיותר מחצי מהאנשים בעולם לא אוהבים מרמייט, והחצי השני מתעב את הדבר הזה."

"אני אמצא מישהו שאוהב מרמייט ואז, ידידי היקר, אתה תצטער!" היא אמרה בנחישות, מחזיקה את המטרייה יותר קרוב לגופה בגלל משב רוח זדוני.

"כן, דברי איתי כשזה ייקרה," הוא צחק. "אז נראה אותך."

"כן, ביי." היא חייכה, משמיעה קול שנשמע כמו נשיקה. הוא החזיר לה את אותו הצליל, וניתק את השיחה.

*וואו, הייתי כל כך תפוסה במחשבות באנגלית שכתבתי שם "שי סייד יס!"

עצה ידידותית: אל תאכלו מרמייט. אף. פעם. אה ותגיבו וזה.

נקודה למחשבה #2: הממ, ומה ליזי תעשה? ם: