אם זה מריח כמו בלוג, ונראה כמו בלוג-אז זה לא יפני.

טוב, אני רוצה להגיד משהו וזה ישמע פלצני. ראו הוזהרתם אחושרמוטה.

מה גם שנח עלי מצברוח פייטני משהו, אז זה יעיף לכם ת'תחת.

אבל זה באמת משהו, שאני חושב שהעולם פועל על פיו. או לפחות צריך לפעול בהתבסס עליו.

לדעתי העולם פועל באהבה. לא אהבה בין שני בני אדם, ברור שגם זה, אבל אהבה במובן המופשט יותר.

אהבה צריכה להיות בהכל. כשאתה חי, אתה צריך להקיף את עצמך באהבה. צריך להיוולד אהוב, ולמות באהבה, ולחיות כשאתה אוהב את מה שמסביבך.

לאחרונה היו לי רגעים שהייתי עוצר ומביט מסביבי, ופשוט לא מצליח למצוא פגמים. זה לא אומר שאין, כן? להפך, יש יותר פגמים ממעלות לדעתי, אבל כל אלה הם חלק מאיזושהי זרימה של העולם. צריך לקחת את הטוב והרע ביחד, ולהתאהב בקיום הדפוק הזה. זה כמו לשכב על דשא ולהסתכל על עננים, חבל שאנשים לא עושים את זה יותר. מרגישים את הזרימה הזאת יותר טוב מהכל ברגעים הקטנים האלה של נירוונה.

יש איזה כוח שמזיז את העולם, את כל האירועים לאנשהו. כמו שאני תמיד אומר, היקום נוטה להתפתח לכיוון הנכון. כל מה שקורה, קורה בגלל האהבה הזאת שאני מדבר עליה, אהבה קוסמית כזאת, שמזיזה את העניינים בחיים של כל אחד. וגם אם המצב הכי זין בעולם, צריך לקבל את זה באהבה, כי זה חלק מהרעיון של להיות פה, לחיות באהבה.

תכלס הרבה שיקראו את זה ירימו גבה ויגידו בונא מי זה הטמבל הזה. בכלל לפתוח נושאים כאלה זה מוזר. זה דברים שאתה צריך לשמור לעצמך.

אבל אם לי יש אחות שמתה לפני כמעט שנה ואני מצליח לראות את היופי העדין הזה בעולם, אז אני חושב שכולם יכולים. צריך להתנתק ולהתבונן על זה, באהבה.

העולם יפה רבותי, נורא נורא נורא יפה. זה כמו זן (zen); הפגמים הם חלק מהשלם הגדול יותר. והוא יפייפה.

זהו, היה לי אחלה של חופש. נחתי אמנם, אבל לא ניצלתי עד הסוף.

אבל נהנתי מכל רגע, מתעליכם בובות.

החופש הגדול האחרון באמת,

רות סוף.