"נוסעים לפלז'ר איילנד*!" הייתה ברכת השלום של דני ברגע שנכנס לביתו של טום.

"באמת?" טום הרים גבה, ולמרות שדני לא השיב, הוא הניח שהתשובה היא "כן" כשראה אותו מדלג אל הסלון וקופץ על הספה.

"פלטצ'," אמר דני תוך-כדי קפיצה, "החליט" – קפיצה – "שמגיעה לנו" – ועוד אחת – "חופשה!"

מת'יו פלטצ'ר לא היה ידוע בנדיבותו, ולכן טום נראה באמת מפקפק הפעם ושאל שוב, "באמת?"

"כן!" דני ניתר פעם אחת אחרונה ואז נחת על הספה. "תשאל את הארי אם אתה לא מאמין לי."

"פלז'ר איילנד?" דאגי, שהרגע יצא מהשירותים, נראה מבוהל. "כמה זמן יש לי כדי להכין את עצמי נפשית?"

"שעה!" דני חייך חיוך רחב.

"מה?" טום שאל בהלם. "אבל – אבל – זו נסיעה ממש ארוכה! אני לא הולך לנהוג את כל זה!"

"אוו, טום, אני רוצה לנהוג!" אמר דאגי בנימה מתחננת והרים את ידו. "אני יכול לנהוג? טום, אני יכול?"

"דאגי, אנחנו רוצים להגיע לשם בחתיכה אחת."

"נקווה שגם נצא משם בחתיכה אחת." דאגי הזדעף לכמה שניות, ואז פנה חזרה אל טום. "אבל, אבל, אבל... טום!"

"בסדר." גלגל טום את עיניו. "ארור תהיה עם הפאפיפייס שלך." רטן.

"ובכן, חברים!" הארי נכנס בדלת, על גבו תיק-גב של All-Star ובידו צידנית. "מוכנים לצאת?"

"Road trip!" דני, כך נראה, זנח לחלוטין את הפגנת הקוּליות האופיינית לו וקיפץ בסלון בהתרגשות.

"שמישהו ייתן לו ריטַלין!" טום הביט על התקרה בייאוש.

-

"היי ג'יאו, אנחנו בפלז'ר איילנד, אז אם אני לא עונה זה בגלל שאני בטח לא אשמע את הפלאפון עם כל הרעש שיש פה – תשאירי לי SMS אם זה משהו חשוב. אוהב אותך, נתראה." טום ניתק לאחר שהשאיר לג'יאוונה, החברה שלו, הודעה קולית.

"Damn." דני הביט בכל המתקנים בעיניים נוצצות. "אנחנו הולכים קודם ל'בומרנג'!" הוא הכריז, גורר אותם אל עבר רכבת הרים ענקית – שאליה היה תור ארוך יותר מהנסיעה לפארק.

"לא, דני, אני לא עולה על זה!" קבע דאגי באופן חד-משמעי. "תראה את הדבר הזה!" הוא הצביע על הקרון בו ישבו עכשיו ארבעה אנשים, צורחים באימה כשהרכבת הגיעה ללולאה.

"דאגי, אתה חייב!" דני משך את ידו. "תפסיק להיות כזה ילד קטן!"

"תראו מי מדבר!"

"עזוב אותו, דני," הארי התערב, "אתה זוכר מה היה כשהיינו בדיסנילנד בפלורידה! אם הוא לא רוצה לעלות, אל תכריח אותו."

"תודה, הארי." דאגי הביט בו בהקלה.

"לא אכפת לי, דוּג, אתה עולה. אנחנו לא נסענו את כל הדרך לכאן בשביל שתשב בצד כל היום! אולי תצמיח כבר ביצים ותעלה?"

"לא אכפת לי כמה תרדו עליי, אני לא עולה." הוא שילב את ידיו בעקשנות ילדותית. "אני לא נכנס למלכודת המוות הזאת בשום-אופן! אתם חושבים שאני לא יודע מה יקרה? אנחנו נשב שם, והמפעיל לא יחגור אותנו כמו שצריך, והקרון יתחיל לזוז ואני אצעק 'אני לא חגור!' ואתם תתפקעו מצחוק אבל אתם כבר לא תצחקו כשאני אפול מהרכבת, נכון? ואז אתם תצטרכו לשלם פיצויים לאמא שלי וכסף למצבה שלי ולהלוויה שלי ולכומר שיבוא להתפלל לעילוי נשמתי ו – " בזמן שדאגי המשיך לספר עלילות על אחרית-ימיו, דני וטום תפסו כל אחד ביד אחרת שלו ומשכו אותו לכיוון התור. הוא מחה, הוא התנגד, הוא אפילו נתן לדני בעיטת-ברך בין הרגליים – אבל שום-דבר לא הניע אותם מלמשוך את דאגי אל מה שעתיד להיות הקבר שלו. לטענתו, כמובן.

שעתיים וחצי לאחר-מכן, ארבעת האנשים שהיו לפניהם נכנסו לקרון, ודני, דאגי, הארי וטום היו הבאים בתור.

"תודה לאל!" קרא טום, מאושר.

"אני כבר מת לעלות על החרא הזה." הארי חייך בשמחה.

"נו, רק שיגיע כבר תורנו!" דני שוב קיפץ מהתרגשות.

"ישו הרחום, שמור עלינו, שלא נדע מצרות ומצער..." דאגי התפלל חרישית.

"הי, אתה בסדר?" המפעילה, לבושה במדי-הפארק (חולצה לבנה עם הלוגו, מכנס דגמ"ח וכובע-מצחייה בכחול כהה), שאלה את דאגי כשהתקרבה אליהם כדי לפתוח את המחסום ולתת להם להיכנס אל הקרון. הוא לא שמע אותה והמשיך להתפלל בלחש.

"הוא בסדר," אמר דני, "הוא רק קצת לחוץ."

היא נגעה בכתפו של דאגי, שקפץ בבהלה.

"אה? מה?"

"אל תהיה לחוץ." היא חייכה. "אני עובדת פה כבר חצי-שנה. כל מי שעלה על המתקן הזה יצא ממנו מרוצה."

"קצת קשה לי לא להיות לחוץ כש – " הוא השתתק כשהביט בפניה. היו לה עיניים בצבע ירוק-בהיר וקצת נמשים על האף. הוא שם-לב עכשיו לצורה שבה שיערה השחור החלק גלש מאחורי הכובע בקוקו שהחמיא לה.

"מה?" היא חייכה אליו. דאגי המשיך לבהות בה.

"אני חושב," אמר דני, לאחר שטיהר את גרונו בקולניות, "שדאגי התכוון לומר שקצת קשה לא להיות לחוץ כשמישהי יפה כמוך עומדת לידינו." הוא שלף את אחד החיוכים הממיסים שלו. דאגי התעורר מהטראנס שהיה בו ושלח אל דני מבט זועף.

"אל תחשוב שלא שמעתי עליך, דני ג'ונס." היא חייכה בשעשוע.

"אני מקווה ששמעת דברים טובים." הוא קרץ אליה וחשף שורת שיניים ישרות ומבריקות. היא לא השיבה, אבל המשיכה לחייך, סמוקה לחלוטין.

לאחר שהם התיישבו בקרון, היא התקרבה כדי לחגור אותם.

"Dude?" היא פנתה אל דאגי, שהרים את מבטו אליה. "אתה יודע, זה בסדר לפחד. אבל תנסה להתרכז בנוף הסקסי של אנגליה וברוח המ-גניבה שנושבת לך על הפנים מאשר בפחד. זה מה שאני עשיתי בפעם הראשונה שעליתי על המתקן הזה." היא חייכה אליו. הוא נראה לחוץ מעט פחות, והצליח לחייך אליה בחזרה.

"אני חושב שאני לא חגור טוב. את יכולה לבדוק?" שאל דני.

היא בדקה את החגורה שלו. "לא, הכל בסדר."

"את יודעת, גם אני נורא מפחד." הוא אמר. דאגי, הארי וטום גלגלו את עיניהם בתגובה. "איך קוראים לך?"

"ג'ייד." היא השיבה, מגחכת. "ולך אני מציעה לחשוב על ברוס ספרינגסטין או בוב דילן או מי שזה לא יהיה שאתה אוהב, אחינו."

"לא, אני חושב שאני אחשוב עלייך בזמן הנסיעה, ג'ייד." הוא חייך. היא גיחכה שוב.

"תיהנו, חבר'ס." היא התרחקה מהם והתיישבה על הכסא שלה, לוחצת על כפתור כלשהו ומביטה בקרון שלהם מתרחק.

"אני הולך למות, אני הולך למות, אני הולך למות..." למרבה הפלא, היה זה טום שמלמל מילים אחרונות עכשיו.

הרכבת עלתה למעלה באיטיות. דאגי עצם את עיניו, אבל אז נזכר בדבריה של ג'ייד ופתח אותן בהיסוס. הוא נדהם לגלות שמעולם, בכל עשרים ואחת שנות חייו, הוא לא ראה ככה את לונדון. אפילו לא בתמונות. המראה היה עוצר-נשימה כמעט לגמרי. ואז הרכבת הגיעה לירידה. הוא כבר לא הופתע לגלות שהפחד לאט-לאט עוזב אותו כשהרגיש, באמת, איך הרוח הקיצית-אך-קרירה של אנגליה נושבת על פניו ומבדרת את שערו.

כשהרכבת נעצרה, הארי היה הראשון לומר, "אני לעולם לא אעלה שוב על רכבת הרים."

טום חסך במילים והלך ישר להקיא, ולאחר-מכן הכריז – "קיא אחד שווה אלף מילים. ואתם חייבים לי ארוחת-בוקר."

"למה, אני דווקא חושב שהיה נחמד." אמר דני בחיוך זחוח. "מה איתך, דוּג? איך היית מסכם את הנסיעה הזו?"

"אה?" דאגי נראה כאילו העירו אותו. "מה אמרת?"

"אתה בסדר? אתה נראה קצת מחוק. מתחשק לך להקיא?" שאל טום בדאגה. "תוציא את זה החוצה, אני לא מוכן שתוציא את זה אצלי במכונית!"

"לא, אני – " דאגי הסתכל על הרצפה בבלבול, "אני... בסדר."

"באמת?" הארי הרים גבה בהבעת פקפוק. "הייתי בטוח שתתעלף."

"גם אני, אבל אני לא מרגיש אפילו בחילה!" חייך דאגי. "בעצם, אני רוצה לעלות שוב!"

"שוב?!" התפלץ טום. "אני לא עולה לשם! לא ולא! ושלא תעיזו להכריח אותי!"

"כמו שאתם הכרחתם אותי?" דאגי הביט בו בתוכחה. טום חייך אליו בהתנצלות. אני לא מתחרט. הוסיף דאגי בינו לבין עצמו, משחזר בעיני-רוחו את פניה של ג'ייד, המפעילה של המתקן.

"ובכן, אני רוצה לציין שהמפעילה הזאת הייתה שווה." חייך דני. דאגי הרים את מבטו אליו בחשש. "למעשה, אני חושב שאני אלך לבקש את מספר הפלאפון שלה." דאגי הרגיש את האכזבה יורדת במורד גרונו ומתיישבת לו בקיבה.

"הי, מתחילה לכאוב לי קצת הבטן – אני חושב שאני אלך לשבת." הוא אמר. הארי בחן אותו במבטו.

"אתה בסדר?"

"כן, רק יש לי קצת בחילה. אני בסדר." הוא הרגיע את הארי, ואז הלך לשבת על הדשא. הוא שמע את הארי וטום מאחלים לדני בהצלחה, ודני מחזיר להם "לא צריך איחולים", בטח מחייך את החיוך שבע-הרצון שלו, והולך להתחיל עם ג'ייד. דאגי נאנח בכעס. למה דני תמיד מקבל את הבחורה? אחרי הכל, דאגי הוא זה שחושב עם הראש ולא עם ה...

"היי, דאג," הארי התיישב לידו. "בטוח שהכל בסדר?" דאגי הנהן.

"איפה טום?"

"הלך לקנות אוכל." השיב הארי. "אוקיי דאג, דבר. What's on your mind?"

דאגי נאנח שוב, מרים את עיניו אל הארי. למה הוא חייב להיות כל-כך שקוף?

"זו הבחורה ההיא, נכון? מהמתקן?"

"לא בדיוק...." הוא מלמל. "זה רק.... ז'תומרת, זאת לא היא ספציפית, זה כולן.... כל הבנות שחיבבתי ודני השיג." הוא נאנח. "נמאס לי כבר לעודד אותו ולשמוע את הסיפורים שהוא מספר עליהן, על הבנות שאני הייתי רוצה..."

"אז אולי כל אלה שהלכו לדני אלה הבנות שלא מתאימות לך." זה לא באמת עזר, אבל דאגי העריך את הניסיון. הוא חייך אל הארי. "הי, טום חזר עם האוכל. אתה רעב?"

"לא ממש," אמר דאגי, מביט על רכבת-ההרים ממנה הם ירדו לפני כמה דקות.

"אוקיי, אז אנחנו כבר חוזרים." הוא קם והלך. את מקומו מייד החליף דני, שהתיישב גם הוא על הדשא.

"איך הלך?" שאל דאגי בלית ברירה.

"איך נראה לך שהלך?" הנה זה שוב. החיוך השבע-רצון. דני נופף במכשיר הפלאפון שלו, מזמזם, "אני השגתי את המספר של המפעילה השווה!" אפשר היה להסיק מהנימה שלו שהוא מדבר על חפץ שרצה כבר הרבה זמן וסוף-סוף היה לו את הכסף לקנות אותו. "והיא אמרה שיש לה הפסקה עוד עשרים דקות, ושאולי היא תהיה איתנו קצת!"

"נפלא." אמר דאגי. "אני שמח בשבילך."

"תודה, mate." דני חייך חיוך רחב. "הי, טום! תשמור לי קצת צ'יפס!" הוא קם והסתכל על דאגי. "אתה לא בא לאכול?" דאגי הניד בראשו. דני משך בכתפיו והלך אל טום והארי, שישבו בשולחן ואכלו.

"דאג!" הוא שמע את טום קורא. "בוא לשבת איתנו!"

"עוד רגע!" הוא צעק בחזרה. הם לא הציקו לו והמשיכו לאכול. לאחר כמה דקות מישהי התיישבה לידו, וליבו קפץ ממקומו בתקווה שזאת היא, אבל הוא נרגע מייד כשהיא אמרה,

"דאגי פוינטר! אני מעריצה ענקית!"

"אה... תודה." הוא חייך והסתכל עליה. היא הייתה יפה, לא היה ספק. צעירה. ובכלל לא נראית כמו הטיפוס שלו. "איך קוראים לך?"

"לורה." השיבה, לא מורידה ממנו את עיניה. "אתה יכול לחתום לי על היד?"

"בטח. עט?" היא הושיטה לו עט ואת ידה והוא כתב: "ללורה, ב..." הוא התכוון לכתוב "אהבה" אבל אז התחרט, מחק קצת וכתב: "ללורה, נשיקות מדאגי פוינטר" הוסיף עוד כמה ציורים וחייך אליה.

"אכפת לך אם אני אצטלם – "

"אה, לא, בטח."

"אוקיי." היא אמרה בחיוך. היא התקרבה אליו. הוא הניח עליה זרוע אחת, עשה פרצוף מגוחך למצלמה, והיא לחצה על הפלאש. "תודה רבה!" היא נישקה אותו על הלחי והלכה לבקש חתימות משאר חברי הלהקה.

הוא נאנח לעצמו בשקט. איך זה שדווקא הבנות שהוא רוצה לא באות אליו ומבקשות חתימה על היד? זה לא הוגן.

"הי, ג'יין – כלומר, ג'ייד!" קרא דני בחיוך. "באת!" דאגי מייד הסתובב; ואכן, ג'ייד עמדה ליד השולחן של הבנים, לבושה במדי הפארק ובכובע הבנאלי להחריד שנראה עליה כל-כך טוב.

"ככה זה נראה." היא השיבה. "איפה החבר הדתי שלך?" היא שאלה בחיוך. "זה שהתפלל בתור ל'בומרנג'."

"אה, דאגי." נזכר דני. "הוא שם." הוא הצביע עליו, ודאגי מיהר להסית את מבטו. דני הנמיך מעט את קולו, התקרב אל ג'ייד ואמר, "יש לו עוד אחד מרגעי-הדאגי שלו."

"רגעי-דאגי?" היא שאלה בסקרנות.

"כן, הוא מתבודד, נהיה שקט ומופנם כזה, את יודעת." הוא נאנח באבהות מעושה. "אני לא יודע מה יהיה הסוף עם הילד הזה."

"אמ... אתה חושב שזה יהיה בסדר אם אני אלך אליו?"

"Be my guest." הוא החווה בידיו והיא חייכה והלכה אל דאגי.

"היי, אחי." הוא מייד הפנה אליה את מבטו בהפתעה.

"יוֹ, אחות." הוא גיחך. "מה קורה?"

"אממ, דני אמר שיש לך רגע-דאגי." היא צחקה קצת. "וסתם רציתי לשאול אם אתה בסדר."

"איך זה לעבוד במקום כזה?" הוא שאל לפתע. היא הביטה בו.

"אמ..." אמרה בהרהור, "זה די נחמד. אתה יודע, כולם מכירים את כולם, לפעמים אני מקבלת ארוחות חינם מצ'אד, זה האיש המגניב הזה שם – " היא הצביעה אל עבר המזנון. "אני גם מקבלת הנחות על כרטיסים לפארק, והמשכורת לא רעה."

"אף-פעם לא קרה לך ש..." הוא התחיל קצת למלמל, "את יודעת, שהתחילו איתך כאן?" היא צחקה.

"כן, היו פעמים."

"והסכמת לצאת איתם?"

"מה החקירה הזו?" היא הרימה גבה בחיוך.

"מצטער." הוא מיהר להתנצל, ואז נאנח. "אני יודע שזה לא ענייני, זה רק ש, את יודעת, דני הוא..."

"אני יודעת." היא אמרה, לא מסתכלת עליו. "כלומר... חשבתי אולי לצאת איתו פעם-פעמיים ונראה מה יהיה."

"כן, אבל דני הוא..." הוא מלמל. "הוא לא יכול..."

"מה?"

"עזבי." הוא אמר לבסוף. "אני מקווה שזה יצליח ביניכם." הנה זה בא. שתיקה מביכה.

"יש לך חברה?" או שלא.

"הייתה." הוא השיב. "מכירה את פרנקי סנדפורד?"

"הסאטרדייס?" היא שאלה בפליאה. הוא הנהן.

"היינו ביחד יותר משנה."

"למה זה נגמר?"

"בגלל ש..." הוא שוב מלמל. "זה קצת..."

"אישי." היא קטעה אותו. "ז'בסדר, אחי, אתה לא חייב להסביר לי." הוא הנהן בתודה. "אוקיי, נראה לי שכדאי שנלך להיות עם שאר המכוערים." היא צחקה וקמה. "אתה בא?" הוא הניד בראשו. "נו, בוא, האוכל מחכה! קדימה." היא הושיטה לו את ידה כדי לעזור לו לקום. "לא כדאי להתמזמז על הבאסה יותר מדיי!"

"להתמזמז על הבאסה?" הוא חייך.

"אופס, שכחתי שאתה מליין משכונה של מליינים ולא מדבר שפת רחוב. AKA שפה של לא-מליינים." היא גיחכה בלעג מעושה.

"חה חה." הוא חייך אליה בסרקסטיות. "תדעי לך שאני יותר גזעי ממה שאנשים חושבים עליי!" הוא גיחך.

"טוב, בוא כבר, מר גזעי."

דני ראה את ג'ייד ודאגי מתקרבים אליהם, צוחקים מסיבה מסוימת.

"נו, רגע-הדאגי שלך נגמר?" שאל דני בפקפוק.

"רק חשבתי שלא כדאי להתמזמז על הבאסה יותר מדיי." הוא אמר, והוא וג'ייד גיחכו.

"מה מצחיק אתכם?" דני נראה מבולבל. דאגי וג'ייד החליפו מבטים מחויכים.

"P.J!" קראה ג'ייד בצחוק.

"P.J?" שאל דני בגבה מורמת.

"Privet Joke! אף-אחד מכם לא מכיר את זה? להתמזמז על הבאסה זה דבר אחד, אבל אתם יבשים אחושילינג!"

"אחושילינג?" הארי, דאגי, דני וטום נראו מבולבלים.

"אני לא מאמינה! צריכים לכתוב לכם לקסיקון-רחוב!"

"כן...." הארי הביט בה. "רוצה צ'יפס?"

שתהיה שנה מתוקה ומדהימה, שנצליח בהכל ונגשים את כל הציפיות שלנו, שמקפליי יוציאו אלבום חדש ומעולה כמו האלבומים הישנים שלהם ואולי, אוליייייייי הם גם יחשבו השנה על לבוא אלינו לארץ הקודש! הלוואיייייייי *_____________________________*
אז שתהיה לנו שנה מהממת וחג שמח אנשות יפות! 3>

אעעעעע אני שונאת את ישראבלוג הזה. הוא לא העלה לי את הסרטון. או שכן? בכל מקרה אני לא רואה שזה העלה. העליתי את that girl של מקפליי, רק שתדעו XD
*שונאת את העריכה החדשה של ישראבלוג שמעצבנת אותי ולא נותנת לי להעלות פוסט נורמאלי כמו בנאדם ><*