הפולקלור האירופי והמערבי מנוקד בסיפורי ערפדים. דרקולה, לסטט של אן רייס ובאפי מסדרת הטלויזיה, הם אחדים מן הדמויות המפורסמות ששמם נקשר בתרבות הערפדים. האם באמת קיימים יצורים הניזונים מדם אדם? מה מקורה של אמונה זו? וכיצד היא מתקשרת לענף הפסיכולוגיה?
משך מאות שנים מתעקשים האנשים להמשיך ולהאמין כי קיימים יצורים המתקראים ערפדים והניזונים מדם אדם. יצורים אלו, מספרת האגדה, רגישים לאור היום ולכן פועלים רק בלילה. מי שננשך על ידם ודמו זב, יהפוך לערפד בעצמו. גם בתקופתנו, עידן המדע והנאורות, ממשיכים רבים להאמין בערפדים. אם תשאלו מכשפה ממוצעת, היא תדע להסביר שערפדים יש, והם באמת מוצצים מן האדם את לשד החיים שלו, אבל אין לזה שום קשר לדם.
בתורת המאגיה, ערפד רוחני או ערפד פסיכי הוא אדם ככל בני האדם. מה שהופך אותו ל"ערפד" הוא הצורך שלו להיצמד לכל תמצית חיוניות של האנשים מסביבו. האמת היא יומיומית ואפורה. רוב האנשים החיים בעולמנו נמצאו במצב של "ערפדים רוחניים" ברמה נמוכה מאוד כאשר היו בקשיים או נזקקו נואשות לעזרתם של אחרים, בצורה שהפכו אותם לחסרי ישע. אך כמו שכולנו יודעים, יש אנשים הנמצאים במצב זה בצורה תמידית.
ישנם אנשים המנסים לגרום לאחרים תחושת אשמה או אחריות עליהם. הם יפגינו התנהגות של קדוש מעונה או קורבן, יראו שחורות כל הזמן, ולא יפסיקו לדבר על כמה הם מסכנים ועסוקים ועמוסים בבעיות. הם למעשה "מוצצים" את האנרגיה של האנשים מסביבם מפני שהם רוצים שירחמו עליהם.
אורח חייהם והתנהגותם הקבועה של אנשים כאלו מעייפים את הסובבים אותם ושואבים מהם את כל הכוחות. "הערפדים" אינם מתכוונים בדרך כלל להרע, אך המצב הנפשי שבו הם שרויים גורם להם "לגנוב" אנרגיה מאחרים... אני מרגישה ככה מידי פעם.