תיהנו! D:

*  *  *

"אם יכולתי הייתי בא איתך, את יודעת את זה." הוא אמר, מרים יד אחת ומוחה את הדמעות מעיניה. "אני אוהב אותך כל-כך..."

"אני לא רוצה ללכת." היא בכתה חזק יותר. "אני רוצה להישאר כאן איתך."

"אני רוצה שתישארי. אבל אני לא אתן לך, כי את חייבת ללכת. את רצית את זה, ואני יודע שאת תתחרטי אם לא תלכי."

"אני אוהבת אותך." היא כרכה את זרועותיו סביב צווארו, התרוממה על קצות אצבעותיה וחיבקה אותו חזק. "אתה תמיד אומר את הדברים הנכונים."

"אני אחכה לך." הוא חיבק אותה גם. "גם אם תחזרי בעוד חמש שנים, אני אהיה פה. ונוכל להיות ביחד. נקנה את הבית שרצינו, את זוכרת? נגור בלונדון ביחד, ויהיו לנו הרבה ילדים..."

היא צחקה, הדמעות עדיין זורמות מעיניה.

"אתה מבטיח?" הוא נישק אותה, נשיקה ארוכה.

"אני מבטיח."

זה הסוף שהיה יכול להיות. זה הסוף שהיא קיוותה שיהיה.

*  *  *

"אל תשקרי, את לא שמה זין על מה שקורה לי!" הוא עלה במדרגות במהירות אחריה, זורק דרך המעקה את בקבוק הבירה החמישי שלו לאותה השעה; הבקבוק נפל והתנפץ על הרצפה.

"אכפת לי ממך!" היא צרחה בתסכול, נכנסת לחדר השינה המשותף שלהם והתחילה לדחוף בגדים למזוודה. "אבל אתה דופק כל סיכוי שיש לנו להיות ביחד! זו אשמתך!"

"את זאת שהולכת!"

"כי אני חייבת! זו לא בחירה שלי! ציפיתי ממך להבין אותי!"

"את לא מבינה אותי! את כן היית יכולה לבחור אם ללכת לשם או לא, ואת בחרת לעזוב! ואת מצפה שאני אתמוך בך?" כשראה שהיא לא מגיבה הוא צעק, "אני אוהב אותך!"

"אם אתה אוהב אותי אז תן לי ללכת!" דמעות זלגו מעיניה, והיא סגרה את המזוודה באגרסיביות.

"אני לא יכול! אני לא רוצה לתת לך ללכת!"

"אני לא מאמינה שזה קורה לי!" היא קברה את פניה בידיה. הוא היסס קצת, אבל אז התקרב אליה והתכוון לחבק אותה כשהיא צעקה, "אל תיגע בי!" והוא נרתע לאחור. "פשוט תעזוב אותי, בסדר?" היא לקחה את המזוודה וירדה במדרגות. הוא לא הלך אחריה הפעם.

לאחר דקה נשמעה טריקת הדלת מלמטה. הוא התיישב על הרצפה, או יותר זרק את עצמו על הרצפה, מטיל את ראשו בין שתי ידיו. הוא הכניס את יד ימין לכיס מכנסי הג'ינס שלו, והוציא מהן טבעת קטנה מזהב. זה היה הרגע בו הוא הרגיש איך ליבו מתמלא חורים. היא לא הייתה החצי השני שלו – היא הייתה כולו. הוא כלום בלעדיה. ואז זה הכה בו; הוא זה שנתן לה ללכת. הוא זה שלא ניסה לעצור אותה. הוא לא שלם; הוא רק שאריות של מה שהיה ביניהם פעם. כשהיא הייתה כאן. כשהם היו ביחד.

"מן הפעם הראשונה שבה אמרנו זו לזה את אהבתנו, את שואלת את עצמך מדוע אני נזהר מלומר שאוהב אותך לעולם. מדוע? כי אני מנחש את העתיד. כי לעולם מתייצבת מול עיני האנטיתזה. מעולם לא ראיתי ילד מבלי לחשוב שסופו להיות זקן, ומעולם לא ראיתי עריסה מבלי לחשוב על קבר. מראה של אישה עירומה לעולם מעלה בי את צלם שלדה. ולכן מראות שמחים מעציבים אותי, ומראות עצובים מותירים בי רושם מועט. אני בוכה יותר מדי כלפי פנים, מכדי שאזיל דמעות החוצה." *

*  *  *

ג'וי מילר ודני ג'ונס הכירו ב-2006. מקפליי הופיעו בניו-יורק במסגרת צילומי הסרט "אני והמזל שלי", וג'וי ודני נפגשו במקרה מאחורי הקלעים. הוא הזמין אותה לארוחת-ערב. היא הסכימה. הם התחילו לצאת קבוע, ולאחר חודש הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. הם הפכו לזוג רשמי. הצהובונים חגגו על הידיעה המרעישה, אבל לא היה אכפת להם מה כתוב שם. כשמקפליי רואיינו בתחנת הרדיו המפורסמת ביותר בבריטניה, דני הכריז שהוא אוהב אותה לאוזניהם של מיליוני מאזינים. כמה ימים לאחר-מכן היא עברה לגור עם דני, באנגליה.

ואז הגיע המכתב.

ג'וי לקחה קורס רפואה בצבא, וסיימה את אוניברסיטת האדסון עם תואר ראשון ושני ברפואה. ג'וי הייתה פרמדיקית בשורות הצבא האמריקני. המכתב שקיבלה ב-2009 זימן אותה היישר לעיראק.

בלי ויכוחים, בלי חששות, ובלי עיכובים מיותרים היא הודיעה לדני שהצבא זקוק לה, ושהיא הולכת.

"אני זקוק לך יותר!" הוא בכה בפניה, אבל היא רק השיבה ש, "המדינה שלי צריכה אותי, ואני לא אאכזב אותה."

אבל אותו היא כן אכזבה. היא עזבה בלי להסתכל אחורה. בלי חרטות. בלי לחשוב פעמיים על מה שהיה יכול להיות לו הייתה נשארת. זה, לפחות, מה שהוא חשב.

-לאחר שנתיים-

"Just have a little patience; I'm still hurting from a love I lost. I'm feeling your frustration, that any minute all the pain will stop." *

"דני, אתה לא יכול להתנזר מבנות בגללה, עברו שנתיים! אתה חייב להתגבר על זה!"

"אני לא יכול, הארי, בסדר?" דני החזיר לו בכעס. "אתה לא מבין."

"אני מבין שאתה בן עשרים-וחמש ולא יצאת עם מישהי כבר שנתיים. אתה חייב להמשיך הלאה, בנאדם. או שזה ימשיך לאכול אותך מבפנים." הוא אמר בחכמה, לוגם מהבירה שלו. דני הביט בדאגי וטום, שהנהנו. קל להם לדבר. טום נשוי לג'יאוונה. הארי ואיזי מאורסים. ודאגי ופרנקי ביחד כבר כמעט שלוש שנים. הלב שלהם לא שבור.

"דני," טום הניח את ידו על כתפו של דני באנחה, "כמה עוד שירי-אהבה שבורים תכתוב עליה עד שתבין שהיא לא תחזור?"

ככה זה היה כבר שנתיים. בשנה הראשונה הם הבינו: הוא התכוון להציע לה נישואין, זה היה לו קשה. אבל שנתיים? שנתיים בלי חברה? שנתיים של דיכאון? "אתה דני ג'ונס!" אותו קול קטן ומעצבן קרא בראש שלו.

בסופו של דבר, הם צודקים, הוא היה מוכרח להודות. נמאס לו. עברו שנים. באמת, זה מגוחך. הוא יותר חזק מזה. נשבר לו מללכת עם מבט מושפל, ומלבכות עליה, מלכתוב שירים איטיים ועצובים. מספיק זה מספיק. הוא עייף מדמעות, וסיים לקוות שהיא תחזור. היא לעולם לא תחזור.

*  *  *

"טוב, דני, קבענו לך מישהי ליום חמישי." אמר דאגי בטלפון. "קוראים לה ג'ניפר, אני לא זוכר את השם משפחה שלה. היא בת עשרים-וחמש, והיא לומדת לתואר שני במדעי ההתנהגות."

"יופי, מדעי ההתנהגות. אני לא אוכל לזייף לידה כלום, אה?" רטן דני.

"זה חלק מהמלכוד." גיחך דאגי. "טוב אחי, פרנקי פה, אני אדבר איתך אחר-כך."

"תיהנו." דני נאנח וניתק. הוא החליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהבית. ולכן, הוא לקח את מפתחות המכונית, נכנס פנימה, התניע והתחיל לנסוע לכיוון הכביש המהיר. הוא שמע את ברוס ספרינגסטין בדרך. כבר שנתיים שהוא לא שמע את ברוס ספרינגסטין. מובן שהוא נשאר הזמר האהוב עליו, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל להתמודד עם זה. כל מילה, בכל שיר שלו, הזכירה לו אותה. כי הוא היה הזמר האהוב גם עליה. ובימי ראשון בבוקר הם היו נוסעים ביחד מחוץ לעיר, ומקשיבים לברוס ספרינגסטין.

עכשיו הוא אפילו זמזם קצת ביחד איתו.

"לעזאזל!" הוא כמעט התנגש במכונית מהכיוון הנגדי, אבל המכונית סטתה במהירות, התגלגלה על הכביש ונעצרה, הפוכה. "לעזאזל..." הוא מייד יצא מהמכונית שלו ורץ אל המכונית ההפוכה. הייתה שם אישה.

"את בסדר?" הוא צעק אליה. "גברתי?"

"אני לא מרגישה את הרגליים שלי!" היא בכתה. "תעזור לי!"

"אני נכנס!" הוא קרא, פתח את הדלת וזחל אליה. "חכי רק רגע, צריך לשחרר את החגורה..." הוא פתח את החגורה, והיא מייד נפלה למטה עם הראש על הרצפה. "אני מצטער, אני מצטער כל-כך – "

"רק תעזור לי לצאת מכאן, בבקשה!"

"כן, אני – אוקיי." הוא יצא משם, הלך לצד השני של המכונית וניסה לעזור לה לצאת. לבסוף הוא הצליח. "אני אתקשר לאמבולנס..."

"אני בסדר." היא עצרה אותו, עצמה את עיניה לרגע ולקחה נשימה עמוקה. "האמבולנס סתם יקר."

"אני אשלם הכל – "

"אל תטרח, אמרתי לך, אני בסדר." היא ניקתה קצת את הבגדים שלה, שהיו מוכתמים בדם וחול.

"אבל את פצועה ולא הרגשת מקודם את הרגליים שלך..." הוא מלמל. "את חייבת ללכת לפחות לרופא, אני אסיע אותך – "

"אני בסדר גמור." היא התקשרה לגרר. "הגרר צריך להיות פה עוד חצי שעה."

"תני לי לפחות להסיע אותך." היא נעצה בו מבט בוחן. לבסוף היא גלגלה את עיניה.

"בסדר."

"אני דני, דרך-אגב. דני ג'ונס." הוא אמר לה בזמן שנסעו.

"קרלי ריינולדס."

"אני מצטער, קרלי. זו הייתה אשמתי, לא שמתי לב איפה אני נוסע... אני אשלם לך את כל ההוצאות על הגרר ועל המכונית, אני מבטיח."

"אין צורך – "

"אני מתעקש. אני עכשיו אסיע אותך אליי כדי לכתוב לך המחאה, בסדר?" היא נאנחה.

"מה שבא לך."

"אוקיי, הנה." הם יצאו מהמכונית, והוא הכניס אותה לדירה שלו. "רוצה לשתות משהו?"

"מים יהיה נחמד."

"מייד מגיע." הוא הלך למטבח. לאחר כמה דקות נשמע "בום" חזק מכיוון הסלון, והוא מיהר לשם, מחזיק בידיו את שתי הכוסות. "קרלי?" הוא ראה אותה על הרצפה; מעולפת. הכוסות נשמטו מידיו והמים נשפכו על הרצפה. הוא רץ אליה, ומייד הניח את ידיו על עורק הקרוטיד שלה – יש דופק. הוא הצמיד את אוזנו לפה שלה והניח יד אחת על החזה שלה, בודק שהיא נושמת. היא נשמה. הוא נשם לרווחה, ואז הרים אותה. הוא הניח אותה על המיטה שלו.

כשדני ג'ונס התעורר בבוקר, כשנה לאחר-מכן, הוא שוב לא התעורר למיטה ריקה.

"בוקר טוב, love." קרלי נשקה לשפתיו בעדינות. הוא חייך.

"בוקר טוב." הוא תפס את ידה ומשך אותה אל המיטה. היא צחקקה כשהוא דגדג אותה.

לא היה לה את הצחוק של ג'וי. לג'וי היה שיער חום, וקרלי הייתה בלונדינית. ג'וי הסמיקה אחרי שהוא נישק אותה, וקרלי רק חייכה.

ג'וי שברה לו את הלב. קרלי הצליחה לאחות אותו מחדש.

"לב זה נשבר, אך שבור הוא ימשיך להתקיים." *

*  *  *

"הם כל-כך מסכנים, לא?" שאלה קרלי בזמן שישבה בסלון, ודני הכין ארוחת-ערב.

"מי?" הוא שאל בעודו מחפש אחר מחבת גדולה מספיק.

"החיילים האמריקאיים האלה שמשרתים בעיראק." דני מייד הרים את ראשו.

"מה?"

"מראים עכשיו בחדשות את החיילים הפצועים וההרוגים." היא מלמלה. דני מייד רץ אל הסלון, מפיל אחריו את הסירים שהיו בידו.

"תעבירי אחורה!" הוא קרא, והיא מייד הריצה אחורה. "רגע – תעצרי!" הלב שלו דפק בפראות ואיים לצאת ממקומו, כמו ציפור בכלוב קטן מדיי. מאחורי מסכת הבוץ, החול, החתכים והדם – הוא זיהה, בהלם, את פניה של ג'וי. הן כבר לא נראו מאושרות כמו פעם. כאילו השנים בצבא שחקו אותה ושאבו ממנה את האושר. ואז הוא קרא את מה שהיה כתוב בתחתית מסך הטלוויזיה: "עשרות הרוגים."

לא יכול להיות שהיא מתה. פשוט לא יכול להיות. זה לא קורה. הוא חולם את זה, בעוד רגע קרלי תעיר אותו ותגיד שארוחת הבוקר מוכנה.

זה לא קרה. קרלי ישבה על הספה, מבט מבולבל על פניה, ודני עמד קפוא מול הטלוויזיה. עיניו פקוחות אך ללא הבעה. כמו בית ריק עם אורות דלוקים. הוא הרגיש איך שברי הלב שלו, שנאחו עם השנים, החלו שוב להיסדק. 

"מה קרה?" שאלה קרלי בדאגה והתקרבה אליו, מניחה את ידה על כתפו. "אתה בסדר?"

"הבחורה הזאת..." הוא בהה בטלוויזיה. קרלי הביטה בו.

"אתה מכיר אותה?"

"הכרתי... לפני הרבה זמן."

"אוי... דני, אני מצטערת." היא חיבקה אותו. "אתה רוצה רגע לבד?"

"לא," הוא תפס את ידה בתנועה נואשת. "אל תלכי. רק... אל תעזבי אותי." הוא הרגיש בודד. הוא אף-פעם לא התגבר באמת על ג'וי. ועכשיו כל תקווה שהיא תחזור התנפצה.

"אני כאן." היא חיבקה אותו. הוא התחיל לבכות וקבר את פניו בין זרועותיה. הוא הרגיש כמו ילד קטן. אבל בין זרועותיה של קרלי הייתה תחושה של ביטחון, כאילו שום-דבר רע כבר לא יכול לקרות לו עכשיו. כי היא כאן, והיא תגן עליו, והיא לא תיתן לו להיפגע. כמו המלאך השומר שלו.

הדמעות הפסיקו לזלוג מעיניו, אך פניו היו עדיין לחות. העיניים הכחולות שלו ברקו בעצב. היא הרימה את ידה וניגבה את שבילי הדמעות על פניו.

"הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה." היא חיבקה אותו. "אני אוהבת אותך."

"אני רק צריך זמן..." הוא מלמל, והיא רק חיזקה את אחיזתה בו.

"Just hold me close inside your arms tonight, don't be too hard on my emotions. Because I just need time; My heart is numb has no feeling, so while I'm still healing, just try and have a little patience." *

*  *  *

זה היה היום הראשון בו דני ג'ונס חשד לראשונה שהוא יוצא מדעתו. חודשיים לאחר ששמע על מותה של ג'וי. זה התחיל כשהוא יצא לסופרמרקט כדי לקנות מצרכים לארוחת-הערב; הוא התכוון להיכנס למכונית כשראה מישהי בוהה בו, עומדת ליד עץ במרחק-מה ממנו. ברגע שהוא החזיר לה מבט, כל המצרכים נפלו מידיו והתפזרו בחניה. זו הייתה ג'וי. הוא שפשף את עיניו והיא נעלמה.

זה המשיך כשהוא ראה אותה שוב בזמן הופעה; הוא היה יכול להישבע שהיא הייתה בין הקהל. אבל היא שוב נעלמה.

והנה הוא כאן, לבד בבית, חושב עליה. על אהובתו הקודמת, שעזבה אותו לטובת המדינה שלה ומתה אחרי ש, ככל הנראה (בתור פרמדיקית בכירה), הצילה חיים של עשרות חיילים. הוא תמיד רצה שיהיה לה טוב. גם אחרי שהיא עזבה; תמיד הייתה בו תקווה שאחרי הכל, היא בסדר. היא עושה את מה שהיא אוהבת ולמען מטרה קדושה. טוב לה. אמנם בלעדיו, אבל זה הספיק בשבילו. לו, בכל-אופן, היה את קרלי. קרלי הייתה האור בקצה של מנהרה חשוכה ואפלה שנראה שאין לה סוף. הוא האמין שהם נועדו להיפגש.

צלצול בדלת העיר אותו, והוא קפץ ממקומו. כנראה קרלי חזרה מוקדם היום. הוא ניגש לפתוח את הדלת, וברגע שראה מי עומד מאחוריה, כל הצבע אזל מפניו. הוא היה בטוח שהוא עומד להתעלף, ובכל זאת ניסה בכל כוחו להישאר בהכרה.

"ג' – ג'וי?"

"היי, דני." היא חייכה קטן וזהיר. כאילו אם החיוך שלה יהיה גדול מדיי הפה שלה ינשור מהפנים.

"ג'וי?" הוא חזר על שמה בהלם. "זאת את?" היא הנהנה בדממה. "לא יכול להיות... את מתה..." הוא נגע בה, והשערות על עורפו סמרו ברגע שהרגיש כי היא אכן חיה ועומדת מולו, בשר ודם. אחרי יותר משלוש שנים ארוכות. "איך זה יכול להיות?"

"אני יכולה להיכנס?" היא שאלה בשקט. הוא הנהן והכניס אותה.

"טוב, אז רק כדי שתהיה בטוח, אתה לא חולם או משהו..." היא מלמלה. "אני בחיים."

"איך?"

"היה לי דום לב, אבל הצליחו להחיות אותי." היא משכה בכתפיה. "אסור לי לשרת יותר."

"אז חזרת לכאן? לאנגליה?" הוא היה המום מעט פחות. "את נראית בדיוק כמו שנראית אז."

"גם אתה לא השתנית." היא חייכה בעדינות. הוא נגע בה שוב, רק כדי להיות בטוח שכל זה אמיתי. היא התקרבה אליו בצעד מהוסס, וחיבקה אותו. הוא כרך את זרועותיו סביבה בעדינות-יתר, כאילו מתוך חשש שאם הוא יחזיק בה חזק מדיי לפתע היא תישבר והוא יבין שזו רק אשליה.

"הי, דני, למה הדלת של הבית פתוחה? חשבתי שאמרת..." קרלי נכנסה הביתה. קולה גווע כשראתה את ג'וי. "מי זאת?"

ג'וי הביטה בקרלי. ואז בדני. ואז שוב בקרלי. "אתם ביחד?" היא שאלה בשקט. דני הנהן בהיסוס. "אה – אני מצטערת." אמרה ג'וי בהלם. "אני לא... אני אלך עכשיו." היא הסתובבה אל דני, לא בטוחה מה לעשות, ואז יצאה משם במהירות.

"דני?" שאלה קרלי והתקרבה אליו. "מי זאת הייתה?" דני בלע רוק.

"ג'וי."

"אבל ג'וי..." היא נשכה את שפתיה בחשש. "ג'וי מתה, דני. זה מה שאמרת לי."

"זה מה שחשבתי. הייתה טעות." השתררה שתיקה ארוכה. קרלי נאנחה.

"אתה רוצה לחזור אליה?"

"אני אוהב אותך."

"תענה לי על השאלה." הוא היסס.

"אני לא יודע."

"אתה עדיין אוהב אותה." היא הזיזה את ראשה באיטיות.

"אני..."

"תראה, דני," היא נאנחה בשנית, "אתה יודע שאני אוהבת אותך. אבל אני רוצה לתת לך זמן. אני אתמוך בכל החלטה שתעשה, בסדר? עכשיו..." שפתה התחתונה רטטה, כאילו היא מתכונת לפרוץ בבכי. "אבא שלי חטף שבץ." עיניו של דני נפקחו בבהלה. "אני נוסעת לסקוטלנד כדי להיות עם ההורים שלי. אני לא יודעת תוך כמה זמן אחזור. אולי חודש, אולי שלושה. יהיה לך את הזמן שלך לחשוב, בסדר?"

הוא לא רצה שהיא תלך. אבל היא עלתה למעלה, הביאה את המזוודות ותוך חצי שעה ירדה למטה.

"תדע שאני אוהבת אותך." היא אמרה, וחיבקה אותו. "להתראות." הוא לא אמר מילה. היא יצאה.

הוא לא ידע מה לחשוב. למה קרלי ויתרה עליו כל-כך בקלות? אולי, איכשהו, הוא קיווה שהיא תקנא ותחקור אותו בקשר לג'וי?

ג'וי.

הכל קרה מהר מדיי... שלוש שנים הוא לא ראה אותה או שמע ממנה או עליה, ואז הידיעה בחדשות, ועכשיו פתאום היא צצה אצלו בבית... מה הוא הולך לעשות? הוא לא התגבר לחלוטין על ג'וי. טבעת הזהב שקנה לה עדיין הייתה בחדר שלו. הוא לא הוציא אותה מאז הפעם ההיא לפני שלוש שנים; הלב שלו נצבט כשחשב על העתיד המשותף שהיה יכול להיות להם.

הם היו מאוהבים. פשוט ככה. הוא תמיד חשב שזה טוב מדיי, שאפילו הדמויות מהאגדות בטח מקנאות בהם. והוא מעולם לא שכח אותה. הוא מעולם לא שכח את הטעם של הנשיקות שלה, ואת האושר שהציף את הלב שלו כשראה אותה מחייכת, ואת המגע הנעים של השיער הרך שלה, את הקול שלה...

היא פה. היא חזרה. והוא חייב לעשות משהו.

ההחלטה הכתה בו בעצמה ובמהירות של סוס דוהר, והוא מייד יצא מהבית. הוא נכנס למכונית ונסע לפארק ריג'נטס – שם היא נמצאת. הוא ידע. כשהגיע, הוא הלך אל הספסל המרוחק יותר, בקצה של הפארק, שהם היו יושבים בו אחרי הצהריים ואוכלים גלידה.

"היי." הוא התיישב לידה. ג'וי חייכה במרירות.

"מה אתה עושה כאן?"

"בדיוק מה שאת עושה." הם שתקו.

"אני מצטערת." היא אמרה לבסוף, מסתכלת על הרצפה.

"למה?"

"כי בטח ערערתי אותך לחלוטין עכשיו. לא התראינו שלוש שנים, והשיחה האחרונה שלנו הייתה מריבה ענקית. שלא לדבר על זה שבכלל חשבת שאני מתה." היא גיחכה קצת, ואז הרצינה שוב. "אני שמחה שהמשכת הלאה."

"קוראים לה קרלי." הוא אמר. היא הרימה את מבטה אליו. "הכרתי אותה במקרה. היא יודעת עלייך, סיפרתי לה הכל. היא אמרה שהיא תתמוך בי עם כל החלטה שאעשה. גם אם אחזור להיות איתך."

"אני לא טובה מספיק בשבילך." היא לא העזה אפילו להסתכל לו בעיניים. היא לא הייתה מסוגלת להביט בהן שוב. "עזבתי אותך כשהיית צריך אותי."

"מעולם לא המשכתי הלאה. לא באמת. הפרידה ממך הייתה נעוצה לי בלב."

"חשבתי עליך, בכל יום." דמעה אחת זלגה מעיניה. "אבל אני לא יכולה לחזור אליך." הוא היה מופתע; הוא לא ציפה לזה.

"למה לא?"

"כי לך יש את החיים שלך עכשיו. ולי יש את שלי. הצבא..." היא חשבה לרגע, ואז המשיכה. "הוא משנה אנשים. אני לא מי שהכרת פעם, ואתה בטח לא מי שאני הכרתי. יש לי חברים חדשים. ו... אהבה חדשה."

"מי זה?" הוא שאל בעניין.

"הוא גם שירת בעיראק. טיפלתי בו כשהוא נפצע. קוראים לו ג'ייסון."

"אני שמח בשבילך." הוא אמר, כנה לחלוטין, באופן מפתיע. "למה חזרת לכאן?"

"אני חושבת שרק רציתי לראות אותך שוב לפני שאתמקם בניו-ג'רזי מחדש. לשמוע את הקול שלך, לדעת שאתה בסדר. קרלי נשמעת נפלאה. אתה אוהב אותה, נכון?"

"איך את יודעת?" הוא שאל בפליאה. היא חייכה.

"העיניים שלך נראות שונות כשאתה מדבר עליה. ואתה נשמע מאושר."

"היא החזירה לי את השמחה לחיים, את מבינה? אחרי שעזבת הייתי די..."

"שבור?" הוא הנהן. "אני מבינה אותך."

"אז את תחזרי לאמריקה." הוא אמר, זוקף את גבו. "אני אראה אותך שוב?"

"אני אבוא אם תקרא לי." היא חייכה. כשראתה שהוא מחייך אליה בחזרה, היא הרגישה חזקה מספיק כדי לחבק אותו. שניהם שתקו לכמה דקות. "ממה שהיה פעם אש נשאר רק עפר, אה?" היא אמרה לבסוף.

"לא, לא רק עפר." הוא חייך. "אבל אני לא חושב שהאש תבער שוב." היא חייכה גם. הם שוב שתקו, עד שדני אמר, "אני חושב שהיא בטוחה שנחזור להיות ביחד. היא בטח כבר בחצי הדרך לסקוטלנד עכשיו."

"אל תיתן לה ללכת." ג'וי הנידה בראשה. "עשית את זה פעם אחת. אל תיתן לזה לקרות שוב. לא איתה." המילים שלה היו כמו כדורים בלב. אבל היא צודקת.

המרצדס השחורה של דני דהרה במהירות 95 קמ"ש בכביש המהיר.

הוא נסע שלוש וחצי שעות; בדרכי קיצור מסוכנות, דרך סמטאות, ובמהירות מופרזת. באחד מהכבישים הוא שמע יללות סירנה מאחוריו ו – "מרצדס שחורה, לעצור בצד!"

אבל אין זמן. השוטרים יכולים לרדוף אחריו. הוא הגביר את המהירות. הם יתפסו אותו בסופו של דבר, אבל זה שווה את זה. המרדף נמשך חצי שעה. הניידת כבר לא נראתה באופק. הוא המשיך לנסוע, מאט את המכונית, וזיהה מרחוק את המיני-קופר האדומה של קרלי, קצת אחרי השלט המברך את כניסתם לאברדין.

הוא עצר את המכונית במרחק הליכה ממכוניתה של קרלי ויצא במהירות.

קרלי זיהתה את המרצדס שלו, עצרה את המכונית ויצאה ממנה, מבט המום על פניה.

"מה אתה עושה?"

הוא לא ענה, ורק נישק אותה בלהט, כורך את זרועותיו סביבה כל-כך חזק עד שהידיים שלו כאבו, אבל לא היה אכפת לו. כשניתק את שפתיו משלה הוא אמר, "אשב לצידך כל זמן שתהיי מול נהר זה. ואם תלכי לישון, אשן לפני דלתך. ואם תיסעי למרחקים, אלך בעקבותייך. עד שתאמרי לי 'לך מכאן' ואז אסתלק. אך אוהב אותך עד סוף ימיי." *

* ציטוט מספרו של גוסטב פלובר: "מכתב אל הגברת לואיז קולה".

* לקוח מתוך השיר Patience של הלהקה Take That.

* ציטוט מאת לורד ג'ורג' ביירון.

* לקוח מתוך השיר Patience של הלהקה Take That.

* ציטוט מספרו של פאולו קואלו: "על נהר הפיאדרה שם ישבתי גם בכיתי".