נהר גועש ושמו החיים שלי

אבא שלי נפטר בגיל 47, כשהייתי בת 23 . בכיתי לילה לילה ,במשך תשעה חודשים. עד שעשיתי מעשה ועברתי מחיפה לתל אביב.

חליתי בסרטן, עברתי ניתוח, טיפולים כימוטרפים והקרנות.

בעלי בגד בי ועזב אותי, תוך כדי הטיפולים שעברתי.

אני אוכלת קש עם גיל ההתבגרות של הבן הבכור שלי, ברמות של המון אנרגיות ומאבקים.

כשהייתי נשואה, היו לנו ימים מאוד מאוד קשים כלכלית, גרנו בשכונה גרועה, פעם ראיתי מהחלון שני נערים, בערך בגילו של הבן שלי היום, מזריקים הרואין ,אצלנו בגינה.

פרצו לי לבית. פעמיים.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי  בת 19.

אחותי התחתנה עם האיש הכי פסיכופת בעולם כולו.

אחותי הקטנה בצרות פסיכיאטריות. השבוע היא קבלה את השחרור הרשמי מהצבא. כל פעולה לוקחת לה שעות, בעיקר שרותים, אמבטיה, לצאת מהבית, ללכת ברחוב- היא הולכת בהליכה מוזרה, תוך כדי ריקוד ,עצירה וריצה מוזרה. היא חיה בבדידות מזהרת, בעיקר עם אבא שלה.. אההה הגרוש (ממש בימים הקרובים) השני של אמא שלי.

ולמרות כל אלו

היום הכי גרוע בחיים שלי- היום שבו נרצח רבין.

היום שבו מתה התקווה שלי. היום שבו השתניתי. היום שממנו שום דבר כבר לא נראה אותו דבר.