אוקי, היי!D: ני מנדס ולא הייתי אמורה להעלות את הפוסט הזה, אבל הוורד של דורין התפגר לו ככה שאני מפרסמת בזמן שהוורד 2003 יורד לדורין. וזה נשמע רע.

הממ, כן, אז רציתי לומר תודה לכל אלה שאמרו שהעיצוב שהכנתי יפה, אני גאה בעצמי ויאדה יאדה יאדה. ^__^

כמו שכולן זוכרות, בפרק 40 של Easy way out דני ואלה (אוקי זה ממש מגוחך כברXD) שכבו. ושכחנו להקדיש את הפרק הזה למייס. כי הבטחנו להקדיש לה את הסקס. אז... סליחה מייס. ): but, we love you, you know we do.

הפרק הבא: 7.9.08, יום ראשון.

-עריכה-

אה, כן, ואני יודעת מה קורה ואתן לא, נהנה בננה.

תהנו, mates.

                                                                  *  *  *

פתחתי את הדלת של הבית ברעד, בקושי מסוגלת לנשום כמו שצריך. סחבתי את המזוודות שלי, והן קרטעו על הרצפה ברעש. אימא ופז בדיוק ראו "בנות גילמור" בטלוויזיה, והביטו בי בהפתעה.

"אלה, מה את עושה כאן? לא היית אמורה להישאר באנגליה לעוד שבועיים?" שאלה פז בהלם, ואז השתתקה כשראתה את העיניים האדומות שלי.

"מה קרה, אלה?" אימא שלי שאלה. עזבתי את כל המזוודות שלי בפתח הדירה, לא טורחת לסגור את הדלת, ורצתי אל אימא שלי, בוכה.

-שלוש שנים לאחר מכן-

"People marching to the drums,

Everybody's having fun to the sound of love,

Ugly is the world we're on

If I'm right then prove me wrong

I'm stunned to find a place we belong"

"פז! תכבי את החרא הזה!" צעקתי על אחותי. חזרתי מיום עמוס באוניברסיטה, וממש לא היה לי מצב רוח למקפליי. בשנה האחרונה אחותי הקטנה התמכרה אליהם באופן מטריד למדיי (מצאתי פתקים מקושקשים ב 'Harry hit me with your rhythm stick.'). זה לא עזר לי להרגיש יותר טוב, אבל אם נמנעתי מהחדר שלה, לא הייתי צריכה לראות את הפרצופים שלהם יותר.

לפי מה שהבנתי, לי מדברת לפעמים עם טום, אבל עם האחרים היא ניתקה קשר והשתדלה לא להזכיר אותם. גם היא כבר לא אהבה אותם כמו פעם, אבל אני מניחה שאני, היא ומאי די חזרנו לעצמינו מאז הטיסה לאנגליה. ידעתי שאני לא אצטרך לראות אותם שוב, וזה הספיק לי. המשכנו הלאה.

"לא רוצה!" היא צעקה בחזרה. "כשאת היית מכורה אליהם אני סבלתי אותך כל הזמן."

"אני לא הייתי מכורה אליהם!" האדמתי, לא בטוחה אם מבושה או מכעס. "ולא שמעתי אותם בווליום כל-כך גבוה!"

"אוף!" היא הנמיכה מעט, עד שהמילים שעד עכשיו נשמעו כל-כך ברורות הפכו למלמולים. נאנחתי בשקט והוצאתי את הספרים שלי. מחר אמור להיות לי מבחן אחרון בקולנוע, ואחריו שלושה חודשים של חופש.  לא יכולתי לחכות שהמבחן יעבור כבר. לי אמרה שהיא באה לבקר בישראל עם מייקל עוד מעט, ורציתי שהזמן יעבור מהר עד שהיא תגיע.

עברתי על החומר בקדחתנות, לא מפסיקה אפילו לרגע. כשסיימתי, השעה הייתה אחת עשרה בערב. נאנחתי והלכתי אל המטבח, מכינה לעצמי קפה. אחרי זה חזרתי לחדר שלי והמשכתי לעבור על הסיכומים.

היה צלצול של הודעה נכנסת במחשב שלי. זו הייתה לי.

"איך הולך?"

"חרא." כתבתי לה. "ואני עוד בקפה הראשון שלי ללילה."

"קפאין עוצר את הגדילה."

"אל תהיי מאי." לקחתי לגימה מהקפה. "אז באיזה תאריך את ומייקל באים?"

"24 ביולי." עשיתי חישוב מהיר. זה עוד שבוע.

"יש! זו נקודת האור היחידה בחיי!"

"ראית אותי לפני חצי שנה, בחג-המולד."

"זה לא אותו הדבר! אתם תהיו פה לחודשיים שלמים!" חייכתי. יכולתי לראות אותה מגחכת אי שם, באנגליה.

"תקשיבי, שמעת את החדשות?" לא הבנתי על מה היא מדברת.

"לי, אין לי חיים בשלוש שנים האחרונות מאז שאני באוניברסיטה, את מצפה ממני לשמוע את החדשות? אם מישהו מת אימא שלי מודיעה לי."

"מקפליי באים לישראל בעוד שבועיים." בהיתי במסך בפה פעור, מהססת.

"מה? איך את יודעת?"

"טוב, טום אמר לי משהו על זה..." לנשום עמוק, אלה, לנשום עמוק. הכל יהיה בסדר.

לא כתבנו כלום במשך כמה דקות, עד ש-לי שלחה הודעה: "טוב, שמעי, אני צריכה ללכת. הלפטופ שלי מת, ומייקל צריך את המחשב. נדבר כבר..." היא התנתקה. נאנחתי וחזרתי ללמוד, עד שבסופו של דבר הנחתי את ראשי על הספר, ונרדמתי.

"אלה!" שמעתי את פז צורחת מהחדר שלה. "קומי!"

"מה קרה?" קפצתי בבהלה, והקפה, שנשאר לידי מאז הלילה, נשפך על הספרים שלי. "פז!" אמרתי בכעס. "כדאי לך שזה יהיה חשוב!"

"זה חשוב! זה הדבר הכי חשוב בעולם!"

"מה עובר עלייך?!" שאלתי בהלם כשראיתי אותה קופצת בבית כמו מטורפת. ולחשוב שהיא חגגה יום-הולדת שש-עשרה רק לפני חודש.

"אמא!!!" היא צעקה ורצה למטבח.

"מה קרה?" אמא שלי שאלה בבהלה כששמעה את הצעקה של פז.

"מקפליי-באים-לארץ!!!" היא צעקה והתחילה לקפוץ על הספה. התחלתי לדפוק את הראש בקיר.

"מי באים לארץ?" שאלה אמא שלי.

"מקפליי! ואני ניצחתי בתחרות באינטרנט וזכיתי בכרטיסי VIP, עם גישה למאחורי-הקלעים!" היא המשיכה לקפוץ על הספה ולצרוח כמו חולת-נפש. אמא הביטה בה בדאגה.

"מקפליי...? פז, ואם אני לא מרשה לך ללכת להופעה? היית צריכה לשאול אותי לפני שהשתתפת בתחרות הזו!"

"אבל למה לי לשאול אם אני יודעת שתסכימי לי?"

אמא הסתכלה עליי, ואז שוב על פז, ואז צחקה. "את מזכירה לי את אחותך..."

"אותי? מה פתאום? אמא, אל תגידי את זה אפילו בצחוק..." הסתכלתי על שתיהן ואז פניתי לצאת מהמטבח. "אני הולכת לחדר שלי ללמוד, יש לי היום מבחן. ופז, אם תעזי להפריע לי, אני אדחף לך את כרטיסי ה- VIP האלה-"

"-תשמרי על הלשון שלך, גברתי הצעירה." אמא קטעה אותי בכעס.

"אני לא מאמינה, עברו שלוש שנים מאז שרציתי לעבור לגור לבד, והנה אני בת 23, גרה בבית עם אמא שלי ואחותי הפסיכית..." מלמלתי בכעס והלכתי לחדר שלי. הסתכלתי על השעון, השעה הייתה תשע וחצי בבוקר. החלפתי בגדים במהירות, הסתרקתי, ויצאתי מהבית, לוקחת רכבת לאוניברסיטה. בשער, ראיתי שם את מאי ואור מחכים לי. אור הוא החבר שלי, אותו אור ש "מזמז אותי במסיבה ההיא של שי מול כולם".

"היי, אל." מאי נישקה אותי על הלחי. "מוכנה למבחן?"

"אני אף-פעם לא מוכנה למבחן. ואתם?" הם הנהנו ופנו כדי להיכנס לאוניברסיטה. אור הסתובב וראה שאני לא זזה ממקומי.

"אלי, את באה?" הבטתי בו.

"אל תקרא לי אלי, אתה יודע שאני שונאת כשמעוותים לי את השם ככה." הוא התקרב אליי.

"אוקי, אל תתעצבני. זזנו?" הוא רכן כדי לנשק אותי, ואינסטינקטיבית הלכתי אחורה. "מה קורה לך?"

"ואתה גם יודע שאני שונאת שמסתכלים עלינו כשאנחנו מתנשקים. למה אתה תמיד חושב שאם נתמזמז זה יפתור הכל?" שאלתי.

"בסך-הכל רציתי לנשק את החברה שלי, אסור לי?" הוא שאל בכעס. "מה עובר עלייך בכלל? את מוזרה היום."

"אתה לא תבין בכל מקרה, אתה אפילו לא תנסה להבין. גם אם אני אבכה לך מול הפרצוף אתה רק תנשק אותי ולא תגיד כלום!" התפרצתי עליו. "נמאס לי מזה."

"אז מה את רוצה שאני אעשה, שאני אשתנה?" הוא נראה עצבני. אנחנו ביחד כבר יותר משנה, ומעולם לא רבנו ככה.

"אולי כן." עניתי בשקט.

"אולי? אלי, אנחנו נפרדים, או שאת סתם נהנית להתעצבן עליי? כי לי אין כוח לזה. באמת שלא."

"אמרתי לך להפסיק לקרוא לי ככה. וכן, אור, אנחנו נפרדים." הוא הביט בי, המום וכועס. התחלתי ללכת משם. הוא לא הלך אחריי, לא ציפיתי שהוא יעשה זאת. ראיתי את מאי בכניסה לבניין שלה, שהיה גם אותו הבניין שלי. התקרבתי אליה. "הי, אני הולכת לכיתה. בהצלחה במבחן שלך."

"בהצלחה." היא אמרה, והתחלתי ללכת לכיוון הכיתה שלי. נכנסתי לשם, והתיישבתי ליד החלון ולא ליד שלי, כמו בדרך כלל. ידעתי שהיא תתחקר אותי כל המבחן בקשר לפרצוף הזועף של אור. ראיתי את זה על הפנים שלה.

המרצה נכנס וחילק לנו את הדפים. בהיתי בשאלות בחוסר אונים, ואז לקחתי את העיפרון והתחלתי לכתוב. לאחר שעתיים וכמה דקות, הגשתי את המבחן למרצה ויצאתי מהכיתה. ראיתי את מאי עם עוד כמה בנים שלומדים איתה פיזיקה יושבים בבית הקפה בכניסה.

"איך הלך המבחן שלך?" שאלתי אותה, מתיישבת ליד אחד מהם.

"הממ, די טוב. היה לי קצת בלאק-אאוט בחלק של הבעיות המילוליות... כלומר, אם יש לי שתי מסילות בצורת מעגל שהרדיוס שלהן הוא 20m, והמסה של הקרונית היא 500Kg, ביחד עם ארבעת האמיצים שעליה, ושואלים אותי מה-"

"-אני כל-כך שמחה שאני לא לומדת פיזיקה." נאנחתי. "אבל זה לא ממש משנה. הלך לי זוועה."

"מה פתאום?" היא שאלה בהלם. "את חרשת שבועיים וחצי למבחן הזה! מה קרה?"

"תני ניחוש." היא משכה בכתפיה."אני אגיד לך מה קרה. לפני בערך... שעתיים וחצי נפרדתי מאור, ובעוד שבועיים מקפליי באים לארץ."

מאי התחילה להשתעל בקול, בוהה בי בהלם ובחוסר אמונה. "סליחה... מה אמרת?"

"מקפליי. באים. לארץ." חזרתי על דבריי באיטיות. המילים נשמעו מדכאות יותר ויותר בכל פעם שחזרתי על המשפט המקולל.

"את צוחקת עליי!" מאי אמרה בהלם, העיניים שלה רחבות ולא מאמינות ממש. היא התחילה לשים קצת עיפרון שחור בעיניים, והשתמשה בצללית ירוקה בהירה שהבליטה את הכחול בעיניים שלה. הנהנתי בשקט. "שיט. טוב, אחרי הכל, זה לא כל-כך משנה, נכון? זאת אומרת, לא נצטרך לפגוש אותם או משהו..."

"אה, כן? נחשי שוב." היא הביטה בי באימה. "אחותי זכתה בכרטיסי אח"מ להופעה שלהם, ואמא שלי לא מרשה לה ללכת להופעה אם אני לא אלך איתה."

"אבל אולי תנסי לשכנע את אחותך לא ללכת, או - "

" -מאי, אפילו אני לא יכולה לעשות לה את זה. זאת אומרת, אני יכולה לנסות, אבל לא נראה לי שזה יעבוד. היא מכורה אליהם כמו שאני הייתי מכורה לפני שלוש שנים." אמרתי בעצב. מאי הביטה בי.

"אולי תמצאי מישהי שתלך במקומך, וסתם תעמידי פנים שאת הולכת?" היא הציעה.

"אני לא מתכוונת לרמות את אמא שלי." רטנתי. "אני אצטרך ללכת להופעה המזוינת ולחיות עם החרא הזה. אני אראה אותם, וזהו. כלומר," ניסיתי לחייך בעידוד, "זה לא כאילו הם יזכרו אותי או משהו... אני תמיד יכולה לצבוע לבלונד."

היי שוב.D:

קפצתי לבקר כדי לוודא שלא התייבשתן, ולהודיע שלעונה השנייה של הפיק יקראו- All About You, ושהפרק הראשון עולה ביום ראשון. ^___^

-עריכהשלמנדס, 28.8.08, 14:14-

אוקי! אז העליתי את העיצוב החדש בשעה מגניבה בהחלט. *קריאות הידד* למען האמת התחלתי לעבוד עליו לפני איזה שעתיים אז אם הוא מכוער- בעצם, הוא די מכוער, אבל יצא חמוד בהתחשב בכך שאני עשיתי בערך את... הכל! אפילו את הרקע, כןכן, הרקע המכוער הזה הוא מעשה אממ... ידי? נגיד. בכל אופן, מוזמנות להביע את דעתכן ולא להעריך את חוסר הכישרון שלי. ^___^

בנוסף, כולן מוזמנות להתלהב מזה שהפרק עולה ביום ראשון (רציתי יום שני! *מכה את עצמה*), נהנהנה... מה עוד?

אה! לדורין יש יומולדת ב3.9 אז תזכרו לומר לה איזה מזלטוב (למרות שבטח אני אדחף ואעשה לה פוסט כאן.

כן, ביי.

-סופעריכהשלמנדס, 28.8.08, 14:17-

אז אממ... כן.

ותודה לכולכן על התגובות בפרק האחרון, היה כיף לקרוא אותן.D:

וגם רציתי לומר לכל הבנות שאני קוראת אצלהן שאני מצטערת שלא יצא לי להגיב, לאחרונה אני כמעט ולא מספיקה לקרוא פיקים בגלל הלחץ של השיעורים והכל. מסקנה: אל תדחו הכל לרגע האחרון!!!!

וזהו. בכל-מקרה, כולן כבר ראו את הקליפ החדש, אני מקווה. (השיער של דאגי סקסי. למה אני תמיד שמה לב לשיער שלהם בקליפים? ס.ס)

לסיום, הנה כמה תמונות מהקליפ החדש, כדי שלא יהיה פוסט יבש מדיי.D: ותודה רבהרבהרבה לויקי על התמונות! 3>

 טוב, תמונה אחרונה: דני! 3>

נשתמע ביום ראשון, ביי לבינתיים. 3>

אז כן, זה הפרק האחרון של easy way out, ומי שקראה את המילים של השיר, כבר יכלה לדעת איך נגמר הפאנפיק. מנדי אמרה שזה מגניב שהפיק נגמר בפרק 42, כי עפ"י הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", המספר 42 הוא התשובה לכל השאלות על העולם, היקום, וכל השאר.

והיא גם ביקשה ממני... רגע, מה זה היה... אה, כן:

"ותתחילי לעשות חפירה מסכמת סטייל "התחלתי לכתוב את הפאנפיק בשלהי יוני 87', כשהייתי בת מינוס שבע..." או משהו בסגנון. D:"  זה מה שהיא רוצה שאני אכתוב. אבל יש לי משהו קצת יותר מקורי. ^^

האמת שאת הרעיון לפיק בכלל קיבלתי בשירותים, זה מקום נהדר לקבל בו מוזה.XD

והאמת שבהתחלה גם לא התכוונתי לפרסם אותו, וגם לא הייתי מפרסמת, אם מיי ומנדי לא היו כאלה תומכות ומאגניבות. ^^

ומנדי- לכתוב איתך היה מאאאאגניב!X333

ו- זה הולך להישמע נדוש ברמות- לא הייתי מגיעה לפרק האחרון של הפיק בלי התגובות שלכן, בכל הרצינות. ^^

אני אוהבת את כולכן (תעשו לי שבט!!1).D:

ובתור הDJ הרשמית של הפאנפיק הזה, אני ממליצה בחוםבחוםבחום לשמוע את השיר הזה מהחלק שמסומן באדום-

James Blunt- Goodbye My Loverhttp://www.youtube.com/watch?v=2ntKgLxgY9s&feature=related

ולמי שעדיין לא בטוחה- תהיה עונה שנייה, אבל אחרי הפסקה נחמדה ולא מי-יודע-מה ארוכה, אז יש לכן למה לחכות. ^__^

תיהנו.3> 

(אגב, הפוסט עלה ב- 00:00).D:

*  *  *

לי הביטה במאי באימה, והסתכלתי על שתיהן.

"זה בדיוק מה שאמרתי ל-לי." אמרתי בהלם. "מה קרה?"

"אני... טוב, לפני ש-לי קמה הלכתי לדאגי." היא נשמה עמוק. "ו-טוב... אני... המעלית רק נפתחה וראיתי אותו מתנשק עם מישהי אחרת." היא התחילה לבכות והתיישבה לידי. "הוא נישק מישהי אחרת, ורק אתמול הוא אמר לי שהוא אוהב אותי." היא אמרה בנשימה אחת.

"אתן לא רציניות..." לי נראתה אובדת עצות, והסתכלה על שתינו, העיניים שלי ושל מאי היו נפוחות ואדומות.

"למה שלא נהיה? מה קרה?" מאי שאלה אותי ואת לי. הסתכלתי עליה.

"דני... דני חזר לאוליביה."

"מה?!" מאי ניסתה להיראות המומה, אבל לא הצליחה. היא עדיין בכתה. "איך... מה... רבתם והוא חזר אליה, או ש - "

"לא, ישנתי אצלו, ובבוקר היא פתאום הגיעה ואמרה שדני רצה לחזור אליה ו-" מאי קטעה אותי.

"-ואת האמנת לה?"

"בהתחלה לא! כלומר, זאת אוליביה, הייתי בטוחה שהיא תעשה הכל כדי להפריד בינינו, אבל אז דני הגיע, והיא פתאום חיבקה אותו ואמרה לו שהיא שמחה שהוא רוצה שהם יחזרו, והוא... הוא לא עשה כלום. הוא פשוט נתן לה לחבק אותו ואפילו לא הכחיש שומדבר."

"אני בטוחה שזה לא ככה. את בטח מפספסת משהו, לא נראה לי שדני היה עושה דבר כזה." אמרה לי.

"אמרת שאת רוצה לחזור לישראל." אמרתי למאי. "זה בדיוק מה שאמרתי ל-לי."

לי הביטה בנו באומללות. "למה? יש לנו עוד יותר משבוע להיות כאן! אתן באמת תתנו להם להרוס לכן את החופשה הכי טובה בחיים שלכן?"

"זה סיוט." מאי קברה את הראש שלה בין השמיכות.

"אני רוצה לחזור לישראל, נראה לי שמיצינו את אנגליה עד כמה שאפשר." אמרתי במידה מסוייצת של מרירות.

"אבל..." לי נראתה אבודה.

"מה עוד יש לנו לעשות כאן? מחר בבוקר נקום, נלך לחדר אוכל, נלך לטייל במקומות שכבר היינו בהם וככה ביום שאחרי וביום שאחרי... כבר אין לנו מה לעשות פה."

"אבל - "

"-די, לי! אנחנו חוזרות לישראל וזהו! מה הבעיה כאן?!" שאלה מאי, שכבר התעצבנה.

"הבעיה היא שאני לא יכולה לחזור לישראל!" לי צעקה את המשפט הזה. אני ומאי הבטנו בה בהלם.

"מה זאת אומרת את לא יכולה?" שאלתי.

"אני... תבטיחו לי שלא תכעסו."

"מה קרה?" שאלה מאי.

"נרשמתי לאוקספורד."

"מה?!" אני ומאי שאלנו ביחד.

"את צוחקת!" אמרה מאי. "נרשמת לאוקספורד? בלי לומר לנו?! איך? מתי הספקת ללמוד בכלל?" היא שאלה בהלם.

"בכל הפעמים האלה שהלכתי למייקל? לא שיחקנו בפלייסטיישן. הוא עזר לי ללמוד. ו..." היא הביטה בנו במבט קצת אומלל. "היום בבוקר קיבלתי מכתב מההנהלה. הם אמרו שהתקבלתי."

"את לא רצינית..." מלמלתי. היום הזה זה היום הכי נורא בחיים שלי, רציתי פשוט להתעורר מהסיוט הזה. קודם דני חוזר לאוליביה, ועכשיו החברה הכי טובה שלי אומרת לי שאני לא אראה אותה שלוש שנים? אני חולמת. אני בטוח חולמת. "אני לא מאמינה. את התקבלת לאוקספורד? אנחנו לא נראה אותך שלוש שנים?" רציתי פשוט לבכות.

"אני... אני מניחה שכן." היא נראתה לא פחות מאוכזבת משתינו. "אבל... אבל אני חשבתי שאולי... אתן יודעות, גם אתן תלכו לאוניברסיטה כשנחזור לישראל, והיינו נפרדות באיזשהו שלב שכל מקרה - "

" -כן, אבל לפחות היינו באותה היבשת!" אמרה מאי. "אני לא מאמינה שזה קורה... את סיפרת להורים שלך בכלל? איך את הולכת לממן את אוקספורד?"

"דיברתי עם ההורים שלי, לאבא שלי יש חשבון בבנק באנגליה... הם העבירו כספים מהחשבון שלנו בישראל לכאן..."

"אנחנו לא נראה אותך שלוש שנים..." מלמלתי בהלם.

"זה לא כל-כך נורא, תקשיבו - " מאי התכוונה לעצור אותה, אבל לי אמרה, "תקשיבו לי! מאי, תני לי לדבר. תשמעו, כבר התקבלתי, ולמען האמת- אני שמחה. אני יודעת שאנחנו לא נתראה המון זמן, אבל אחרי שלוש שנים אני אחזור לישראל, אני מבטיחה. ונחזור להיות החברות הכי טובות, ונשמור על קשר באימייל, וגם בטלפון. אני רק רוצה שתבינו אותי. אתן יודעות שתמיד רציתי ללמוד בחו"ל, והאמת היא שאפילו התחלתי להאמין שאולי תשמחו בשבילי."

"לי..." אמרתי. "אנחנו... אנחנו פשוט עדיין בהלם..."

"אבל מה אם לא תחזרי לישראל? מה אם תרצי להישאר לגור כאן, אחרי שתתרגלי לשגרה של אנגליה, ותכירי כאן אנשים חדשים, חברות חדשות..." מאי שאלה.

"אתן תמיד תהיו החברות הכי טובות שלי, ישראל או לא."

"אז זהו-זה? אנחנו נפרדות?" שאלתי.

"אני מניחה שכן." לי אמרה בעצב. "אבל...  הי, אני אבוא לבקר אתכן, בקיץ."

"זה לא יהיה אותו הדבר..." מאי אמרה. לי נאנחה.

"אז אני יורדת לקבלה... אנחנו עוזבות היום." אמרתי, קמה מהמיטה.

"אני אבדוק זמני-טיסות לישראל..." אמרה מאי ופתחה את הלפטופ של לי. יצאתי מהחדר וירדתי ללובי. מאי ולי ישבו בחדר, כל אחת עסוקה בשלה.

"הי, לי?" מאי אמרה.

"כן?"

"תבטיחי לי שתחזרי לישראל."

לי שתקה לכמה רגעים. "אני מבטיחה." מאי חייכה חיוך קלוש.

נכנסתי לחדר. "זהו. אנחנו צריכות לפנות את החדר עד שלוש וחצי."

"ויש טיסה מהית'רו שיוצאת בתשע וחצי." אמרה מאי. "מה השעה?"

"שתיים וחצי." הסתכלתי על השעון. "יש לנו שעה לצאת מכאן, קדימה." התחלנו לארוז מחדש את כל הבגדים והדברים שלנו, ולאחר 45 דקות ירדנו ללובי ומסרנו את מפתחות החדר לקבלה.

"אני לא מאמינה שלא נראה את המלון הזה שוב... ולא נראה את הפקיד החתיך הזה מהקבלה יותר..." אמרה מאי בחיוך. ניכר בה שהעניין עם דאגי עדיין צורב לה, אבל היא מנסה לשכוח מזה כמה שיותר מהר. חייכתי. "אז כדאי שנלך להית'רו עכשיו, בשביל כרטיסים..."

הזמנו מונית והגענו לשדה התעופה, שהיה עמוס, כרגיל. מאי הלכה כדי לקנות לנו כרטיסים, ולי ואני חיכינו לה.

"הי, אל, אכפת לך אם אני אתקשר למייקל? הוא שאל אם אני רוצה לעבור לגור אצלו ו..."

"לכי להתקשר." חייכתי אליה. חשבתי לעצמי כמה זה אירוני שהיא הייתה זו שקינאה ונראתה הכי חסרת מזל, ובסוף התקבלה לאוקספורד והחבר שלה לא בגד בה בכל צורה שהיא. חייכתי כשראיתי אותה צוחקת ממשהו שמייקל בטח אמר, ואז מבט מאוהב נפרש על פניה.

קינאתי. כל-כך קינאתי.

מאי חזרה אחרי חצי שעה. "טוב, יש כרטיסים, עכשיו רק 4 והטיסה היא בתשע וחצי, יש לנו חצי שעה עד שצריך להיות בשדה התעופה."

"אז מה דעתכן שנלך לטיול אחרון באנגליה עד שתצטרכו לעזוב?" לי שאלה. אני ומאי הנהנו ויצאנו משדה התעופה. הלכנו לפארק ענקי שהיה די קרוב לשם. הוא נראה קצת מוכר.

"אתן יודעות," אמרתי. "אני חושבת שלעולם לא הייתי מתרגלת לאוכל של הבריטים בכל-מקרה." הן צחקו. פתאום הממטרות החלו לפעול, ונזכרתי מאיפה הפארק הזה מוכר לי; זה הפארק שטיילתי בו עם דני, כשהוא נתן לי את השרשרת. ואז נזכרתי שהשרשרת שהוא נתן לי עדיין על הצוואר שלי. הוצאתי אותה, והסתכלתי עליה לכמה שניות לפני שזרקתי אותה על הדשא, מתאפקת ככל האפשר לא לבכות. מאי ולי המשיכו ללכת. התכוונתי להמשיך ללכת איתן, כשהבטתי לאחור, לעבר השרשרת הזרוקה על הדשא. הממטרות הרטיבו אותה לגמרי. חזרתי על עקבותיי, והרמתי אותה. שמתי אותה בכיס והמשכתי ללכת איתן.

התחלנו לדבר, ולהעלות זכרונות מצחיקים שלנו ביחד. שמעתי פעם שלפני שאדם מת, כל חייו חולפים לנגד עיניו. זה נראה כל-כך אמיתי פתאום... בעוד כמה שעות אנחנו נעלה למטוס, וניפרד לאלוהים-יודע-כמה-זמן. אבל במקום לבכות על זה, הנה אנחנו כאן, בפארק, מטיילות וצוחקות משטויות שעשינו פעם. שטויות שידענו שיום יבוא ונצחק עליהן.

דאגי שוב ישב בסלון שלו, הפעם ללא אלכוהול. הוא עזב את לואיז מייד אחרי התקרית עם מאי, ועכשיו הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ללכת אליה?

לבסוף, הוא לקח את מפתחות המכונית וירד לחניה. הוא נסע למלון, ועלה לחדר שעד לפני שעתיים, בערך, היה שלנו. הוא דפק בדלת. איש לא פתח, ושום קול לא נשמע מהחדר.

"מאי!" דאגי קרא בכעס ודפק על הדלת בחזקה. "תפתחי לי!" הוא בעט בדלת, והיא נפתחה. החדר היה ריק מאדם. "לא..." הוא מלמל. "לא, לא, לא..." הוא רץ משם, וירד במהירות ללובי. הוא שאל את הפקיד אם כבר פיננו את החדר שלנו, והפקיד הנהן בבלבול. "שיט..." הוא יצא מהמלון ונכנס למכונית, ואז נזכר שאין לו מושג לאן לנסוע. הוא הוציא את הפלאפון שלו וחייג ל-לי. "תעני, תעני, תעני..."

"הלו?" הוא שמע את לי מהקו השני.

"לי!" הוא קרא בהקלה. "איפה מאי?"

"היא- ... למה?"

"איפה היא?"

"היא עזבה." לי ענתה בשקט.

"עזבה? מה זאת אומרת? איפה אתן?"

"דאגי, אנחנו בשדה-תעופה. מאי ואל עולות למטוס ממש עוד-מעט."

"מה? לא! לא, תעצרי אותן, לי, את חייבת - "

" -מצטערת, דאגי." והיא ניתקה.

"לא..." הוא מלמל, וחייג לדני במהירות.

"דאג?"

"דני, תשמע, אל ומאי עוזבות עכשיו!" דאגי אמר בלחץ.

"מה? תירגע! מה קרה? מה זאת אומרת עוזבות?" דני שאל אותו במהירות.

"אני לא יודע, התקשרתי ל-לי, היא אמרה שהן עולות למטוס בקרוב, הן כבר בשדה-תעופה, הן בטח כבר בטיסה... לעזאזל, דני! הן עזבו!"

"שיט... דאגי, הן כבר טסו? בטוח?"

"אני לא יודע, לי לא אמרה בדיוק מתי הטיסה... אבל לא נראה לי שכבר יש לנו סיכוי להשיג אותן... זה נגמר, הן עזבו."

אני, לי ומאי עמדנו ליד המטוס, שהיה אמור להמריא עוד כמה דקות. חיבקתי את לי, בעוד הדמעות זורמות על פניי. "תבטיחי לי שתכתבי לי כל יום."

"תבטיחי לי שתעני." היא החזירה בחיוך קטן. "אני אתגעגע אליכן." היא חיבקה את מאי ואמרה, "את יודעת, תחסרי לי כאן, Crazy bitch ." לי אמרה בחיוך.

"אני אתגעגע אלייך, Freaky girly dude." דמעות החלו לעלות בעיניה של מאי. "אני אוהבת אותך." והיא חיבקה אותה חזק יותר.

"גם אני אוהבת אותך," לי התנתקה ממאי ושוב חיבקה אותי. "את שתיכן, ואני כל-כך אתגעגע אליכן..."

סרקתי את האנשים שחלפו על פנינו בשדה-התעופה, כאילו אני מקווה לזהות ביניהם את דני. אבל הוא לא היה שם... הוא בכלל לא יודע שאני עוזבת, וגם אם הוא ידע, זה לא היה משנה לו. הוא עם אוליביה.

ישבתי ליד מאי במטוס. ליד מאי ישב מישהו עם המחשב שלו. הוא הקליד משהו, וממבטים חטופים הבנתי שהוא כותב איזו נובלה. הוא נראה בערך בן חמישים, עם שיער מעט מלבין וכמה כתמי זקנה. הוצאתי את נגן האייפוד שקיבלתי ליום-ההולדת, במסיבה שנראית פתאום כאילו מלפני שנים... הפעלתי אותו, ובאוזניי התנגן השיר Too Close For Comfort.

נזכרתי אוטומטית ביום שבו ניגנתי לדני את אותו השיר, והרגשתי פתאום שיש לי גוש בגרון, שמונע ממני לשמוע את השיר הזה. העברתי שיר, אבל כל שיר של מקפליי ששמעתי רק החמיר את תחושת-המחנק בגרון. כיביתי את הנגן והבטתי בחלון. ראיתי את אנגליה מתרחקת ממני, את האנשים הופכים קטנים, ואז הוצאתי מהכיס שלי את השרשרת שדני נתן לי.

"Happy birthday, my love,

-Danny"

התחלתי לבכות בשקט. מאי הביטה בי בכאב, ואז חיבקה אותי.

"יהיה בסדר, אלה," היא אמרה בקול מעט רועד. "מבטיחה."

היי לכן (האמנם 'לכם'? ס.ס).D:

טוב, כמה מילים לפני הפרק: (ולא, לא התחרפנתי, פשוט דיברתי עכשיו עם מישהי שגרמה לי לראות דברים בצורה שונה, וחשוב ל שתדעו את זה)

תאהבו את החיים.D: כי בתכלס, הצרות הכי גדולות שיכולות להיות לנו בטווח הקצר הן להיכשל במבחן, או שיפטרו אותנו מהעבודה. אז מה? החיים יפים, ותוכלו ליהנות מהם יותר אם לא תבכו עליהם, אלא תחשבו שהכל יהיה טוב...

וואע, חפירה רצינית, נכון? >< אתן תחיו.D:

וכל הפרקים מכאן והלאה, גם בעונה השניה, וכל דבר שאני אי-פעם אכתוב, מוקדשים לרינת, ילדה מדהימה שאני מכירה ואוהבת.333333333333>

נחזור לפרק? אם אתן רוצות...

אה, ואני כלכך ממליצה לשמוע את השיר הזה- Runing Away - Hoobastank, כשאתן מגיעות לחלק בפרק שמסומן באדום, הוא פשוט מתמזג טוב עם האווירה.D: אז הנה השיר: http://www.youtube.com/watch?v=bESlcjEgljo

תיהנו.3>

קרני שמש חדרו דרך החלון בחדר, ופקחתי את עיניי בשקט. זה לא היה החדר שלי, נזכרתי שאני באנגליה – אבל זה גם לא היה החדר שלי במלון. ואז נזכרתי שאני אצל דני. כאב ראש משונה פילח את ראשי, הבנתי שזה כנראה ההנגאובר מאתמול. הבטתי בדני, ששכב לידי, ידיו מחבקות אותי ברישול והראש שלו נח על הכרית, התלתלים שלו נראים זרוקים באי סדר על המיטה. ליטפתי את הראש שלו, מסדרת אותם קצת, ואז קמתי.

"אה, לעזאזל!" הייתי עירומה. ולא היה לי מושג איפה הבגדים שלי. הבטתי סביב באימה, ואז ראיתי את התחתונים והחולצה שדני נתן לי אתמול. קפצתי במהירות מהמיטה ולבשתי את החולצה. בדיוק התכופפתי כדי להרים גרב אחת שלי שהייתה על הרצפה. כנראה שעשיתי קצת רעש, כי שמעתי את דני גונח ומתמתח. הוא התיישב, משפשף את עיניו. הבטתי בחזה החשוף שלו כמה שניות.

"בוקר טוב?"

חייכתי במתיחות. "בוקר."

בהינו אחד בשנייה. עדיין הייתי כפופה, והידיים של דני עדיין היו קרובות לעיניים שלו. התחלתי לצחוק, מתיישבת על הרצפה. הוא הצטרף אליי.

"הי, את מוכנה לזרוק אליי את התחתונים?" הוא שאל אחרי שהפסקנו לצחוק. סרקתי את החדר במבטי.

"איפה הם?"

"אממ, אני חושב שזרקת אותם לכיוון המקלחת אתמול." הסמקתי, והוא חייך. "אני אוהב כשאת מסמיקה."

"אני יודעת, אחרת לא היית מנסה לגרום לי להסמיק כל-כך הרבה פעמים..." מלמלתי בשקט. הוא צחק.

"מה השעה?"

"אמ..." הבטתי בשעון שליד המיטה שלו. "שתיים-עשרה וחצי?"

"אה. שנייה, אני חייב ללכת לשירותים." הוא הלך לכיוון השירותים. לפתע שמעתי דפיקה בדלת.

"את יכולה לפתוח?" שמעתי את דני צועק לעברי. הבטן שלי התערבלה. עברתי לגור אצלו או משהו, ולא ידעתי?

ירדתי במדרגות וידי רפרפה את ידית הדלת. לבסוף לחצתי עליה ופתחתי אותה. זו הייתה אוליביה.

"מה את עושה פה?" היא שאלה. העיניים שלה היו רחבות וגדולות, וזה היה מזעזע. היא נראתה זוהרת. כאילו היא התכוננה ליציאה רומנטית לאור ירח, ולא ל... מה היא עושה פה בכלל?

"עומדת." אמרתי בשקט. היא הייתה מרתיעה, ולא היה לי אומץ לטרוק לה את הדלת בפרצוף, בצרחות "איכס, ג'וק!". היא אפילו יותר כלבה כשהיא מדברת אליי.

"אל תגידי לי 'עומדת'." זה נראה מסוכן, נרתעתי לאחור והיא נכנסה לתוך הבית, סוגרת את הדלת. אוליביה סקרה את הבית במבט בוחן. "אני רואה שנהניתם פה." הסלון של דני היה ממש מבולגן מאז אתמול. כנראה שהסמקתי, כי היא חייכה חיוך כמעט-ידידותי.

"מה את רוצה?" שאלתי לבסוף. היא העיפה כמה דברים מאחת הספות של דני והתיישבה עליה בנינוחות.

"דני קרא לי לבוא לכאן." היא נראתה מרוצה. הייתה לי צביטה בלב. "שלח לי SMS ואמר לי שהוא מצטער, ושכדאי שנדבר." הכלבה הזאת... היא משקרת! היא בטוח משקרת. הפעם האדמתי מכעס.

"זה לא נכון." אמרתי. "הוא לא אוהב אותך בכלל." היא נראתה כל-כך שמחה, כאילו היא נהנית מכל הסיטואציה הזו. לאחר מכן היא הוציאה את הפלאפון שלה, התחילה לחפש בו משהו ואז הגישה לי אותו. לקחתי אותו בהיסוס והסתכלתי על הודעת הטקסט.

אוליביה, אני מצטער. אנחנו צריכים לדבר על זה. תבואי מתישהו ונסדיר את העניין.

שמטתי את הפלאפון מידי והבטתי בה באימה. נשמע קול ניפוץ קטן ואחריו- "ילדונת, זה הפלאפון שלי! כדאי לך מאוד שהוא יישאר שלם!" אבל לא הקשבתי לה. לא הקשבתי לכלום ורק הבטתי בעיניים רחבות למדיי במקום בו היה כתוב לפני שנייה "אוליביה, אני מצטער". איך הוא יכול היה לעשות לי את זה?

"קרה משהו?" נשמע הקול של דני מלמעלה. לאחר מכן שמענו קול צעדים, ואז הוא הופיע בפתח הדלת. אוליביה בדיוק הכניסה את הפלאפון לכיסה וחייכה אליו חיוך לקקני. היא מכשפה. "אוליביה." זה מה שהוא אמר. לא "תסתלקי מכאן", או "מה לעזאזל את עושה כאן?!". רק "אוליביה", בטון כמעט מתרגש. בחנתי אותו בדממה, חסרת מילים.

"דני!" היא רצה וחיבקה אותו. מול העיניים שלי. הידיים שלו קצת רעדו. ואני עמדתי שם, בתחתוני מלחמת הכוכבים שלו, והסתכלתי עליהם. כשרק לפני כמה ימים, הוא אמר לי שוב שהוא שכח את אוליביה, ושלא אכפת לו ממנה. הוא שיקר לי. הוא שיקר לי בפנים, הסתכל לי בעיניים ושיקר לי. אני לא מאמינה לזה, אני לא מסוגלת להאמין.

אחרי כמה שניות שנדמו כנצח, הוא הביט בי. נעצתי בו מבט קפוא, ולפתע הוא הבין מה הוא עושה ועזב אותה באחת, זרועותיו נשמטות לצדדים ומתנדנדות קלות. עמדתי והבטתי בו ללא תזוזה. אם הייתי אומרת משהו, אני חושבת שהייתי מתחילה לבכות.

"אל..." הוא אמר בצרידות. לא הגבתי.

"דני, אני כל-כך שמחה שאתה רוצה שנחזור להיות ביחד!" אוליביה ברברה. "אני כל-כך אוהבת אותך, אני שמחה שהבנת סוף-סוף שאני האחת בשבילך, כמו שכולם יודעים..." הדמעות עמדו בקצה העיניים שלי, וכל מה שעשיתי היה לבהות בעיניים הכחולות של דני ולנשוך קלות את שפתי התחתונה.

היא חייכה אליי, כזאת כלבה. דני עדיין שתק. היא התחילה לאחוז בידו ולהיצמד אליו, מחככת את ראשה בחזה שלו. בחזה של החבר שלי.

פלטתי צליל קטוע וצורם.

"אלה," אמר דני ודחף ממנו את אוליביה בעדינות, אבל קטעתי אותו.

"אמרת לי," הקול שלי נשמע כמו יפחה חלושה, "ששכחת ממנה." אוצר המילים שלי לא יכול היה להתרחב יותר באותו הרגע, הייתי עדיין המומה ונבגדת. אכלתי את הלב של עצמי. לא חשבתי שהוא יעשה לי דבר כזה. חשדתי שהוא עדיין מרגיש משהו אל אוליביה, בכל זאת – הם יצאו שנתיים ביחד. זה הרבה זמן וקצת קשה להתגבר אבל... איך הוא...

"אני כן-"

"-אתה לא! אתה רצית לחזור אליה! אתה שיקרת לי!" התחלתי לצרוח פתאום. "אתה הסתכלת לי בעיניים ושיקרת!"

"תקשיבי, אני יכול-"

"אתה לא יכול להסביר, אין לך הסבר! אני לא מאמינה שעשית את זה!"

"מתוקה, דני פשוט אוהב אותי." אוליביה אמרה. נעצתי בה מבט שונא אבל היא התעלמה ממני לחלוטין, שוב מחייכת את החיוך הגועלי שלה.

"אלה, תקשיבי לי! אני-"

"אל תדבר איתי." עליתי במדרגות בריצה ולקחתי את הבגדים שלי. הוא אפילו לא עלה אחריי. רציתי שהוא יעלה, אולי הייתי סולחת לו. אבל הוא פשוט נשאר שם, עם אוליביה. התלבשתי מהר וירדתי בחזרה למטה. הוא מלמל משהו, ונראה קצת כועס. אוליביה נעצה בו מבט מסוכן. הוא פחדן מטומטם.

"אלה, תקשיבי לי," דני הרים את מבטו לעברי. הוא נראה שבור, כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

"אני לא," התחלתי לבכות, "רוצה לדבר איתך. אני שונאת אותך. אני שונאת שקרנים כמוך." ראיתי שהכאבתי לו, יותר משהוא העז להראות. משהו בבטן שלי התכווץ, אבל הגאווה שלי פשוט לא אפשרה לי להישאר ולהקשיב לשטויות שלו.

"אני-"

"אתה כלום, זה מה שאתה." הייתי שבורה בדיוק כמוהו, ונראה כאילו הוא בחר להתעסק רק בעצמו.

"אני אוהב אותך."

זה הקפיא אותי לכמה שניות, אבל החלטתי שהוא לא יעבוד עליי יותר.

"לא אכפת לי." יריתי. זה נשמע כל-כך מרושע, אבל הכרחתי את עצמי לחשוב שכבר לא אכפת לי ממנו, הוא כלום בשבילי. אפס.

אחרי זה יצאתי מהבית שלו, ולא סגרתי את הדלת. עצרתי מונית ונכנסתי אליה, רועדת לגמרי.

"למלון 'קיסר', בבקשה." אמרתי בקול רועד וחנוק מדמעות. הנהג נראה קצת מבולבל, אבל התניע את המונית והתחיל לנסוע.

מאי התעוררה בערך ב-12, ולי עדיין ישנה. היא קמה מהמיטה, והרגישה כאב ראש חזק. היא התיישבה בחזרה כמעט מייד. היא פתחה את הפלאפון, כדי לבדוק מה השעה, ותמונתו של דאגי חייכה אליה חיוך רחב. הדמעות עמדו ממש בקצה העיניים כשהיא נזכרה בכל מה שקרה אתמול, וייסורי המצפון על הדרך שבה נפרדה מדאגי חזרו לתקוף אותה.

"אני צריכה ללכת אליו, ולגמור כבר את העניין הזה." היא חייגה לדאגי.

בינתיים, דאגי ישב בסלון, מחזיק בידיו בקבוק בירה, ורגליו מונחות על השולחן. הוא שמע את הפלאפון שלו מצלצל. הוא הוציא אותו, ותמונתה של מאי הופיעה על הצג. הוא סינן את השיחה וקם כדי להביא עוד בירה מהמטבח. הפלאפון שלו שוב צלצל. הוא הלך לסלון, הרים את הפלאפון וזרק אותו על הקיר בעצמה. הפלאפון הפסיק לצלצל, ונחת ליד רגליו של דאגי.

הוא נשען על הקיר בעצבים.

"לעזאזל." הוא מלמל, ואז הרים את הפלאפון. הוא עדיין עבד, אבל נראה שמאי הפסיקה להתקשר. הוא נכנס לקטגוריית 'אנשי קשר' והתחיל לחפש את השם 'לואיז'. כשמצא, הוא לחץ והביט במספר כמה שניות. הוא לחץ על הכפתור, וההודעה 'מתקשר...' הופיעה.

"הלו?" נשמע הקול של לואיז מהקו השני.

"הי, לו, זה דאגי, את יכולה לבוא?" הוא חיכה לתשובה שלה.

"ד-דאגי?" היא נשמעה המומה. "אתה בסדר? קרה משהו רציני?"

"לא, זה רק... אני ממש צריך אותך עכשיו."

"טוב, אני יוצאת, נתראה. ודאגי-"

"-נתראה, לו." והוא ניתק. לאחר רבע-שעה, הוא שמע דפיקה בדלת. הוא קם מהספה ופתח את הדלת. זו הייתה לואיז. הוא לא הכניס אותה הביתה, הוא יצא החוצה והם עמדו במסדרון.

"מה קורה?" היא שאלה, וראתה את בקבוק הבירה שבידו. "שתית?"

"קצת..." הוא שיהק. ריח של אלכוהול נדף ממנו.

"דאגי," לואיז נראתה מודאגת. "מה קרה לך? ממתי אתה שותה...?" הוא אחז בידה, והצמיד אותה אליו. הוא נישק אותה על השפתיים, ועדיין אחז בבקבוק הבירה ביד אחת. עיניה היו פקוחות בתדהמה, אבל היא לא עצרה אותו. היא החזיקה בצווארו ועצמה את עיניה. הם התנשקו בלהט, ודלת המעלית נפתחה.

"דאגי?" מאי עמדה במעלית, הבעה המומה על פניה. לואיז התנתקה מדאגי באחת, והוא פקח את עיניו, מסתכל על מאי. שניה לאחר מכן נשמע קול התנפצות- דאגי שמט מידיו את הבקבוק, שנפל והתנפץ למיליון חתיכות על הרצפה.

"מאי..." הוא התחיל למלמל, ולואיז נראתה מבולבלת. מאי לחצה במהירות על לחצן "קומת כניסה" במעלית, והדלתות החלו להיסגר. "מאי!" דאגי קרא, אבל הדלתות כבר נסגרו.

מאי יצאה מביתו של דאגי, הדמעות מציפות את עיניה וזורמות בנהרות על לחייה. היא נסעה במהירות למלון, וכשהגיעה היא נכנסה לחדר בסערה. אני ולי ישבנו על המיטה.

"ומה קרה לך?" שאלתי, העיניים שלי עדיין היו אדומות וקולי היה קצת חנוק.

"אני רוצה לחזור לישראל."