יאהו! פרק 5. אתמול היה כ"כ גדול בטוויטר. במשך יותר מ-5 שעות טוויטרנו (?) #mcfly2israel . זה בסוף הגיע לנושאים החמים בצד, למקום 3! ואז ירד. |שפם|. בכל מקרה, כבוד! למרות ש,השמנים נזכרו לא-להתחבר לטוויטר דווקא בזמן כזה קריטי. ברצינות, חשבתי שאני הולכת להתעוור! זה היה שווה את זה בכל אופן. זה היה כבוד לראות "מקפליי" ו-"ישראל" באותו הנושא, באתר כל כך בינלאומי. :)

*אגב, יש הפעם הרבה הערות XD תעקבו אחריהן - הן נמצאות בסוף הפרק!

* * *

דמדומים כבר נגמר.הבנים ערכו לי חקירה בקשר לעברי, לביתי הקודם, למשפחתי...חקירה שלא הייתה מביישת את השב"ק. * עכשיו צפינו ב"סיוט ברחוב אלם 3."** צעקתי בגועל כשראיתי יותר-מדי-דם מופיע על המסך. "בואי, אני אגן עלייך." ריי אמר באבירות, ואני חייכתי והתכרבלתי בו. הוא היה כזה חמוד. היה לו ריח טוב. של אחרי מקלחת. עצמתי את עיני, מתמכרת לריח, מנסה לזכור אותו כמה שיותר טוב. אני חושבת שנרדמתי. אני חושבת שנרדמתי איתו. לא, אני בטוחה שנרדמנו ביחד בסלון של טום. "אממ חבר'ה, מצטער להפריע, אבל ריי , אנחנו זזים." דני נענע בעדינות את ריי. הוא פיהק, וכששם לב שאני מכורבלת איתו, הוא חייך. עיני היו עדיין עצומות. טום נעץ בריי מבט. ריי לחש לתוך אוזנו "אחי, זה בסדר מצדך?" וכחכח בגרונו לעברי. טום כנראה הנהן, לא הייתי יכולה לדעת, כי כמו שאמרתי, העיניים שלי היו עצומות.אבל אחרי כמה שניות הוא מלמל "כן, כן ברור." "אתה...היא מוצאת חן בעינייך?" שמעתי את ריי שואל.ואז, כמו אדיוטית גמורה, לא יכולתי לעצור את זה, זה היה חזק ממני . התעטשתי בדיוק כששמעתי את טום מתחיל למלמל משהו. שמעתי את דאגי ודני צוחקים ברקע. היה איתם עוד אחד שחייך אליי - הארי, נזכרתי. "בוקר טוב." ריי חייך לעברי. השפתיים שלו נעו בעדינות כשהוא דיבר. הייתי חייבת לעצור את עצמי מלנשק אותו. מכירים את האנשים האלה, שאתם חייבים לנשק אותם, אפילו רק כדי לדעת איך זה?*** חייכתי . ואז נבהלתי לרגע. "מה השעה?" "שתיים בצהריים. " דאגי ענה לי. "פאק, אני חייבת לזוז." השתחררתי מאחיזתו של ריי ויישרתי את בגדיי. "מה..? למה?" ריי שאל, מבולבל. "אני..אממ..טוב...זה סיפור ארוך." גמגמתי. מה אני אמורה להגיד להם, שאני צריכה ללכת לפגוש את הזונ-,מצטערת, את החברה החדשה של אבא שלי? בחנתי את החדר . "איפה טום?" שאלתי. ריי הסתכל עליי מהצד. "אני...לא יודע.." דני אמר וסרק את החדר. "הוא היה פה לפני רגע." "אני הולכת לחפש אותו." "אני בא איתך." ריי קם איתי. "אני מעדיפה ללכת אליו לבד, רק להגיד לו להתראות." חייכתי ועליתי במדרגות. הספקתי לראות את ריי צונח, מאוכזב, על הספה. דפקתי על חדר השינה שלו, ככה הסקתי, בעדינות. "טום..? זאת ג'סיקה. רק רציתי להגיד ביי..." הדלת נפתחה. "ביי." הוא טרק אותה. עמדתי במשך דקה שלמה, המומה, מאחורי הדלת. ואז, הסתובבתי, ירדתי לאט במדרגות, הבעת ההלם עדיין על פניי. "קרה משהו?" הארי שאל. שתקתי. יצאתי מהדלת באיטיות. "ביי, חבר'ה." אפילו לא נפרדתי מריאן. רציתי ללכת הביתה מהר, לעכל את מה שקרה, לפני שאצטרך ללכת לפגישה ההיא עם אבא שלי. אבל ריאן בא בעקבותיי. "היי, ג'ס!" הסתובבתי עם חיוך מאולץ. "חשבתי...אממ...אם אולי תרצי להיפגש שוב?" הוא הסמיק. הוא באמת היה חמוד. "כן , אממ בטח. הנה הטלפון שלי .. תתקשר." שרבטתי לו את המספר על דף , חיבקתי אותו חיבוק מהיר והלכתי לכיוון הבית. עליתי לחדר בזריזות, לא טורחת לבדוק אם אבא יושב בסלון או משהו . נשכבתי על המיטה, חושבת מה עליי לעשות. החלטתי לא להתעסק בזה יותר מדי. לקחתי בידי ספר וישבתי על אדן החלון , מנסה להתרכז בדברים אחרים שיסיחו את דעתי. פתאום שמתי לב למשהו שמוזר שלא שמתי לב אליו קודם. החלון של החדר שלי פונה היישר אל חדר השינה של טום. יכולתי לראות כל מה שהוא עושה והוא היה יכול לראות את כל מה שמתרחש בחדר שלי, כל עוד הוילונות פתוחים. הנחתי את הספר לידי. הסתכלתי אל תוך חדרו. יכולתי לראות אותו יושב על המיטה, מנגן בגיטרה. שפתיו נעו, כנראה שר. חייכתי לעצמי. עצמתי את עיני לרגע והשענתי את ראשי כנגד הזכוכית, עדיין הסתכלתי עליו. התבוננתי בו מנגן בגיטרה, מיישר מבט אליי......מיישר מבט אליי? הוא ישב שם, על קצה המיטה ומבטינו נפגשו. במשך המון זמן פשוט הסתכלנו ובחנו האחד את השניה. לא ידעתי למה אני נועצת בו מבטים, לא ידעתי מאיזה סוג המבטים שאני שולחת אליו. ניסיתי לחייך ,אבל כל תנועה אחרת פרט להתבוננות עלתה בכישלון. ניסיתי להוריד את המבט, אבל גם זה לא הצליח לי. לבסוף, הסטתי את מבטי וקמתי בצעדים כבדים אל עבר המיטה. התיישבתי על המיטה בידיעה שהוא עדיין יכול לראות אותי. קמתי בפעם השניה, הוא עדיין נעץ מבטים. הסתכלנו אחד על השניה במשך שניות ארוכות, ואז, סגרתי את הוילון.

* * *

עיר הנוער היה מדהים . באמת. בלי קשר לזה שחיבקתי את לירן דנינו. <במציאות הוא אפילו יותר הורס!> <וטוב, יש גם לזה קשר XD>

 ושוב תודה על התגובות !! אתם גדולים . D:

אני לא אוהבת את הפרק הזה, הפרקים הבאים יותר טובים, תאמינו לי.   (רק לי הוא מזכיר את קרמיט?) אבל , אוה וואל . הוא יותר ארוך מהפרק הקודם , לפחות זה ...ותהנו עד כמה שאתם יכולים XDD

* * *

הוא התנשף. "את..יודעת...שמתי ..לב...למשהו מוזר..." "קודם כל תנשום. הכושר שלך בקרשים." גיחכתי. הוא הסמיק. "טוב, אני חושב שגרמת לנו לחצות את לונדון בהליכה.איך הגעת עד לשם מפה ?" הוא הצביע על הבית של אבי . "אין לי מושג. אני מניחה שנורא כעסתי אז לא שמתי לב." משכתי בכתפיי. "כעסתי , אה? בזמן עבר." "מה הנקודה?" "את כבר לא כועסת. גרמתי לך לא לכעוס." הוא חייך. "אז אני מנחשת שזה היה שווה את ההליכה?" "לגמרי." חייכתי. "איפה אתה בכלל גר?" "פה." "מה?" "אני גר בבניין הצמוד לשלך." "עברת דירה או משהו?" "לא, ממש לא. אני גר פה כבר תקופה." "אוה. נחמד." "כן, אנחנו שכנים." הוא חייך. "כן, לפחות אני אכיר כאן מישהו." "לא סתם מישהו, סופר-מישהו!" הוא ניפח את חזהו בגאווה. גיחכתי. "ג'סיקה, תכנסי הביתה!" אבא שלי קרא. זה-עם-הגומה צחק. "פלאפון?" נאנחתי. "אבא שלי חי בתקופת האבן. " "מוכר לי." "טוב .. אז אממ..ניפגש .. מתישהו." אמרתי, מתחילה להתרחק לעבר הבית. "האמת." הוא הניח את ידו על כתפי. נעצתי בה מבט. הוא הוריד אותה בחיוך מתנצל. "אני אשמח אם ניפגש לפני זה." "מממ. על מה חשבת?" "בואי אליי מחר , יבואו אליי גם עוד כמה ..חברים.." הוא מלמל. "גם החברות שלך יהיו שם?" מלמלתי. הוא נעץ בי מבט. "על מה את מדברת?" אוף, פאתטית פאתטית פאתטית! "כלום, שום דבר. אני אהיה אצלך מחר.." "אז להתראות ג'סיקה." "ג'ס. " חייכתי. הוא חייך ."להתראות...?" ברגע הזה הבנתי שאני בעצם אפילו לא יודעת את השם שלו. "אוה.מצטער. טום. " "אתה חייב לשנות את כל הגישה הזאת של ה'מצטער'" צחקתי. "אתה לא צריך להצטער בכל פעם שאתה נושם." "ג'סיקה!!" אבא שלי קרא שוב. "בסדר, בסדר." צעקתי לעברו. "הורס שמחות." מלמלתי. טום חייך. נכנסתי הביתה. "מה היה כל כך חשוב שאתה קורא לי ככה?!" טרקתי את הדלת. "חשבת על לפרוק מזוודה?" "חשבת על זה שאני בת 20?!" "חשבתי." "תחשוב חזק יותר." פלטתי ועליתי לחדר. אני ממש צריכה לשכור בית. משלי. לבד. - -למחרת- "אוה היי." טום פתח לי את דלת ביתו. הוא חייך. מצאתי את עצמי מסתכלת על הגומה שלו וחושבת כמה זה חמוד. "היי." מלמלתי. הוא חיבק אותי חיבוק חפוז. הסמקתי . נכנסנו לסלון. "בית מדהים." הערתי. הוא חייך. "תודה." "אתה גר לבד?" "כן. זה חלק מהכיף כשאתה בן 22." הוא חייך. "lucky you. . ספר את זה לאבא שלי." נאנחתי. "בת כמה את?" "משהו בין 20 ל21." "אוה." שתיקה. צלצול בדלת. "זה בטח הם.." הוא מלמל. ארבעה בנים, שלא הייתי יכולה אפילו להעלות על דעתי להגיד שהם לא נראים טוב, נכנסו בדלת הבית של טום. הסתכלתי על בחור עם פוני שנוטה לצד שמאל ועיניים כחולות. העברתי את מבטי על בחור עם עיניים כחולות ושיער מתולתל חום. הרגשתי מהופנטת. העיניים שלו היו מדהימות. היה שם עוד חתיך אחד עם עיניים כחולות ושיער שחור, ולידו עמד אחד עם עיניים כחולות ושיער חום , שסודר בפוני שנח על עינו השמאלית. בחנתי אותו. הוא היה באמת מדהים. שמתי לב שלכולם כמעט יש עיניים כחולות חוץ מטום. הרגשתי פתאום לא שייכת, גיחכתי לעצמי. טום נעץ בי את מבטו בזמן שבחנתי אותם. "טוב, זה דאגי, דני , הארי וריאן." הוא הציג אותם בסדר שבו הם עמדו, מעט בקוצר-רוח. "את יכולה לקרוא לי ריי." ריאן חייך אליי. בהיתי בחיוך שלו ובשיניים הלבנות. נמסתי. "היי. אני ג'סיקה , אבל אתם יכולים לקרוא לי ג'ס." חייכתי אליהם בחזרה. הבחור עם הפוני לצד, דאגי, פנה לטום בקריצה. "אז מה עשיתם פה לפני שהגענו..?" טום האדים . "כלום, דאג." "באמת? אבל אמרת ש – " דאגי התחיל להגיד וטום שם את ידו על הפה של דאגי. הארי גיחך. "את צריכה לסלוח להם. וכדאי שתתחילי להתרגל, הם ככה רוב הזמן." "תשנה בבקשה את כל הגישה של ה-הם. אתה לא פחות טיפש מאיתנו." דאגי נעץ בו מבט משועשע. "הי הי חבר'ה, תירגעו! אתם לא יודעים ש first impression last impression?" * גיחכתי . "אז ג'סיקה..איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך? איפה טום החביא אותך כל הזמן הזה.?" ריאן אמר בחיוך. חייכתי. "האמת שהיכרתי אותו לא מזמן, בדיוק הגעתי מאמריקה.." "אני אשמח לשמוע על זה ב,ארוחת ערב למשל?" הוא חייך. הסמקתי. "אנחנו...מפריעים?" דני, אני חושבת, הקפיץ את גבותיו פעמיים. "למה שנפריע? נכון, ריי?" טום שאל וחייך חיוך מאולץ. ריאן הנהן באיטיות. כולנו שתקנו במבוכה. "אז, ספרי לי ג'סיקה.." הארי פנה אליי לרגע וחייך, ואחר כך הכניס דיסק לתוך מכשיר הדיוידי. "את דמדומים, את אוהבת?"

*ביטוי שאומר - רושם ראשוני הוא רושם אחרון. זאת אומרת , רושם ראשוני הוא הקובע.

היילו! <:

כאן לינוי יחד עם מעברי המהוללת . <דרך אגב , אנחנו סלב בפיק של דורין ממש כאן! אנחנו מאגניבות, רואים . >

אז הנה פרק שלישי , שמוקדש לדורין שגרמה לי ליילל בזמן קריאה (בפעם ה101 אני חייבת לציין) ולבכות על מותו בטרם עת של מייקל אהובי ז"ל . נזכור אותך לנצח ! 3>

ועכשיו דבר האומה של מעברי : "לינוי כפרה עלייך נשמה חיים שלי את !!זאת לא אני ." זה מצוטט מהפה שלה! היא אחת שאוהבת-לרצוח-נמרים-על-חולצתה-ולשים-בניות-בציפורניים-בגודל-של-שני-מטר, כמו שאתם רואים. סתם , לא. היא שולטת!!!!! DD:

אהבתי אלייך , מעברוש.

וגם אליכם! מוחע. אה כן, תהנו .XD

ותזכרו שדברים הם לפעמים לא כמו שהם נראים או נכתבים!!! *רמזרמז**סתםלא**סתםאתםבעצםלאתדעואםזהרמזאולא* הפרק הבא ביום חמישי . ^^

* * *

"היי אמא, הגעתי. כן. –כן, בסדר. –טוב, נו. –אבא אמור לחכות לי פה? –טוב, אני אחכה לו ליד השער. ביי אמא." נאנחתי. לקחתי את המזוודות שלי. הבחור שישב לידי נעלם משדה ראייתי. הלכתי לכיוון היציאה, שם אבי אמור לחכות לי. "היי, חשבתי שאני לא אראה אותך שוב." זה-עם-הגומה ניגש אליי פתאום, צץ משום מקום, וחייך. חייכתי. "כן , טוב האמת- " לא הספקתי לסיים את המשפט והמון בנות התנפלו עליו. בטח ידידות, אחת מהן בטח חברה שלו, חשבתי. הוא ניסה להגיע אליי שוב, אבל אני כבר יצאתי מהשדה. הייתי עצבנית לקראת הפגישה עם אבא שלי. "היי ג'ס!! ילדה שלי!" אבא שלי חיבק אותי. הגבתי בחוסר חשק ברור. הוא הובך מזה. לא היה אכפת לי. "היי." "בואי, הכנתי לך חדר משלך אצלי בבית...-" "אוה , רגע. אתה בכלל זוכר מי אני? מפתיע." התקפתי אותו. הוא שתק. "בואי , אני אעזור לך עם המזוודות." "זה בסדר. הסתדרתי עד עכשיו לבד." נעצתי בו מבט שמרמז על משמעות כפולה ונכנסתי לאוטו, המזוודות בידיי. הוא נאנח. העברנו את שאר הנסיעה בדממה. הגענו אליו הביתה. היה לו בית מרשים. בעיקר התרשמתי מזה שהבית מסודר. הוא ראה אותי בוחנת את הבית וכאילו קרא את מחשבותיי . "סידרתי אותו בשבילך". הוא חייך. "תודה, לא היית צריך לטרוח." אמרתי ועליתי במדרגות לחדר שמיועד לי. חדר גדול, עם מיטה מאורגנת ופרחים בשני אגרטלים שניצבו על השידה. הנחתי את המזוודות שלי על המיטה. כעסתי. כעסתי על אמא , שהסכימה לוותר עליי ככה. כעסתי על צ'רלי , שתמך בהחלטה שלה. כעסתי על תמר, שהיא לא פה איתי. וכעסתי בעיקר על אבא,.. אני חושבת שאפשר לנחש מה הסיבה. ירדתי במרדגות לכיוון המטבח, שתיתי כוס מים והלכתי לעבר הדלת. "לאן את יוצאת?" "לנסות להירגע." הוא נאנח ויצאתי בטריקת דלת מהבית. התחלתי ללכת. לא יודעת כמה זמן הלכתי, או לאן. פשוט הלכתי בעצבים. פלא שלא דרסו אותי. התקדמתי והמשכתי לחשוב מחשבות כעוסות, ממלמלת לעצמי מילים חסרות משמעות. פתאום הרגשתי מכה בצד הבטן. התחלתי לקלל. עכשיו כבר הייתי ממש בקריזה. "תגיד לי , מה אתה חושב שאתה עושה?!" הרמתי את עיני. כמה צפוי. זה היה הבחור מהמטוס. מה הסיכויים, חשבתי ביובש. "אני מצטער..." הוא מלמל. "את צריכה עזרה.? " "כן." אמרתי בכעס. "אני רוצה לחזור הביתה! לאמא שלי, לאחותי! לא ללונדון! אני שונאת את לונדון!!" שפשפתי את המקום של המכה ובעטתי באבן קטנה. הוא שתק. זה היה מובן. הרי מה כבר היה לו לומר. "אני מצטערת שהפלתי הכל עלייך ככה. אני פשוט מתעבת את המקום הזה." סיננתי בשקט. "לונדון זה אחלה מקום. צריך רק להכיר את הצדדים הטובים." נחרתי בבוז . "יש לה צדדים טובים?" "יש הרבה." הוא חייך. "פשוט צריך להכיר את המקומות השווים. נגיד, מה את עושה היום בערב?" "אני לא חושבת שזה רעיון טוב." "אוה. מצטער." "למה אתה מצטער כל הזמן?" "אני לא יודע . מצטער." הוא חייך ואני צחקתי.הוא עצר בפתאומיות. "ראית את זה?!" "מה?" "את צחקת! את ממש עיקמת את הפה בזוית מסוימת וצחקת! הידד לי!" הוא התלהב. צחקתי. "ברכותיי. אתה הבן אדם הראשון שאני צוחקת איתו פה בלונדון." "את בכלל מכירה פה אנשים?" "נקודה טובה." הרהרתי."אל תעלב , כן ? אבל כולם פה צבועים." "לא כולם." הוא קרץ לי. "אל תחמיא לעצמך. לא החלטתי עוד מה אתה." "מה אני בקשר למה?" "מה אתה. חמוד, קרציה, סמרטוט, הכל ביחד." "אני הייתי הולך על האופציה הראשונה." "אני אחשוב על זה." חייכתי. "איפה את גרה?" "תאמין לי אם אני אגיד לך שאין לי מושג?" הוא הנהן . "לונדון זה מקום גדול. את יכולה להראות לי את הדרך לכיוון הזה לפחות?" "לא כדאי לך, אתה עלול למצוא את עצמך נכנס לבתי אבות דרך יערות." הוא צחק. "אני אתן לזה סיכוי." נאנחתי והתחלנו ללכת לכיוון הבית של אבא שלי. זה עוד לא הבית שלי. גם בטח לא יהיה לעולם.

תודה רבה על התגובות !! זה ממש משפר את ההרגשה שתומכים בך :) אני יודעת שזה צפוי מדי , שוב , אבל זה ישתפר בהמשך ,מבטיחה. !

תהנו !! 333> לינוי. <בוורד הפרק נראה יותר ארוך חח > הפרקים הבאים יעלו בימים ראשון וחמישי. =)

* * *

'קריאה אחרונה לנוסעים של המטוס LY206  ללונדון, אנגליה.' הכריזה אישה עם קול מתוק מדי. "כדאי שתעלי על המטוס, חמודה.זאת קריאה אחרונה." אמא שלי אמרה . "לא יקרה כלום אם אני אפסיד את הטיסה." "דיברנו על זה." היא עברה לקול תקיף. נאנחתי. "ביי, קייס." חיבקתי אותה. היה לי קשה להיפרד ממנה. "תהני, ואל תעשי שטויות." היא חייכה אליי. "בעצם, תעשי שטויות." היא קרצה לי. "אבל תשמרי על עצמך , אה? " הנהנתי. נפרדתי גם מתמר ומצ'רלי ועליתי למטוס. הגשתי לפקידה עם החיוך המעצבן את הכרטיס. עליתי למטוס. "סליחה, איפה זה F54?" שאלתי את הדיילת. היא חייכה את החיוך הנצחי שלה. "בדיוק שם." ניגשתי למושב שלי. ריק, ראיתי בהקלה. רק אני והאייפוד...ישבתי ליד החלון, מחכה שהמטוס ינוע .הסתכלתי בחוץ, נפרדת מאמריקה שלמדתי כל כך לאהוב.דמעות ירדו מעיני. תשתלטי על עצמך, חשבתי. תמיד תוכלי לחזור. "היי" שמעתי קול של גבר פונה אליי. הסתכלתי עליו, הדמעות נקוו בזווית עיני. הוא חייך חיוך מבויש. הסטתי ממנו את מבטי, אפילו לא עניתי. "הכל בסדר?" הוא לחש. "הכל נהדר. " אמרתי ביובש.מחיתי את הדמעות. "אז..גם את נוסעת ללונדון?" "לא, אני מתכוונת לצנוח בדרך." "אז אני מניח שהתשובה היא כן." הוא חייך. הייתה לו גומה יחידה.הוא התיישב לידי. "אתה חושב?..יש לך יכולת הסקת מסקנות נפלאה." הוא צחק. "קוראים לי-" 'נוסעים יקרים, מדבר הקברניט .נא לחגור את חגורת הבטיחות. הטיסה תחל בעוד דקות ספורות.' לקחתי נשימה עמוקה. אני שונאת טיסות. אני מפחדת מהן. עצמתי את עיני כל כך חזק,עד כדי כאב, רוצה שההמראה תתרחש כבר. אחזתי בחוזקה את המשענת של הידיים, וניסיתי להירגע. "רוצה מסטיק? זה מעביר קצת את התחושה הלא נעימה." הוא הציע לי בחיוך חביב. "תודה." הושטתי את ידי כדי לקחת ממנו אחד, והמטוס החל לנוע. מבלי לשים לב, החזקתי את ידו בחוזקה. הוא חייך. כשההמראה הסתיימה, הרפתי מאחיזתי והסמקתי. "מצטערת, אני פשוט מפחדת מהחלק הזה." "זה בסדר, גם אני לא מת על טיסות." הוא גיחך. "אז למה את טסה ללונדון?" הסתכלתי בחלון. שתקתי. הרגשתי ששוב הבכי מאיים לפרוץ. "אני מצטער...לא התכוונתי." הוא מלמל. "אני לא כל כך בכיינית כמו שאני נראית." חייכתי חיוך קלוש. "אני בטוח." הוא חייך. "וזה טוב לבכות, זה משחרר את הלחץ והכל." בחנתי אותו בתדהמה. "וואו." הוא הסתכל עליי במבט מבויש. "מה?" "רוב הגברים בחיים לא יודו שלבכות זה טוב.אתה משוחרר או מלחין או משהו?" הוא הסמיק. "טוב, האמת שכן." "מגניב! אתה נמצא באיזה הרכב ?" "האמת שאני –" "שלום. אתם מעוניינים בבייגל עם חביתה או עם גבינה?" הדיילת שאלה אותנו. "חביתה." ענינו שנינו ביחד. צחקנו במבוכה. - פקחתי את עיני. רוב הנוסעים ישנו. הבחור שישב לידי היה ער ושמע מוזיקה. "בא לי גם לשמוע קצת מוזיקה." התמתחתי. "עוד כמה זמן נשאר?" "בערך שעה וחצי." הדלקתי את הIPOD. לחצתי על 'הפעל', בלי לבדוק אפילו לאיזה שירים אני מאזינה.לא שינה לי מי שר אותם, העיקר שיהיה קול יפה ושיר מתאים למצב רוח. "אפשר לשמוע גם איתך? פשוט הבטרייה שלי הולכת ואוזלת." הוא חייך בהתנצלות. הגשתי לו אוזנייה אחת בחיוך. "בטח." לפתע הוא צחק. "קרה משהו?" שאלתי. "לא, סתם, אני במקרה מכיר את הלהקה הזאת.." "איזה להקה זאת בכלל?" הצצתי בלוח התצוגה. "אוה, מקפליי." "את אוהבת את השירים שלנ...שלהם?" "אני מניחה. יש להם שירים טובים. חלקם קצת ילדותיים.אבל הם אחלה." "את מכירה את כל השירים שלהם?" "ממש לא.רק אחד או שניים." "אוה." "אתה שומע אותם גם?" הוא היסס. "מדי פעם." 'נוסעים יקרים, כאן הקברניט שלכם. אנו נוחתים בלונדון בעוד כשתי דקות. אנא הדקו חגורות.מזג האוויר בלונדון נעים במיוחד.' "יד?" הוא שאל בקריצה. חייכתי במבוכה והגשתי לו את ידי .