הרגע חזרתי מצפייה בפרק של מחוברות. אם אתם לא רואים, מומלץ+, ערוץ 3 כל ערב בתשע. ויש גם בויאודי, בחינם.
אז הפרק הזה עסק בכל המשתתפות בתכנית שיש להן שורשים רוסים.
ובתור רוסי, הפרק הזה מדבר ללב שלי.
להיות רוסי, זה משהו. באמת.
אני חושב שהחיים שלי בתור ילד רוסי מתחלקים לשני חלקים, והם מהרגע שבו נולדתי עד לנקודה שלאבא נפל אסימון מסוים, ומאותו רגע.
אז החלק הראשון, זה להיות רוסי קשה יום כזה. כי אמא ואבא עובדים בעבודה של 10 שעות ביום וקורעים את התחת, והדבר האחרון שמעניין אותם עכשיו זה הילד שמחכה להם בבית. מילא אמא, אבל לאבא שלי הייתה תקופת אופל כזאת, נורא ימי-בייניימית רוסית סטריאוטיפית טיפוסית. שהוא חוזר הביתה ואין לו כוח לאף אחד והבן שלו שקשור לאמא הרבה יותר ממנו דיי מפחד ממנו. ברור שדיי בצדק, כן? היו מפליקים לי - אבא בכל אופן - כשהייתי צעיר יותר. אני לא זוכר אם התדירות הייתה גבוהה, אבל הייתי חוטף. והייתי מפחד מאבא שלי.
אפיזודה נורא מסויימת שזכורה מתקופת האופל הזאת היא כשאמא הלכה לעבודה, ואני חושב שהייתי אמור לצאת עם אבא לאנשהו. וכל כך פחדתי להיות איתו שנכנסתי להתקף היסטריה מטורף. בכיתי כמו משוגע, עד כדי כך שאבא פשוט לקח אותי, פתח את הטוש על מים קרים והתיז לי על הראש עד שנרגעתי.
בכל אופן כל הזמן הזה, לפני שנפל האסימון, הייתי מפחד להתעסק עם אבא. הייתי מנסה נורא לשמור על סדר מופתי, להיות הכי טוב, העיקר שלא יגיד לי כלום. כי כשהוא היה אומר לי משהו, לאו דווקא מפליק לי יחד עם זה, אבל עצם הביקורת הייתה מפחידה אותי. הוא היה אומר לי להיכנס לחדר ובא לדבר איתי שם לבד. אלה היו הרגעים היותר מפחידים שזכורים לי מהילדות שלי.
אני חושב שבאותה תקופה למדתי משהו שרק בהמשך בא לידי ביטוי באישיות שלי, וזה זעם קר. כי אבא לא היה צועק, הוא היה חותך אותי, שובר את כל ההגנות הפסיכולוגיות המינימליות שהייתי יכול להעלות בראש שלי בתור ילד, עם המילים שלו. כמו קוסם, כמו מכשף. אני לא חושב שאי-פעם אחרי שנפל לו האסימון (נגיע לזה תכף, סבלנות) הוא השתמש ביכולת הזאת. אני בכל אופן לא מרבה לכעוס, אבל בפעמים היחידות שכעסתי נורא, הזעם הקר הזה היה בא לידי ביטוי, קסם שחור כזה שגורם לאנשים להשתתק.
התקופה השניה באה אחרי שלאבא נפל האסימון הזה הזכרתי למעלה. שהוא הבין שככה אי-אפשר להמשיך. והוא נהייה בסדר. יותר מזה, הוא נהייה מדהים.
כבר לא הייתי מפחד ממנו. זה תהליך שהלך בהדרגה, חוסר הפחד הזה מאבא, אבל עכשיו אני חושב שיש לי אבא מדהים. החברים שלי מעריצים אותו חח, ואם הם היו רואים אותי לפני עשר שנים בערך, הם לא היו מזהים את הבנאדם. אבל יש דברים שכבר נשארים במחזור הדם, בהתנהגות שלי.
אני לא מרים קול על ההורים. לא קיים דבר כזה. אני רואה אחרים שמדברים להורים שלהם כאילו הם הילד הכי מציק בכיתה ומתבייש בשבילם. לא, זה לא מדויק. לא מתבייש, אבל מרחם עליהם שהם לא עברו את אותו התהליך שאני גדלתי דרכו ואיתו. מילה של הורים חקוקה בסלע ויש כאלה שלא מבינים למה אני מתנהג בכזה ציות רובוטי כמעט.
אז כל דבר שיאמרו לי-"כן, אני כבר בא!" ואני עוזב את הכל ועושה באותה שניה את מה שאמרו לי. כי ככה למדתי וכי הבנתי שאם אני אעשה את זה באותו הרגע אז אבא לא יכעס עלי. כשהייתי קטן בכל אופן.
התקופה שאחרי נפילת האסימון של אבא נמשכת עד היום. אני נהנה מכל רגע עם אמא ואבא, ועם המשפחה הרוסית שלי. חרטא בלבן שאומרים שלמשפחות אשכנזיות אין רגש (למרות שיש את הויכוח הניצח הזה האם רוסים משתייכים בכלל לאיזושהי קבוצה). רוסים זה הכי רגש בעולם. כל היופי בזה, הוא לקרוא מעבר לשורות. כי כשמתבונן מהצד יראה את האמא הרוסיה רק צועקת על הבן שלה כל הזמן, מישהו מבפנים יבין את ההבעות אהבה העדינות האלה, שכל ילד רוסי רואה בבהירות, כשבאמצע משפט שנשמע הכי נוקשה וקר שיש הקול של אמא רועד קצת או שהזוויות של הפה מתעקמות למעלה, זאת אהבה אמיתית, טהורה ותמציתית. אתה לומד להעריך מחוות של אנשים יותר ככה. רוסים זה אוכל מגעיל וג'יפתי ולעשות על האש הכי טוב בעולם (באמת שכן), ולשתות וודקה נקי ולדבר על כמה שברוסיה הכל היה יותר טוב ולהיות חכם פשוט כי אתה רוסי. וכמובן תמיד יש את מיכאל שורץ, אני מת על הילד הזה, אבל הבעיה שלו עם רוסים, עד כמה שהיא מובנת, לא מוצדקת. כי להיות בצד השני, שזה אומר להיות לא רוסי, משמעו לראות רק שחור ולבן. זה לא להיות בתוך המחזה ולראות את מאחורי הקלעים של איך זה להיות גופ, ללמוד עברית, להתלבט אם אתה רוסי או אוקראיני ולחלוק חוויות עם רוסים אחרים על כמה שרגל קרושה (חלדזייץ) זה דוחה.
בעיקר אני חושב, שלהיות רוסי זה אומר לא לדעת אם אתה אוהב את המוצא שלך או לא.
כי איתנו יש לכולם הכי הרבה בעיות. אז גם לנו יש עם עצמנו הכי הרבה בעיות.
ולמרות כל זה, עובדה שהקמנו את המדינה, זיבי על כולכם. ועובדה שהצרפתים לא הצליחו לפלוש, ושקראו לרוסיה צרפת המזרחית.
ועובדה שאנחנו יודעים פיסיקה, ושבלעדינו מערכת החינוך הייתה שקועה בחרא עמוק אפילו יותר מזה שהיא נמצאת בו כרגע.
זהו אני חושב, אין לי מה להגיד יותר. זה פוסט בלי סדר ממש כי פשוט קפצו לי הרבה דברים לראש, אבל אני חושב שהעברתי מסר מסוים. מקווה שלא התעייפתם. תגובות בכיף.
הפוסט הזה יכול להיות שמוקדש קצת לאבגו, בתת מודע שלי, כי אני חושב שהיא תבין יותר טוב מכולם על מה אני מדבר.
או, וגם לאלכס, אם הוא טורח לקרוא את זה.
יאללה ביי. רונצ'וק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Walker