חג שמייח לכל קוראי-הבלוג ולכל בית-ישראל ולכ-ל מי ששכחתי.D:

הצלחתי להבריז מהסידורים לחג אז אני מרגישה מעולה, אל תיבהלו אם יהיו לי יציאות מוזרות בזמן הקרוב.

D:

בכל אופן, הפרק היום מוקדש לשני (האמת שזה ספוילר בעקיפין, אז שני חייבת לי על זה. |שפם| ) המאגניבה, תפודית, נקניקיתוש וכל מיליון שאר הכינויים שלה.D:

אהמ, בקשר לפרק: תפקיד התקליטנית שלי טרם תם, ועל כן אני ממליצה לשמוע את Losing You- Busted

http://www.youtube.com/watch?v=7ulFPlEHDcI מהחלק האדום D:

נצלו את החופש עד הסוף, ותאכלו אפרסקים כל עוד נפשכן בגפכן- עודמעט תיגמר העונה שלהם. B|

להת'.D:

-עריכה-

את הפרק הזה מנדס כתבה לבד, אני לא שיניתי בו שומדבר.D: אז הידד למנדס, וכל התגובות מגיעות לה. ^____^

-סופעריכה-

קמתי בערך בשש וחצי לפנות בוקר במצב רוח זוועתי. שפשפתי את העיניים שלי במרץ כדי לגרום לעייפות האיומה שהייתה לי על העפעפיים להיעלם, אבל זה לא עזר. נשארתי במיטה במשך כמה דקות ארוכות. כשהבנתי שלא יכולתי לחזור לישון, קמתי מהמיטה וכמו זומבי ניסיתי למצוא את הדרך אל חדר האמבטיה. עדיין היה מעט חשוך בחוץ, אבל אור נעים של בוקר החל לבקוע מהחלון. לא חייכתי. הדלקתי את האור והסתנוורתי מהלובן שלו, מרכינה את ראשי ופותחת את הברז. שמעתי כמה שניות את המים זורמים עד שהושטתי אצבע מהססת אל מתחת לזרם, ומשכתי אותה מהר בגלל הקור.

אחרי זה שמתי מתחת לזרם את שתי כפות הידיים שלי בצורת קערה, וכשהיו מלאות במים קרבתי לשם את הפרצוף שלי וקברתי אותו בידיים מלאות המים. כמה טיפות נפלו על הרצפה ונאנחתי כשהסתכלתי במראה, בוחנת את שאריות האיפור מאתמול ומעיפה כמה קורי שינה שנדבקו לצידי העין שלי. לקחתי את המברשת ושמתי עליה משחת שיניים, מקרבת את זה לפה שלי ומתחילה לשפשף את השיניים שלי ביסודיות. ירקתי את השאריות ושטפתי את הכיור.

סגרתי את האור דרך המתג שהיה לידי ובהיתי בדמות החשוכה שלי. חשבתי לחייך אבל אז בטח הייתי מפחדת מהרעיון, כך שחזרתי אל החדר שלי והתלבשתי במהירות – חולצת טריקו שחורה ומכנסי טרנינג אפורים. סירקתי את השיער שלי במהירות ואספתי אותו בקוקו נמוך שנטה יותר לצד שמאל.

ירדתי במדרגות של הבית, נזהרת שלא לעשות רעש והבטתי בשעון המיקרוגל במטבח. שלוש דקות לשבע. פתחתי את המקרר והוצאתי ממנו ביצה, ואז פתחתי את הארונות – מוציאה צלחת ומחבת מהמגירה שליד התנור.

הדלקתי את הגז והנחתי על הכריים את המחבת, שופכת עליה שמן ומחכה עד שהסימן האדום במרכז יתכהה. פתחתי את הביצה, שפכתי אותה לתוך המחבת, מטגנת אותה. כשרציתי להפוך אותה החלמון נקרע וכל התכולה שלו התפזרה בכלי. נאנחתי בעצב – אני שונאת כשזה קורה – וחיכיתי עד שגם החלק השני יהיה מוכן. לאחר מכן הנחתי את זה בצלחת, לקחתי פרוסת לחם וסכו"ם, והתחלתי לאכול. כשסיימתי פיניתי את הכלים לכיור, אבל לא התחשק לי לשטוף אותם באותו הרגע אז לקחתי דף נייר. התכוונתי לכתוב למאי שפשוט לא תשטוף את הכלים, אבל אז הבטתי דרך החלון אל הרחוב של תל-אביב ולא הפסקתי לחשוב כמה רגוע כאן בבוקר כשכל השיכורים הלכו לישון ולא שורצים ברחובות. כתבתי –

 "יצאתי להליכה, אני אחזור בערך ב-12 (אם בכלל תתעוררו עד אז), מצטערת שלא שטפתי כלים. אבל לפחות החביתה יצאה די טובה!

אלה."

הנחתי את הפתק על השולחן, לקחתי את צרור המפתחות ליד הדלת ויצאתי מהבית. יחסית לחודש יולי, היה דווקא קריר. חייכתי לעצמי והכנסתי את המפתחות לכיס שלי, מזמזמת שיר של יאלוקארד תוך כדי הליכה. הבית של מאי היה במרחק 20 דקות מנמל תל-אביב, והתחלתי ללכת לשם. הגעתי אל הכניסה, קצת קרובה לנחל הירקון, וכשעמדתי מול המועדון של "מוזיקה 24" כבר יכולתי לראות את הים מרחוק.

התחלתי ללכת מהר יותר ונעצרתי מול המעקה, מביטה בגלים המתנפצים. היה נעים, והשמש זרחה, וחייכתי קצת-מאושרת-וקצת-לא, אבל לא יכולתי להתחרט שקמתי כל-כך מוקדם. התחלתי ללכת לעבר חוף הרחצה, מחייכת כשאני עוברת ליד מסעדה שעוד לא נפתחה ונזכרת ברגעים שביליתי שם עם אור, או עם מאי ולי או עם הרבה אנשים אחרים.

בלי מקפליי החיים ממשיכים, החלטתי כשהתחלתי לרדת לעבר חוף הרחצה. העפתי מבט שמאלה, אל עבר המקום בו בדרך כלל נמצא השוק, ואז התחלתי ללכת לכיוון המזח.  הלכתי עד לסוף שלו והסתכלתי למטה, מחויכת. הים היה שקט היום, והייתי רגועה. עצמתי את עיניי בשקט, סתם עומדת שם על הקצה.

"Wait – don't jump!" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי, מזועזעת בגלל שהקול היה מוכר כל-כך, ואז קפאתי במקומי כשהבטתי באדם ממנו הוא בקע. הוא עמד בדיוק בתחילת המזח, ורץ אליי עד שנעצר בהלם כמה מטרים ממני. הרגשתי כלואה – בלי יכולת לברוח. "אלה," הוא אמר. מצמצתי בעיניי, ואז התחלתי ללכת לכיוונו, בגלל שזו הייתה הדרך היחידה לצאת משם. הוא לא אמר שום דבר, אבל ככל שהתקרבתי אליו הצרחה "מטומטמת" רק גדלה בתוך המוח שלי, מהדהדת בחוזקה. נעצרתי ממש סנטימטרים ספורים ממנו, באלכסון. כל הזמן לא הבטתי בו.

"היי," אמרתי, ואז המשכתי ללכת. הוא החזיק ביד שלי, ומצאתי את עצמי קופאת. המגע שלו כאילו צרב את היד שלי, וניסיתי לגרום לו לעזוב אותי. הוא לא. "תעזוב לי את היד, ג'ונס." אמרתי לו בקור, מנסה למשוך אותה.

"לא." הוא ענה לי בפשטות. "אנחנו צריכים לדבר."

"אין לנו על מה," עניתי לו, נמנעת מלהביט בעיניו. ידעתי שהן ישברו אותי. בזווית עיני ראיתי אותו מרכין את ראשו.

"אני עדיין אוהב אותך." הוא אמר לי. הנדתי בראשי, מגחכת גיחוך מזויף.

"'עדיין'," חיקיתי אותו. "תראה, אני לא יודעת מאיזו אגדה באת, אבל הבהרת לי – יפה מאוד, למעשה, ומאוד ברור – שאתה אוהב את אוליביה." האחיזה שלו בידי התחזקה. "אתה מכאיב לי."

"לא," הוא שלח את היד השנייה שלו והניח אותה מתחת לסנטר שלי, מכריח אותי להביט בו, "את מכאיבה לי." ידעתי שאם הוא יזוז קדימה כדי לנשק אותי אני לא אתנגד, שאני לא חזקה מספיק והמבט השבור בעיניים שלו יכול לשבור אותי. אבל הוא לא נישק אותי. הוא אפילו לא היה כל-כך קרוב אליי. פתחתי את פי קלות, ואז לחלחתי את שפתיי, מסובבת את הראש שלי לכיוון הים.

"אז מה רצית לומר?" חשבתי שאני עומדת לבכות, שהוא כאן מולי ואני כל-כך פגועה ממנו – והוא  פגוע ממני וזה לא הוגן.

הוא פתח את פיו, וזה נראה היה כאילו היו לו כל-כך הרבה דברים לומר לי, אבל כל מה שהוא אמר היה, "אני לא יודע."

"אז למה אתה עושה את זה?"

"עושה מה?"

"את זה!" משכתי את היד שלי והעפתי את ידו מפניי בתנועה גסה. "אתה כל הזמן אומר לי שאנחנו צריכים לדבר ולדבר ולדבר, אבל אתה לא יודע מה לומר! אני כל הזמן צריכה לדבר במקומך ולנסות למצוא מילים ואני לא יכולה יותר!" צעקתי עליו.

"את לא נותנת לי להסביר!" הוא צעק גם. "את כל הזמן מצפה ממני לומר את הדברים הנכונים במצבים האלה, ואני פשוט לא מסוגל, אלה, אני לא יכול לחשוב על כל הדברים הנכונים!" שילבתי את ידי והבטתי בו, עדיין לא ישירות בעיניים.

"אז תסביר." הוא נאנח והרכין את ראשו בשקט.

"אני לא רוצה שתכעסי עליי."

"קצת קשה לא לכעוס."

"בנוגע ליום ההוא," הוא התחיל, נמנע ממבטי עד שחשבתי שהוא עומד לשקר לי, ואז הוא הביט בעיניים שלי בחדות עד שהרגשתי כאילו אין אף-אחד בעולם מלבד שנינו. הנהנתי קלות, מסמנת לו להמשיך. "שלחתי לה את ה-SMS בגלל שרציתי להבהיר לה שזה נגמר. נגמר לחלוטין. זוכרת שהיא התקשרה אז, לפני ההופעה?" הנהנתי. זכרתי את זה יותר מידיי טוב. "היא התחננה שנחזור, אבל אמרתי לה שאני לא רוצה. והתחלנו להתווכח, את יודעת."

"ואז אנחנו הגענו," המשכתי אותו. איכשהו האמנתי לו.

"ואמרתי לה שאני הולך, ושזה נגמר. אבל היא גם שלחה לי SMS, ואמרה שהיא רוצה לדבר." נזכרתי שהוא התעסק בפלאפון שלו, אז בואן.

"אז למה שלחת לה 'אני מצטער', סתם ככה?"

"כתבתי 'אני מצטער'. מצטער שפגעתי בה. מצטער שזה נגמר ככה. לא מצטער שאני אוהב אותך." הרגשתי שאני מתחילה לנשום מהר יותר, ושהעיניים שלי נרטבות. "אלה – "

"אבל אני לא אוהבת אותך." עניתי לו, בוכה. יכולתי לראות שפגעתי בו. "אתה פגעת בי וכשהיא באה ואמרה ש... שאתה אוהב אותה והכל – אתה לא הכחשת, או אמרת משהו, או רדפת אחרי..."

"הייתי המום."

"אבל אחר כך?" הרגשתי את השפתיים שלי מתעוותות. "לא יכולת להתקשר אפילו."

"לא היית עונה לי." הוא צדק, ידעתי את זה, אבל סירבתי להאמין.

"דני..." אמרתי את השם שלו בפעם הראשונה בשיחה. "אני מפחדת."

"ממה?" הוא שאל אותי. "אני לא אנשך אותך."

"אבל אתה תהרוג אותי." שתקנו במשך כמה זמן. לא העזתי להוסיף משהו למשפט שלי והוא לא העז לחלוק עליי, או לנסות להצטדק.

"את לא יפה כשאת בוכה," הוא אמר לבסוף, ופתאום ראיתי אותו יותר מידיי קרוב אליי, באופן מפחיד – מאיים. קרוב מידיי. הוא מחה את דמעותיי בעדינות, והרגשתי את העור שלי צורב בכל המקומות בהן היד המחוספסת שלו רפרפה על עורי בעדינות מייסרת. "אני מבקש ממך לסלוח לי, אני יודע. וזה בסדר אם את לא."

אחזתי בכף היד שלו, מופתעת מהאומץ שלי לגעת בו סתם ככה, ומהמחשבה שהוא שוב מוחשי ואני יכולה לא רק לראות אותו.

"אני יכול לחבק אותך?" הוא שאל בשקט, קולו לא עולה על לחישה. הנדתי בראשי לשלילה.

"אבל אני כבר לא כועסת עלייך," לחשתי לו, "לפחות לא כועסת כמו קודם." הוא לא שאל הפעם וחיבק אותי. התנגדתי בהתחלה, מנסה להדוף את הריח והחמימות והנשימות הרכות שהיו לדני. כשלא הצלחתי, החזרתי לו חיבוק מהוסס וחשבתי לעצמי; אני עדיין אוהבת אותו.

תקציר: הפרק הזה מוקדש לרינ שמאודמאוד חיכתה לו.D:

תיהנו.^^

-עריכה-

חג שמח ושנה טובה לכו-לם!D:

-סופעריכה-

"לי, אני יכול לדבר איתך שניה?" שאל דני. לי נראתה מופתעת מעט. היא הביטה אל מייקל, טום, דאגי והארי. מייקל הנהן והיא ודני התרחקו קצת מן האחרים.

"מה קורה?" היא שאלה בסקרנות.

"תגידי... אלה, היא... טוב..." הוא גמגם.

"כן, היא כאן. לא, לא נראה לי שהיא רוצה לדבר איתך. אני יכולה להיות כנה איתך? אתה הבנאדם האחרון שהיא רוצה לראות. ואני די מסכימה איתה." היא אמרה והביטה בו. הוא לא נראה נבוך.

"תקשיבי, בקשר לאוליביה-"

"-אתם עדיין ביחד?" היא שאלה, קוטעת אותו.

"אני..."

"תענה לי."

הוא נאנח. "אנחנו עדיין ביחד." לי נראתה המומה.

"ואתה עוד רוצה לדבר עם אל?" היא שאלה בהלם. "ולומר לה מה?" היא שאלה בכעס.

"לומר לה שהיא הבינה את הכל לא נכון!" הוא אמר בכעס. "אני חייב לדבר איתה ולהסביר לה מה קרה."

"את מה היא הבינה לא נכון? מה כבר יש להבין? אתה ניצלת אותה בתור סטוץ. אחרי זה חזרת לאוליביה וזו בעיה שלך."

"אני לא ניצלתי אותה." הוא אמר.

"תראה, דני, היא לא... אתה די הרסת אותה." לי נאנחה. "אני לא חושבת שהיא התאוששה מזה וגם ככה היא נפרדה מהחבר האחרון שלה – אל תעמיס עליה. אתה פוגע בה."

"החבר האחרון – "

"מה חשבת? שהיא תישאר לבד לנצח?" לי תופפה עם הנעליים שלה על הרצפה, ואז מבטה הזועף התרכך מעט כשהיא ראתה כמה עצוב דני נראה. "הי, אתה תראה אותה שוב. מבטיחה." היא חייכה בשקט.

"והיא גם תרצה לדבר איתי," הוא גיחך במרירות. "טוב, תודה, לי." הוא חיבק אותה קלות. לי פנתה ללכת. "אה," הוא הוסיף, "בבקשה תשכנעי אותה לתת לי להסביר." היא הנידה בראשה לשלילה.

"אני לא מתכוונת לשכנע אותה לעשות את זה. אם היא תרצה לשמוע את ההסברים שלך היא תבוא אליך."

"אבל היא לעולם לא תבוא," הוא מלמל כשהוא ראה אותה הולכת לעבר מייקל ומנשקת אותו בלחי.

"פאק, מאי, הם פאקינג כאן... כאן! מה הם עושים פה בכלל? הם לא אמורים לעשות בדיקות סאונד ודברים כאלה?" שאלתי בלחץ. אני ומאי נשארנו בשירותים כבר בערך עשרים דקות.

"לא יודעת, אבל הם פה... לעזאזל, מה אנחנו עושות?" היא פסקה מללכת במעגלים. "תראי אותנו." היא הניפה את ידה וגם אני עצרתי מלהסתובב. מאי נשמה עמוק. "אנחנו מתנהגות כמו מטומטמות בנות ארבע-עשרה. אז מה אם הם כאן? הם בטח שכחו מאיתנו, ועד כמה שידוע להם, גם אנחנו שכחנו מהם ועברנו הלאה. נכון?" היא הביטה בי.

"כן, נכון." אמרתי. "אז זה אומר שאנחנו נצא עכשיו?"

"תני לי עוד רגע." אמרה מאי וחזרה ללכת במעגלים. נאנחתי.

"אולי כדאי שנזהיר את לי, את יודעת? כדי שלא תדבר איתם פתאום או משהו..." אמרתי. מאי הנהנה והוציאה את הפלאפון שלה.

"הי, לי?"

"אתן לא תאמינו! אני-"

"מקפליי כאן." אמרה מאי, קוטעת את לי.

"אני יודעת, אני מדברת איתם עכשיו!"

"טוב, אז תיפטרי מהם, אני לא ממש רוצה לראות אותם," אמרה מאי, בנימה של אין-על-זה-ויכוח.

"אבל מאי, בכל מקרה אתן תפגשו אותם עוד מעט! אז רק-" חטפתי את הפלאפון מידיה של מאי והחזקתי אותו ליד האוזן שלי.

"אבל עוד לא תכננתי מה אני אגיד לדני! אני לא מוכנה!"

"אל..." לי נאנחה. שתקתי. "טוב, בסדר." היא אמרה לבסוף. "אני אפטר מהם, אבל אתן מוכנות לצאת כבר מהשירותים?"

"איך את יודעת שאנחנו כאן?" שאלתי בפליאה.

"אני מכירה אתכן מהיסודי. עוד עשר דקות מקסימום אתן יוצאות, ברור?"

"ברור." אמרתי וניתקתי.

"אה, מה השעה?" שאלה לי. דני הציץ בשעון שלו.

"חמש וחצי."

"מה? לעזאזל, אנחנו מאחרים... קבענו עם פלטצ' במלון, זוכרים?" אמר הארי.

"באיזה מלון אתם?" שאל מייקל.

"אה, הילטון. בתל-אביב." השיב דאגי.

"באמת? מאי גרה בתל-אביב!" אמר מייקל בשמחה. דאגי הרים את מבטו למשמע השם "מאי". פתאום הוא נראה זועף.

"אממ, כן, אז נראה לי שאתם ממהרים, לא?" מיהרה לי לומר.

"כן, נכון. היה נחמד לראות אתכם." אמר טום וחיבק אותם. אחריו גם דאגי ודני. הארי המשיך ללכת אחריהם, בלי לומר מילה ל-לי או למייקל.

"מה הבעיה של הארי?" מייקל שאל. לי משכה בכתפיה באנחה.

"הי, מייקל, אתה יודע שאני אוהבת אותך, נכון?" היא נעצרה והביטה בו. הוא גיחך וכרך את זרועותיו סביב מותניה.

"ומה גרם לוידוי המרגש הזה?"

"סתם..." היא חייכה, "מתחשק לי שתדע." הוא נישק אותה.

"אני יודע."

אני ומאי יצאנו מהשירותים והתקרבנו אל לי ומייקל.

"איפה הייתן?" שאל מייקל. "פספסתן את טום, דאגי, דני והארי!"

"אוי, באמת?" שאלה מאי, לא משכנעת במיוחד. "טוב, לא נורא, יהיו לנו עוד הזדמנויות לדבר איתם."

"אתן לא מתכוונות לשאול מה הם עשו כאן?"

"אני יודעת שהם מופיעים כאן, אחותי שיגעה אותי עם זה." אמרתי באנחה. "אז אנחנו זזים?" כולם הנהנו ונכנסנו למכונית של מאי. כשהגענו לבית שלה, כולנו היינו סחוטים לגמרי.

"אני עפה למיטה, הרגליים שלי הורגות אותי." אמרה לי, פיהקה, ועלתה במדרגות. מייקל אמר לשתינו "לילה טוב" ועלה אחריה.

"אה, שניה!" מאי קראה אחריהם, אבל הם כבר עלו למעלה. היא נאנחה והתיישבה על הספה בסלון, מתחילה לקרא בעיתון. התיישבתי לידה והדלקתי את הטלוויזיה, מביטה באמצע הסרט של "הכי דומה לאהבה". כשהוא נגמר, פניתי למאי.

"אז מה קרה?" שאלתי אותה.

"לי אמרה שהיא צריכה לדבר איתך, בקשר לדני. היא אמרה שהוא דיבר איתה..."

"מה?!" שאלתי בהלם, וכשיצאתי ממנו אמרתי "חכי" ועליתי במדרגות, דופקת על דלת החדר של לי ומייקל. פתחתי אותה בשקט. "לי, את ערה?" שאלתי בשקט. היא ומייקל ישנו במיטה, מחובקים. עמדתי ובהיתי בהם דקה ארוכה. אין לי מושג מאיפה הקנאה נחתה עליי פתאום. ניערתי את ראשי וירדתי במדרגות.

"נו, דיברת איתה?" מאי קמה והתקרבה אליי.

"מה?" שאלתי בהיסח הדעת.

"עם לי. היא הייתה ערה?" שאלה מאי. "הי," היא נקשה באצבעותיה מול הפנים שלי. "את איתי?"

"הא? כן." אמרתי. "סתם... לא משנה. לא, היא ומייקל ישנו."

"אה-הא." מאי נעצה בי מבט בוחן.

"מה?" שאלתי בתמימות.

"קרה משהו?" היא שאלה בחשדנות. הבטתי בה באומללות.

"מאי," אמרתי בנימה של אני-צריכה-להכריז-משהו-חשוב-אז-תקשיבי-כי-אני-אגיד-את-זה-רק-פעם-אחת. "אני מתגעגעת לדני."

"מה?" היא שאלה. "מאיפה הבאת את זה עכשיו? חשבתי שכבר התגברת עליו, לא?"

"לא יודעת." אמרתי. "תשמעי, יצאתי רק עם אור מאז שחזרנו לישראל, אבל אני... כלומר, אני לא מרגישה... למרות ש, טוב, אולי..." היא התקרבה אליי והסתכלנו אחת לשנייה בעיניים.

"את אוהבת את דני?" היא שאלה. הבטתי בה.

"איך אפשר לאהוב מישהו שלא דיברת איתו שלוש שנים?" שאלתי במרירות.

"את מתחמקת. תעני לי." היא התעקשה. נאנחתי.

"אני חושבת שכן." היא פלטה קריאה מיואשת והתיישבה על הספה, לוקחת כרית וקוברת בה את הראש שלה.

"איך זה קרה?" היא שאלה בייאוש. "איך זה ששתינו התאהבנו דווקא בדני ודאגי ממקפליי? אחותך מטורפת עליהם, ומתה לפגוש אותם ואין לה מושג שאת בכלל יצאת עם אחד מהם... גאד, ורק לחשוב שלפני שלוש שנים לא חלמנו שדבר כזה יקרה! זה כל-כך הזוי..."

"אני יודעת." אמרתי, מסכימה איתה יותר משאוכל אי פעם להודות. "זה הזוי."

מאי נאנחה.

"אז מה עכשיו?"

היססתי, מביטה בה בדממה במשך כמה דקות.

"נלך לישון."

העאעאעאע, הנה פרק שאני אישית מאודמאוד אוהבת. וגם, הממ, עקב קיצוצים בפרקים, החלטנו להעלות כל ראשון/חמישי.

תיהנו.D: אה, וד"ש ממנדי.P:

מייקל ולי נסעו במכונית.

"אממ, זה לא קצת מוזר לך לנהוג בצד ההפוך של המכונית?" שאלה לי.

"התאמנתי על זה. לפני שקמת עשיתי כמה סיבובים במכונית." השיב מייקל בחיוך. "וחוץ מזה, ה-GPS הזה הופך את הכל לפשוט יותר..."

"הו. ולאן אנחנו נוסעים?"

"את תראי." הוא אמר ולא הוסיף. לי שתקה. לאחר חצי-שעה מייקל עצר את המכונית.

לי חייכה חיוך רחב. "אנחנו בים." היא אמרה בשמחה.

"נכון." חייך מייקל. "בואי," הוא לקח את ידה והם ירדו לחוף. השעה הייתה שש וחצי, והשמש התחילה לשקוע בים. הם טיילו על החוף בשתיקה.

"לי," אמר מייקל. "אנחנו מכירים כבר המון זמן, ו-טוב, בזמן האחרון יצא לי לחשוב הרבה, והגעתי למסקנה שכל בוקר כשאני קם לידך, זה פשוט מרגיש טוב. אז חשבתי, ואז הבנתי שלקום בבוקר, ולא לראות אותך לצידי זה פשוט מוזר. אז הבנתי ש-" לי קטעה אותו.

"תציע לי נישואין ובוא נגמור עם זה כבר." היא חייכה חיוך רחב.

"אממ, אני יודע שכבר הצעתי לך נישואין, אבל, אמ, רציתי... טוב, רציתי להציע לך נישואין כמו שצריך, the old fashion way." הוא אמר. היא גיחכה ונראתה קצת המומה. "לי," הוא כרע ברך. היא הביטה בו בפה פעור. "תתחתני איתי?"

"ברור שכן, אידיוט." היא צחקה. היא התכופפה ונישקה אותו. הוא משך אותה אליו והם נשכבו על החול, מתנשקים בלהט. אנשים שעברו שם בהו בהם.

"יוני, תכסה את העיניים, זה לא לגיל שלך." אמא אחת שעברה שם אמרה לבן שלה ומשכה אותו משם. מייקל ולי צחקו.

"כדאי שנקום, כל השיער שלי מלא בחול. לא יכולת להציע לי נישואין במקום... פחות ציבורי ופחות-מלא-בחול?" שאלה לי בחיוך. הם קמו מהחול.

"את מעדיפה שאני אציע לך שוב באמבטיה? לא מלאה בחול, ובדרך-כלל היא גם לא ציבורית." הוא גיחך והם הלכו לכיוון המכונית.

"תודה על ההצעה, אבל אני חושבת שאני מעדיפה את הים." הם צחקו ונסעו חזרה לבית של מאי.

-יומיים אחרי-

"אז מה אנחנו נעשה היום?" מאי שאלה. היא, לי, אני ומייקל ישבנו על הספות בבית שלה ובהינו בנשיונל ג'יאוגרפיק. השעה הייתה תשע בבוקר, והסיבה שכולנו ערים היא כזו – לי ומייקל קמו בשבע בגלל שמאי הייתה ערה בשש והתחילה לבשל. שלושתם הרעישו, והעירו גם אותי, וככה מצאנו את עצמינו מול הטלוויזיה.

"אולי ניקח את מייקל לאיזה מקום בארץ?" הצעתי. לי החליפה מבט עם מייקל, מחייכת.

"אז בואו נלך למיני ישראל." לי אמרה. מייקל הביט בה בשאלה.

"מיני-ישראל?" הוא חזר אחריה. "מה זה?"

"אממ, ישראל קטנה," ענתה מאי, ואז פנתה ל-לי, "אבל כולם מבינים את הפואנטה של זה אחרי חמש דקות..."

"מה זאת אומרת?" תהה מייקל.

"כלומר, יש שם את כל ישראל, רק בגודל מיניאטורי." אמרה לי. "אבל מה אכפת לך? יהיה נחמד. אני מתה על מיני ישראל."

"אני בעד מיני ישראל," אמרתי, למרות שאני הצעתי את הרעיון וזה היה די טיפשי להעיר את זה.

"גם אני," אמר מייקל.

"אוקי," מאי נאנחה. "אז נלך למיני ישראל..."

"הי, רכבת!" מייקל אמר, מביט ברכבת הקטנה שנסעה על הפסים לידינו. הוא פנה כדי לבחון את שאר המוצגים סביבו. "אלוהים, זה מגניב." לי צחקה. הוא נעץ בה מבט נעלב. "אל תצחקי. זה מזכיר לי את הצעצועים שהיו לי בגיל שש..."

"טוב, אז ילד בן שש שלי," היא אמרה לו בחיוך, "מתחשק לך להפסיק לבהות ברכבת?" הוא גלגל את עיניו והעביר את מבטו אל המוצג של הנמל ליד הרכבת. מאי ואני הבטנו בשניהם מהצד, מבט מקנא מופיע על הפרצוף של שתינו. החלפנו מבטים ומאי חייכה אליי חיוך קלוש, והתחלנו ללכת אחרי לי ומייקל (שהתלהב מכל דבר שעברנו לידו). כשהגענו לאזור של תל-אביב הקטנה, הודעתי שאני הולכת לשירותים ומאי הציעה ללוות אותי. הנהנתי, ולי ומייקל אמרו שהם יחכו לנו באזור.

התחלנו ללכת לעבר השירותים, כשלפתע שמעתי קול מוכר יותר מידיי אומר בטון מגחך "Hey, Harry, look! It fell asleep while praying!"

מאי הביטה בי במבט מעט מבוהל והסתובבנו ביחד, מביטות בשישה אנשים שבהו בדגם של המוסלמים המתפללים ליד כיפת הזהב. הדובר, כמובן, היה גבר בלונדיני עם עיניים כחולות שנצצו בשמש החמה של הצהריים. מאי החזיקה בידי ומעכה אותה, ולמען האמת אני הייתי יותר מידיי המומה בשביל להעיר לה על זה.

"אל, אלה מי שאני חושבת שהם?" הרמתי את מבטי אליה ואז החזרתי אותו אליהם. ראיתי את התלתלים של דני מרחוק, בוהקים מעט ואת הפרצוף המשועשע שלו.

"אני חושבת שכן." טום הפנה את מבטו לעברינו, כנראה קלט אותנו בוהות בהם. הוא נעצר ונראה מכווץ את עיניו, מנסה להיזכר מאיפה אנחנו מוכרות לו. ואז הוא פתח את פיו בהבעה מופתעת. מאי ואני התחלנו ללכת במהירות, לפני שהוא יפנה אלינו או יותר גרוע – יפנה אל דני או דאגי.

נכנסנו לשירותים וסגרנו אחרינו את הדלת במהירות.

"מאי, אני-"

"-הם כאן." היא מלמלה בהלם. "מקפליי, כאן. דאגי כאן. כמה מטרים מאחורי הדלת הזו. מה אנחנו עושות?" היא נלחצה. הנדתי בראשי, אובדת עצות.

לי פערה את פיה בהלם כשראתה את טום, דאגי, הארי ודני לידם. היא התקרבה אליהם במהירות.

"מה אתם עושים כאן?" היא שאלה בהלם. כולם הרימו את מבטה אליה. דאגי ודני כנראה שכחו אותה, כי הם נראו מעט מבולבלים. על פניו של הארי הייתה הבעה מוזרה ולא-מוגדרת, וטום, לעומת כולם, רק חייך.

"לי!" הוא אמר בשמחה וחיבק אותה. "מייקל? מה אתה עושה כאן?"

"אני שאלתי קודם." התעקשה לי.

"אוקיי, אוקיי." טום הרים את ידיו כנכנע. "יש לנו הופעה בתל-אביב עוד כמה ימים, וחשבנו בינתיים לצאת לסיור בארץ הקודש." דני ודאגי נזכרו עם מי הם מדברים, וניגשו לחבק אותה.

"עברו שנים!" אמר דאגי וחיבק את לי ומייקל.

"מה, הארי, לא התגעגעת אליי?" לי שאלה בקול מתוק וחיבקה את הארי, שעדיין היה קצת המום.

"כן, הארי, לא התגעגעת אליי?" מייקל נפנף בריסיו בצורה נשית למדיי. דני, דאגי וטום צחקו, אבל הארי חיבק חזק את לי ולא ממש שם לב לסביבה. מייקל התקרב אליהם. "ווהוו, אחי, זאת אשתי שאתה מנסה למזמז כאן." הארי הוריד את ידיו מ-לי באחת, ונראה כאילו בעוד רגע הוא יקיא את נשמתו.

"אשתך? מייק, אל תגיד לי ש..." דני אמר בהלם, ושתק לאחר שניה. "אתם נשואים?"

לי הושיטה את ידה לדני, והראתה לו את טבעת היהלום שנצצה על אצבעה. "מאורסים, למעשה."

"אתם צוחקים עליי?! זה ענק! מזל טוב!" טום חיבק את מייקל ולאחר מכן את לי. אחריו דני ודאגי חיבקו אותם, מברכים את שניהם. לי הביטה בהארי. הוא נראה המום, ולא אמר מילה. כאילו הוא מפחד שאם הוא יפתח את הפה, הוא יקיא. היא התקרבה אליו, קצת נבוכה.

"הכל בסדר?"

הוא הביט בה, ואז נשם עמוק. "אתם מאורסים." הוא אמר בהלם.

"נכון." היא הביטה בו בציפייה, שיגיד משהו. אבל הוא רק שתק והביט בה. "תגובה?"

"אני... כלומר, אני... מזל טוב." הוא אמר לבסוף, ונשמע מוזר. לי נאנחה. היא הסתכלה אל האחרים. דני, דאגי וטום היו עסוקים בלהשלים פערים עם מייקל, ולא שמו לב אליהם.

"אז מה עם איזי?" היא שאלה. הוא נראה קצת מופתע מהתפנית החדה של השיחה, אבל בכל זאת ענה לה.

"נפרדנו."

"ויש לך מישהי?" היא שאלה בסקרנות.

"לא, לי, אני..." הוא גמגם, ונראה כאילו הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. "אני צריך לשאול אותך משהו."

לי לא אהבה את הנימה שלו, והסיקה שהיא לא תאהב את השאלה הזאת. "אוקיי."

"מה קרה במסיבה של אלה וג'יימס?" לי התחילה להשתעל.

"סליחה... מה?"

"מה קרה במסיבה אז? אני יודע שקרה משהו, אבל הייתי שתוי, ואני זוכר הכל במעורפל... וכל הזמן כשאני מנסה להיזכר מה היה שם, קופצת לי לראש תמונה שלי ושלך במטבח בבית של דני. מה קרה שם?" הוא נעץ בה מבט חודר, והיא הרגישה כאילו הוא סורק אותה בקרני-רנטגן.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." היא אמרה במהירות. "ונראה לי ששמעתי את מייקל קורא לי, אז אם תסלח לי..." והיא התרחקה מהארי בצעדים מהירים לעבר מייקל וכל השאר.

הייD:

הפרק הזה מוקדש לרינ ולויקי, שיש לה היום יומולדת!D:

וכמו שכתבתי באסמס בשיעור פיזיקה: "את בת 18!.... את יכולה לשתות אלכוהול באופו חוקי עכשיו!D: "

אז כן, קני לך ולדאגי אלכוהול כאוות נפשך, ואם כבר, תקני לי מיץ תפוזים מהקיוסק? ^^" ממש באלי.

הנה הפרק. אנג'וי. ^__^