כשהוא התאבד, לא הייתי יותר מסמרטוט שמנגב כל הזמן את הדמעות של עצמו.
עכשיו אני קשוחה. התחלתי לעשן, לזלול קוביות קרח בכמויות, להסתובב בבית כסהרורית, לעשות ספורט כמו לשמוע מוזיקה, לכסח בנות עם דרגות גבוהות משלי בטאקוונדו כאילו שהן אחראיות לאיך שהחיים שלי נראים ולנסות לא לאכול עד כמה שאפשר.
אני כבר לא מספרת לאחרים מה קורה. יש לי חיוך זוהר על הפנים וברק בעיניים, אני צוחקת בלי הפסקה, משתמשת בציניות הקרה האופיינית לי ולא משתדלת יותר מדי. כאילו שהכל בסדר.
לא מרגישה כלום, כל דבר שמחלחל אליי אני מעיפה בהינף שיער נון-שלנטי בתואנה שאין לי זמן לזה, שזה לא קורה או שאני סתם לא רוצה להרגיש את זה עכשיו. נכון לעכשיו זה משרת אותי בצורה מעולה אבל מי יודע מתי זה יתפוצץ לי בפרצוף.
החיים היחידים שנראים באופק נמצאים בין הדפים של ג'ונתן סטריינג' ומר נורל הנפלא.
ורק באומנות שלי, עם הגיטרה, עם המוזיקה והמילים אני מרשה לעצמי להיות א
ני,
ואולי זה בסדר, אולי באמת ככה צריך, אבל איפה האמת בכל הסיפור הזה?
ורק איתו זה לא ככה. מזל שיש אותו, הא?
The alchemist is standing still
בבלוג זה
בכל הבלוגים
