! T h a t' s b l o o d y b r i l l i a n t

אתמול בלילה שמעתי את סיסטרז אוב מרסי ואחריהם את טייפ או נגטיב

ופתאום הרגשתי שאני רוצה עוד מהדיסטורשנים המטורפים, הקול הנמוך שמדי פעם נשבר, המילים שאם לא היו יוצאות מהם היו קיטשיות, ילדותיות ומתבכיינות, התפרצות הרגשות חסרת המעצורים הזו

ורציתי שמישהו יאהב אותי לא בצורה של "כיף לאהוב" אלא בצורה של "להיות ביחד תמיד, לא לעזוב זה את זו לרגע, להרגיש ביחד את הרגשות הכי עוצמתיים לא משנה כמה זה מפחיד, מכאיב או חוזר על עצמו, להתמסר זה לזו בגוף, בנפש ובנשמה, לא לצחוק, בקושי לדבר, ששום דבר לא יהרוס את זה"

וגמרתי

וניסיתי להירדם

וחשבתי, פתאום, על המחנך שלי שהיה כמו אבא בשבילי במשך כל השנה, שהייתי מדברת איתו על מוזיקה, על החיים ושהיה זה שהכי תמך בי כשסקרואו התאבד, יותר מכל אחד אחר, יותר אפילו מהלו,

ועל איך שפתאום ראיתי שהוא היה חסר אחריות כלפיי ואז שיקר לרכזת השכבה, למנהלת ולי כדי לצאת בסדר, ושכל החיבה הזאת נבעה מעצם העובדה שאני ממוצא בריטי, ושהוא גזען ושקרן ולא אכפת לו מכלום חוץ מעצמו

והתחלתי לבכות. דמעות של ממש יצאו ממני. פעם ראשונה בחיים שלי, בסוף כיתה יא', שאני בוכה על מורה, בגלל מורה.

ולמחרת בבוקר התעוררתי בהרגשה שאני הילדה הכי עלובה בכל בית הספר הזה אם לא יותר,

ונכנסתי לחדר מורים כדי לשאול מישהו באיזה שעה מתחיל המגן והוא שם לב אליי ועונה לי והפנים שלו קרות ומנוכרות, בלי החיוך, בלי "היי לונדון, מה העניינים? כבר החלטת איזה דיסק את רוצה שאני אזמין לך באמזון?", רק "ב-8" וישר חזר לעניינים שלו.

וזה בכלל היה ברבע ל-9.

רע לי לראות אנשים אחרים עוברים את מה שאני עברתי, בטח לא אנשים שאני אוהבת או סתם מחבבת.

יותר אני לא אתן לאף אחד לעבור את זה.

לא כל עוד זה תלוי בי.