לא זוכר את עצמי כותב. אולי ישן, מנמנם ומתעורר לקולה הערב של ג'ון באייז, שהסתפשיילה בעיקר בקאברים ובחירת פרטנרים מתאימים(כמו גרנט, רק עם קצת יותר מ-22 גברים מיוזעים). את כל זה אני זוכר היטב, אבל לא את עצמי כותב.

אולי את זה שאבי ז"ל ראה את החומרה הטרגית בויזואליות של כתיבתי. בקיצור, כתב מזעזע, כזה שמצריך פרשנים מכל התושב"ע, חמשת החומשים ו-"ישראל היום".  כן, בטח זוכר.

אז החל המסע המפרך של מחברת שורות 40 דף ובכל דף עלי למלא את כל השורות באותיות לפי סדר עולה שהרגיש גבוה מאות לאות. מסע שהחל לא רע, הסתיים בכך שכל אות נראתה כמו אחותה הפחות מוצלחת של קודמתה. מלבד האות א'. כנראה ככה הצלחתי להערים על כל אותן מורות מחוייכות בפלסטיק לכל אורך חיי כתלמיד, עד שהפלסטיק נמס. כנראה שחם במדבר.

אז כמו שהבנתם, את הלימודים לא ממש שרדתי בגדול, אבל זה כבר בטיפול צמוד בתוכנית של ורדה.

יום חדש נפלא לכולם

וברוך הבא לעצמי