אני יכולה לחיות את החיים שלי בלי טריכוטילומניה ובלי סיגריות.
אני יכולה לחיות משבוע לשבוע, מיום ליום, ממשהו למשהו אחר.
אני יכולה להשלים עם העובדה שתמיד יהייו לי חורים בנשמה, חורים בגוף.
אני יכולה להיות מי שתמיד רציתי, אני כבר מי שתמיד רציתי.
אני יכולה לקנות גן עדן בדם ואם לא אז לשכור אותו.
אני יכולה להעביר את החיים בשימוש בכוחות האחרונים שלי ובייצור חדשים בו זמנית.
אני יכולה לחפות על כל מה שאין לי באהבה עצמית.
אני יכולה להיות חצי בריטית עם 3 קילו מיותרים ובכל זאת להרים את הראש בגאווה.
אני יכולה לרוץ מהר יותר מהעבר שלי רק כדי שלא יתפוס אותי ויחזיר אותי לזרועותיו המחבקות, הכולאות.
אני יכולה לחיות את החיים שלי בפחד ובעצבנות.
אני יכולה להתענג על רגעי החסד הקטנים גם אם הכל יורק לי בפנים.
אני יכולה לראות את ההופעה של רדיוהד כהתחלה ולא כסוף.
אני יכולה לנגן ולחשוף את עצמי בפני כל אחד.
אני יכולה להפסיק לראות את ה-OCD כחבר הכי טוב שלי.
אני יכולה לחיות את החיים שלי בלי הגנה נראית לעין או אשלייתית.
אני יכולה להוכיח לעולם המזדיין הזה שאני כן מתאימה לו וכן מגיע לי לחיות בו.
אני יכולה להמשיך לחלום גם כשזה נראה בלתי אפשרי.
אני יכולה להגיד כן גם כשאומרים לי לא.
יותר לא תסתכלו לי בעיניים ותראו שם חולשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
