black box

נפלאות הפייסבוק ותוצאות השעמום:

כן - הוא עדיין חי

כן - הוא עדיין נשוי

כן- גם לו יש כבר ילד

והחיוך הוא אותו חיוך

וכן - זה עדיין צובט לי באיזושהיא פינה - למרות כל מה שעבר בשנים האחרונות

טיפשה טיפשה טיפשה

אז אתמול היה ערב מאוס

מהסוג שגורם לך לקלל את עצמך כל הנהיגה הביתה, ולהתווכח עם עצמך כשבא לך להוציא את העצבים על דוושת הגז

מהסוג שגורם לך לרצות להשתכר עד אבדן חושים

למרות שבעצם - לא קרה כלום, לא השתנה כלום, שום אסון או אפילו מיני - קטסטרופה

אי הבנה עם האיש שגרמה לי לחכות לו כמעט שעה סתם, בלי יכולת ליצור איתו קשר

חברים שהבריזו ולא ענו לטלפונים

העובדה שאני ניסיתי להתקשר אליהם איזה 900 פעם - מה שמוציא אותי במקרה הטוב מטומטמת, במקרה הרע  יותר נודניקית סדרתית

לחפש סיגריה בשדרות רוטשילד כי הרי אני משאירה סיגריות בעבודה והייתי כל כך עצבנית שהייתי חייבת סיגריה או שמונה

או מכה בראש שתגרום לי לאבד את הכרתי ל3 ימים עד שאני אשכח כמה רע הרגשתי אתמול בלילה

אולי זה משהו לדיון עם השרינקית - איך ערב כזה של סתם מחזיר אותי במנהרת זמן מטורפת לפחות 10 שנים אחורה, לחוויה של לנסות להשיג מישהו בטלפון ולא להצליח, לכסוס ציפורניים, להשבע שאני לא מתקשרת יותר ולהתקשר עוד לפחות פעמיים אחרי

להרגיש טיפשה

להרגיש מושפלת

לא לרצות לדבר על זה ולהפר את החוק הבלתי כתוב שלא הולכים לישון עם בטן מלאה מכעס ולהעמיד פנים שאני ישנה לאיזה שתי דקות כשנכנסים למיטה ואז להשבר ולשלוח רגל לשים של הרגל שלו אבל לא להיות מסוגלת להגיד לו "אני אוהבת אותך" כי יודעת שזה יפתח שיחה ושבמצבי הנוכחי השיחה תגלוש לדמעות ואני ארגיש עוד יותר רע

להרגיש שהראש או אולי הרגשות עשוי מבוץ ולהתבוסס בו

לישון רע ולאחר בבוקר לעבודה

לחשוב מה אני עושה היום (כי היום היתה האלטרנטיבה לפגישה עם החברים האלה, וכיון שהם גם אמורים לדאוג לי לקצת ירוק אז אני לחוצה על הפגישה הזאת יותר ממה שראוי שאני אהיה)

להתלבש לעבודה , להתאפר , להתבשם

להסתכל בראי ולחשוב שאני נראית לגמרי נורמלית

all evidence to the contrary

לפעמים אני מרגישה צורך להסביר למה אני כותבת

ולפעמים למה אני לא

כי קודם לכל - הרבה מהיומיום כל כך קשור לעבודה, ולכתוב על העבודה זה בסופו של דבר לחשוף יותר ממה שאני מוכנה לחשוף כאן

אני יכולה לחשוף את נבכי נפשי אבל לא פרטים מזהים - שהרי זה היופי בבלוג - לא?

כשטוב אז כותבים פחות, כשרע בעבודה אז אי אפשר לכתוב על זה

הילדים - טאבו מראש, וגם אין לי מי יודע מה תלונות בתחום הזה, ילדים מדהימים (משוחדת , אבל...) - והתלונות  כשיש הן בנאליות ברמות על ומוכרות לכל מי שיש לו ילדים - ילדים זה שמחה - אבל אפשר אולי רק ליומיים שלושה להחנות אותם איפושהוא ולנסוע לאיזה אי בודד שבשניה שדורכים בו שוכחים את היצורים הקטנים האלה, שתלויים בך, ואוהבים אותך, ומגדירים את עצמם ומושגי ייסוד בחיים שלהם דרכך, שטעות שלך יכולה לגרור תסביכים בחיים שלהם, שלהיות איתם מעמת אותך בכל שניה ושניה עם הצורך להיות אדם טוב יותר, ולפעמים זה מעייף כל כך.

חזרתי לעשן. תקופה רעה בעבודה. הסיגריות נשארות בשולחן שלי ומאפשרות לי הפסקות מתודיות.  אני שונאת את זה שאני כל כך אוהבת לעשן. את זה שכשאני מסיימת סיגריה או כשהיא מתקרבת לפילטר אני מרגישה עצבות מסוימת. אני סופרת אותן בקפדנות ולא מרשה לעצמי לחרוג מעל לקופסא בשבוע. השבוע, עם וירוס מעצבן ושיעול מעצבן עוד יותר לא עישנתי 3 ימים ומצאתי את עצמי לפי שעה בסמי - אורגזמה של סיגריה אחרי 3 ימים בלי. נורא. איום ונורא. אבל עכשיו רוצים עוד ילד אז ברור שזה זמני - אין מצב של סיגריה בהריון. אין מצב של עישון והנקה. ייתרונותיה של הבגרות והאחריות ההורית. נניח.

האיש שלי - אהוב מתמיד. לחוץ עכשיו. בתקופה לא קלה. סופרים שבועות עד שניסע לחופש ביחד. מחכים לזה כמו שני ילדים קטנים. שבוע שלם של שנינו. אלוהים. זה נראה לי לא מציאותי. מתככנים ללכת לראות הופעה טובה. ללכת לשופינג ביחד. לישון עד מאוחר. לבלות עד מאוחר. לפעמים נראה לי שהאהבה שלנו היא קצת כמו הילדים - משתנה לי מול העיניים והופכת משנה לשנה למשהו קצת אחר , שונה לגמרי ממה שדמיינתי אותה לפני נניח 10 שנים, וכמו עם הילדים יש ימים שאני מתעוררת בלילה, שומעת אותו נושם לידי ומתכווצת מפחד שאולי כל זה ייעלם לי, כי אוהבת אותו כל כך ומתקשה לפעמים להאמין שגם הוא, שהוא מוכן למתוח את הגבולות בשבילי, לשמוע אותי גם כשאני מדברת בשפה שהוא לא תמיד מבין. ושמחה מתמיד כשאני מרגישה שאני מצליחה לעשות לו טוב, לתת לו את אותה הרגשה.

מצחיק איך מתוך תקופה מחורבנת נוצרת ההבנה שהדברים שהם אולי החשובים באמת נשארים איתי והם במפתיע (כי הרי מדובר בי) יציבים וטובים. איש שלי, שני גוזלים מדהימים. הורים ואחים שהיום אני אולי יותר קרובה אליהם ממה שהייתי אי פעם. חברים שעדיין יכולים לגרום לי על כוס קפה להרגי בת עשרים וקצת, משוחררת לחצי שעה מדאגות יותר מעמיקות כמו לאן לצאת מחר ומה נזמין לקינוח. אז מה אם אנחנו כבר לא מברמנים/ממלצרים אלא עובדים בבנק/חברת הייטק/משרד ממשלתי? ואם חלקנו בהריון או מנסה?

יצא פוסט מאד מתפלסף - אז נפסיק בזאת - לא?

אבל נחמד לי לכתוב - אפילו אם רק לעצמי