וואנשוט חדש שכתבתי. הטווינססט שהבטחתי יעלה וד כמה ימים. אני עובדת עליו. וגם הוא אצל אמא שלי ואני לא אהיה שם עד עוד שבוע בערך. אבל בינתיים יש את זה. מקווה שתאהבו DD=

~<>~<>~<>~<>~<>~<>~<>~

            היו היה פעם, נער, יפה, מקובל, בעל הורים עשירים שאהבו אותו מאוד. לנער היה הכל, משפחה אוהבת, חברים, לימודים טובים. החיים המושלמים. היה לו את כל מה שרצה. הייתה לו את החברה המדהימה שלו שהוא כל כך אהב. פשוט הכל.... אז זהו. אלה לא החיים שלי. ממש לא. אני אולי יפה, אבל מקובל אני לא. אין לי הורים, והמשפחה המאמצת שלי לא אוהבים אותי. כן, יש להם כסף, אבל הם לא יודעים לאהוב. אין לי כל כך חברים, כי אני נחשב מוזר בשכבה, ואם זה לא מספיק, הנערה שאני אוהב לא שמה עלי בגרוש. קוראים לי ביל. לאחי החורג קוראים טום. להורים שלו קוראים סימון וג'ורג'. לאחות הקטנה שלנו קוראים מריה, היא בת 5 והיא היחידה במשפחה שאוהבת אותי. עברתי למשפחה הזאת לפני שלוש שנים ממשפחה אחרת שהיו בה אבא מתעלל, אמא מסוממת וילד חולה מאוד. לפני זה גרתי בבית יתומים. ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בן שנתיים וחצי. אני לא זוכר אותם. כל מה שיש לי זה תמונה, ומידה שיש לי אח שגדול ממני בשנה וקצת, אבל אין לי מושג איפה הוא או מי הוא. אני בן שבע-עשרה וחודש, לומד בתיכון המוסיקלי הכי טוב במדינה, וגר בגרמניה. אני לומד פיתוח קול. טום לומד גיטרה. אין לי כל כך חברים. לעומתי, לטום יש הכל. הורים שאוהבים אותו, חברים מדהימים, וחברה. האהובה שלי... יש לי חדר די קטן, שיש בו מיטה ושולחן כתיבה. על הקיר יש פוסטרים של הלהקה האהובה עלי – גרין דיי. זהו. עכשיו אתם יודעים עלי הכל, נכון? בואו נתחיל בסיפור...

            בוקר, הציפורים מצייצות, קרני השמש ליטפו את פני בחמימות. "ביל!!! תתעורר!!! אתה צריך להכין לאחים שלך אוכל! אתה צריך גם לארגן את מריה! קום כבר! ואם שוב אתה מאחר לבבית הספר אתה מקורקע! ברור?!" נשמעה צעקה. זאת הייתה אמי החורגת. אם לא אמרתי עדיין, אני האחראי על זה שכולם יהיו מאורגנים בבוקר. ההורים יוצאים לעבודה מוקדם מאוד בבוקר, וטום יוצא כל ערב עם לוסי – חברה שלו ואהובת ליבי. אז אני צריך לקום שעתיים לפני כולם כדי להתארגן להכין ארוחת בוקר, צהריים ואוכל לבית הספר בשביל כולם.

            "מי ישן הלילה בבית?" צעקתי למטה בשביל לדעת מי פה ולמי להכין אוכל.

            "חצוף אחד! תבדוק בעצמך!" נשמעה צעקה חזרה. יצאתי מהחדר, והלכתי לצחצח שיניים. חזרתי לחדר, ולקחתי לי חולצה אדומה וסקיני שחור. התלבשתי, הסתרקתי, עשיתי מחליק, והלכתי לחדר של טום כדי לראות אם הוא ישן בבית ואם עוד מישהו ישן אצלו. פתחתי את הדלת, וראיתי את טום ישן, ואת לוסי שוכבת בזרועותיו עם עיניים פתוחות ובוהה בקיר. הי סובבה את ראשה לכיווני.

            "מה אתה עושה פה?" שאלה בקול מתנשא.

            "בודק למי להכין ארוחת בוקר." אמרתי ויצאתי מהחדר. הלכתי למטבח, והוצאתי מצרכים לפנקייקים. הכנתי את הכל, ערכתי שולחן והלכתי לארגן את מריה. "בוקר טוב נסיכה." אמרתי ונתתי לה נשיקה קטנה על המצח.

            "בוקר טוב בילי" היא אמרה ונישקה אותי על האף. צחקקתי, הלבשתי אותה, והלכתי לדפוק על דלת חדרו של טום בשביל להעיר אותו. פתחתי את הדלת אחרי חצי דקה שבה הוא לא ענה לי.

            "טום! תתעורר כבר י'שמן הפנקייקים שלך יתקררו." אמרתי ויצאתי מהחדר אחרי שראיתי אותו פותח עיניים.

            לקחתי את מריה וירדתי איתה למטה. היא אכלה, ויצאתי איתה לגן שלה. חזרתי מהר הביתה, וראיתי את טום ולוסי אוכלים ובדרך מתנשקים הרבה. הרגשתי מחנק בגרון, ורצתי למעלה לחדרי. לקחתי את תיק בית הספר שלי, ואת האייפוד, ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס. עליתי לאוטובוס, וכשהגעתי לבית הספר נכנסתי לכיתה, התיישבתי, והתחלתי לשמוע שירים של גרין דיי באייפוד. אחרי 10 דקות נכנסו כל התלמידים לכיתה, ואיתם גם המורה. זה היה שיעור פיתוח קול, אז טום לא היה פה. מה שכן, לוסי כן הייתה. היא ישבה לידי. "הפנקייקים היו טעימים." היא אמרה. "גם טום אמר" הוסיפה והסתובבה למורה.

            "תודה" אמרתי לה והקשבתי גם אני למורה.

            "בוקר טוב תלמידים" המורה אמר. "היום כל אחד ישיר את הסולו שהוא הכין לנו, ולפי זה נקבע מי יהיה הזמן והזמרת הראשיים במחזמר שיעלה בסוף השנה. ביל? למה שלא תתחיל אתה?" אמר המורה ואני נעמדתי. הסתכלתי על כל העיניים שהופנו אלי, והתחלתי לשיר את השיר מונסון, שאותו אני כתבתי. בסוף השיר כל הכיתה ישבה בפיות פעורים. התיישבתי, וראיתי את המורה כותב משהו ביומנו. "כל הכבוד ביל. זה היה מאוד יפה. לוסי? תורך" אמר המורה. לוסי שרה שיר, שאני לא יודע מהיכן היא השיגה אותו, כנראה מטום, אבל גם אותו אני כתבתי. זה היה השיר היחיד שלא הראיתי בחיי לאף אחד. שיר שהיה במחברת שלי, שאותו לא הראיתי אפילו לאנדרס, שהוא החבר היחיד שלי. הייתי בהלם. "תספרי לנו מהיכן השיר הזה לוסי? לא הצגת אותו" אמר המורה.

            "אממ... זה שיר שקוראים לו 'אני לא אני' וטום, האח החורג של ביל נתן לי אותו. הוא אמר שהוא מצא אותו. אני לא יודעת מי כתב אותו." אמרה לוסי בקול ארסי. קמתי ויצאתי מהכיתה. ידעתי שהיא יודעת שאני כתבתי אותו. טום ידע מאיפה הוא. טום גנב לי אותו מהמחברת. בגלל זה הוא היה חסר לי. אבל היא שרה אותו לא כמו שדמיינתי אותו. התיישבתי על הדשא מתחת לעץ גדול, והתחלתי לשיר לעצמי את השיר. פתאום ראיתי את לוסי מתקדמת לכיווני. הייתי מופתע. "למה יצאת ככה באמצע? המורה נורא כועס והוא אמר לי לקרוא לך" אמרה.

            "למה שרת את השיר שלי? ואם כבר שרת אותו, למה הרסת אותו? זה לא איך שאמורים לשיר אותו." אמרתי לה כועס קצת.

            "כי רציתי לשיר אותו ככה. חוץ מזה, מה זה 'השיר שלי'?! טום מצא אותו" אמרה לוסי בחוצפה רבה. הסתכלתי עליה בהלם.

            "אני כתבתי אותו." אמרתי, קמתי, והלכתי.

            "ביל! תחזור לפה! אני לא ידעתי! חוץ מזה, המורה נורא כועס! בוא כבר!" היא אמרה. הסתובבתי אליה. עכשיו כשאני חושב על זה, למה בכלל אני אוהב אותה? מה כל כך מיוחד בה? אוף! למה אני לא יכול פשוט לחיות כמו כולם?! טוב, צריך להיכנס לכיתה.

            "אדון קאוליץ" – "טרומפר. לא קאוליץ. טרומפר" קטעתי את המורה באמצע.

            "אדון קאוליץ, תסביר לי למה בדיוק קמת באמצע השיעור שלי ויצאת החוצה?" אמר המורה. עדיין לא קורא לי בשמי.

            "קודם כל, טרומפר. אני לא קאוליץ. ההורים המאמצים שלי הם קאוליץ. אני טרומפר. דבר שני, אני לא אוהב שגונבים לי את השירים שאני כותב ושרים אותם בצורה כל כך מזעזעת. אחי החורג – בן זוגה של לוסי, לקח את זה מהמחברת שלי, כמו את רוב השירים שאני לא מחביא, והוא נתן לה אותו כנראה. זה עצבן אותי שהיא הורסת אותו." עניתי למורה והתישבתי.

            "א-אתה כתבת את זה? זה מדהים! אתה כל כך מוכשר!" אמר המורה בהתפעלות. "אני רוצה שתעזור לאחראים על ההצגה עם כתיבת השירים." הוסיף. הייתי מופתע.

            "אין בעיה" אמרתי וחייכתי חיוך מרוצה. הגיע סוף השיעור. עוד שלוש דקות הפסקה. המורה רוצה להגיד לנו מי יופיע בהופעה, ואני לחוץ.

            "הזמן הראשי הוא ביל קאולי.." – "טרומפר." תיקנתי בפעם האלף.

            "כן. זה. והזמרת הראשית היא לוסי. את הטקסט תקבלו מחר. " צלצול. יצאתי מהכיתה, וראיתי את לוסי ניגשת למורה. בטח מבקשת ממנו להחליף אותי. "בשום פנים ואופן לא." שמעתי את המורה הולך, וחייכתי לעצמי. בהמשך היום לא ראיתי לא את לוסי ולא את טום. בסוף היום רצתי הביתה כדי להכין ארוחת צהריים לפני שטום מגיע, ואז הלכתי לאסוף את מריה מהגן. רק נעמדתי בדלת וכבר היא רצה אלי בחיבוק. כל כך שמחתי שלפחות יש לי מישהו בבית הזה שאוהב אותי. לקחתי אותה הביתה, ונתתי לה לאכול. כמה דקות מאוחר יותר נכנסו טום ולוסי מתנשקים נשיקה סוערת. הרמתי את מריה וסובבתי אותה. היא לא צריכה לראות את זה. לא בגילה.

            "יו פריק! קודם כל, תוריד את אחותי הקטנה! דבר שני, האוכל מוכן?!" צעק טום. ניסיתי להחזיר את מריה למושבה, אבל היא המשיכה לחבק אותי.

            "מריה. בובה. את צריכה לאכול. אל תדאגי." אמרתי לה והיא עזבה אותי. "כן. האוכל מוכן. אני אחמם לכם אותו." אמרתי לטום וחיממתי לו וללוסי את ארוחת הצהריים שלי ושלו, והגשתי אותם ללוסי וטום. טום התחיל לאכול כמו חזיר, ולוסי רק הסתכלה על האוכל בגועל.

            "הפריק הזה בישל את זה?! איכס! אני לא נוגעת בזה!" אמרה לוסי. טום הסתכל עליה במבט מוזר, וצחק מעט.

            "אל תדאגי." אמרתי. "גם לטום יש את הבעיה הזאת של הפינוק הדוחה, אני עובד עם כפפות. בתאבון." הוספתי והלכתי למצוא לי משהוא לאכול. בסוף הכנתי לעצמי כריך עם שוקולד ועליתי לחדרי. אחרי שלוש דקות טום קרא לי כדי שאארגן את מריה. ירדתי למטה ולקחתי אותה לחדרה. עשיתי לה אמבטיה הלבשתי אותה יפה למסיבת יום הולדת של חברה שלה, ושיחקתי איתה קצת בבובות שלה עד שטום קרא לי לנקות אחריהם. "אני עוד מאט אחזור מריוש. אל תדאגי." אחרי ששטפתי כלים, ורציתי ללכת לחדרה של מריה להמשיך לשחק איתה שמעתי צחוק שבא מכיוון המרפסת.

            "הנה הפריק הקטן!" אמר מישהו מצביע עלי והתחיל לצחוק. אוף, כמה שאני רוצה כבר לעזוב את המקום הזה! ברגע שאני חוגג את יום הולדתי ה18 אני נוסע לטיול בעולם. חסכתי מספיק כסף משירה בבארים.  הראיתי אצבע משולשת והלכתי לחדרה של מריה. מצאתי אותה שם עם לוסי, ושתיהן משחקות בבובותיה של מריה. עכשיו אני מבין למה התאהבתי בה.

            "בילי!!!" צעקה מריה ורצה לחבק את רגלי ברגע ששמה לב אלי. התכופפתי וחיבקתי אותה חזרה, רואה את לוסי קמה והולכת.

            "את לא חייבת ללכת. למה את פה בכלל? ולא עם טום?" שאלתי אותה. היא הסתכלה עלי במבט עצוב, אולי אפילו טיפה מרחם. 

            "כי אני לא אוהבת להיות איתם. הם מגעילים. הם... הם כמו טום." היא אמרה. הסתכלתי עליה מופתע מאט. "וחוץ מזה, הם התחילו לצחוק עלי ולרדת עליך, אז באתי לפה." הוסיפה.

            "את אוהבת את טום?" שאלתי. היא הנהנה לשלילה. "אז למה את איתו?" שאלתי, מנסה להבין אותה.

            "הוא מקובל, ואם אני לא אהיה איתו, אז לא יאהבו אותי. וחוץ מזה, הוא חתיך הורס." הוסיפה. הסתכלתי עליה במבט מוזר. "אתה לא תבין. אתה לא מקובל ו" – "וטוב לי ככה. מי שאוהב אותי, אוהב אותי כי אני אני. מי שלא אוהב אותי, בעיה שלו." אמרתי.

            "צודק." אמרה מיואשת והתיישבה על המיטה של מריה. התיישבתי לידה. "אני מצטערת." היא אמרה. הסתכלתי עליה לא מבין.

            "על מה?" שאלתי. היא הסתכלה עלי מופתעת.

            "על הכל. על זה שאני רעה אליך בלי סיבה. על זה שלקחתי לך את השיר. כן ידעתי שאתה כתבת אותו. סורי. אממ.. על זה שאני צוחקת עליך כל הזמן. על מה לא..." אמרה.

            "זה בסדר. אני רגיל לזה כבר..." עניתי לה.

            "לא! זה לא בסדר! ואני מצטערת. תגיד, למה אתה גר פה, ולא עם ההורים שלך?" שאלה. הרגשתי את המחנק בגרון. זה נושא רגיש.

            "ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בן שנתיים וחצי, וכל מה שאני יודע זה שיש לי אח שגדול ממני בשנתיים ואין לי מושג איך קוראים לו. אני יודע שאימצו אותו חצי שנה אחרי שאימצו אותי, ושקוראים לו דניאל." אמרתי מרגיש את הדמעות זולגות מעיניי ומרטיבות את לחיי. היא חיבקה אותי. לוסי חיבקה אותי. התחלתי לבכות עוד יותר חזק. קמתי מהמיטה ורצתי למעלה, לחדרי. מחר היא כבר תצחק עלי מול חבריו של טום, שיצחקו איתה. טרקתי את דלת חדרי, ונשכבתי על מיטתי, מחבק את התמונה של הוריי.

            "ביל... תפתח לי... בבקשה..." שמעתי את לוסי. הדלת נפתחה, והרגשתי מישהו מתיישב על המיטה לידי. "אני מצטערת. כל כך מצטערת. אמרה, שמעתי את קולה נשבר מעט.

            "לוסי! איפה את?!" שמעתי את טום קורא לה.

            "כדאי שתלכי. שלא יראו אותך עם פריק כמוני באותו חדר." אמרתי לה בקול קר, מפחד להיפגע.

            "לא. שילך להזדיין. אני נפרדת ממנו. אני כבר באה." אמרה ונעלמה.

            "מה!?!?!?! למה?!?!?!?! אבל אני אוהב אותך לוסי!" שמעתי את טום צועק, וחיוך עלה על פניי.

            "אתה לא אוהב אותי! אתה אוהב את הגוף שלי!" צעקה היא בחזרה. החיוך נפל. היא כבר לא בתולה?! אנחנו בני 17! פאק! הייתי בהלם. אחרי עוד שתיים שלוש דקות שמעתי את הדלת הצמודה לחדרי נטרקת, ואת לוסי ממלמלת משהו ונכנסת לחדרי.

            "היי..." מלמלתי. היא התיישבה לידי, חייכה, וחיבקה אותי. הייתי מופתע, אבל חיבקתי אותה חזרה. התחלנו לצחוק. שנינו. כמו שני משוגעים, פשוט ישבנו וצחקנו. בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי שוכב מעל לוסי על הרצפה. הסתכלתי בעיניה. איזה יפות. היא הסתכלה חזרה בעיניי. נישקתי אותה. זה הרגיש כל כך נכון. והיא לא התנגדה.

            "לוס? איפה את? לוסי! נו! אני מצטע.." שמעתי את טום נכנס לחדרי. מחפש את לוסי. "בשבילו זרקת אותי?!" הוא צרח. היא לא התנתקה ממני. אני התעלמתי מטום. "זונה! זה מה שאת! זונה!" הוא צרח.

            "סליחה טום, אבל אתה לא תדבר אליה ככה! אתה הזונה היחידה פה. לוסי אמנם לא שמעה את הגניחות שלך ושל כל הבנות שהיו פה כשהיא לא ישנה פה אבל אני כן. אז ביי!" צרחתי עליו, והוא יצא מחדרי וטרק את הדלת. לוסי חייכה, ונישקה אותי. חזרנו להתנשק. זה הרגיש כל כך נכון. אחרי כמה דקות התנתקנו. "מ-מה זה אומר עלינו..?" שאלתי אותה.

            "מה אתה רוצה שזה יגיד?" שאלה היא בחזרה.

            "א-את רוצה ל-להיות אממ.. חברה שלי..?" שאלתי אותה. היא נישקה אותי. "זה כן אני אנחש..?" שאלתי והיא הנהנה. נישקתי אותה שוב.

            "בוא נלך למצוא את אח שלך. זה חשוב. אם לא לך אז לי." אמרה היא פתאום. הצטמררתי. תמיד פחדתי לגלות מי הוא.

            "א-אוקי..." מלמלתי וקמנו. "איפה אפשר לחפש?" שאלתי אותה.

            "אתה יודע איך קוראים לו?" שאלה היא. הנהנתי. "נו! אז מה הבעיה? בוא למחשב!" אמרה. הסתכלתי סביבי.

            "אין לי אחד כזה..." מלמלתי. לכולם בבית היה מחשב. אבל אני לא הייתי דייר. אני הייתי סוג של משרת. לי אין כלום.

            "בוא אלי. ההורים שלי השאירו לי מפתח הביתה למקרה שאני צריכה משהו כשהם בחו"ל." אמרה ומשכה אותי. נעלתי נעליים, ויצאנו. היא רצה, מחזיקה בידי ומושכת אותי. רצתי איתה, ובסוף יצא שאני משכתי אותה. צחקנו כל כך כשהגענו אליה. נכנסנו אליה הביתה. היה לה חדר יפה. היו לה המון פוסטרים של גרין-דיי. "אתה אוהב גרין-דיי..?" שאלה כשראתה אותי בוהה בפוסטרים שלה.

            "מת עליהם." אמרתי לה. "טוב. מחשב." אמרתי. היא נכנסה לגוגל, וחיפשה 'דניאל'. "טרומפר." אמרתי לה והיא הסתכלה עלי בחוסר הבנה. "דניאל טרומפר. זה היה שם המשפחה של ההורים שלי." אמרתי לה. היא חיפשה 'דניאל טרומפר' . היו הרבה כתבות. לא הבנתי למה. היא פתחה אחת ונתנה לי לשבת. "לפני כשלוש שעות קרתה תאונת דרכים בה נהרגו שלושה צעירים. שמותיהם הם דניאל טרומפר, רון..." פה כבר הפסקתי לקרוא. הכל הפך למטושטש. לא ראיתי כלום מבעד למסך הדמעות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נשארתי לבד בעולם.

            "א-אני מצטערת. כל כך." אמרה לוסי וחיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה חזרה. היא בדקה עוד כמה דברים במחשב. "זה היה לפני שנה. היום לפני שנה. הוא... הוא קבור בבית קברות פה קרוב." היא מלמלה. "א-אתה רוצה ללכת לבקר את הקבר שלו?" שאלה בקולה הרך. הנהנתי לחיוב. "בוא..." היא אמרה והקימה אותי מהכיסא. חיבקתי אותה חזק. כל כך חזק. לא הצלחתי לעקל את העובדה שנשארתי לבד. לגמרי לבד. התחלנו ללכת לכיוון בית הקברות. כשהגענו ראיתי שם ארבעה מבוגרים. זוג שנראו בגיל של הוריי. בטח הוריו המאמצים. ועוד זוג שנראו כמו סבא וסבתא. ועוד ילדה שנראתה צעירה ממני בארבע שנים. הם הסתכלו עלי. "פה קבור דניאל..?" שאלתי בקול רועד. הנערה הצעירה הנהנה. נפלתי על ברכיי. "א-אני האח הביולוגי שלו..." לחשתי.

            זוג הזקנים התקרב אליי. "אתה ביל? בילי? ז-זה באמת אתה?" שאלה הסבתא. הנהנתי לחיוב. "אני סבתא שלך. אמא של אמך. וזה סבא שלך. חיפשנו אותך כל כך הרבה. לא מצאנו אותך, ובית היתומים שבו הייתם לא ידע לאן העבירו אותך. שמענו שעברת שתי משפחות זה נכון?" שאלה. אני רק הנהנתי. לא הייתי מסוגל לדבר. אח שלי קבור פה.

            "איך הוא מת?" שאלתי בלחש.

הנערה הצעירה התיישבה לידי."תאונת דרכים. נכנסה באוטו שלהם משאית. הנהג ניצל. רק הוא." אמרה. חיבקתי אותה, והיא חיבקה חזרה. לוסי התיישבה בצידי השני. אחרי כמה דקות הרפו שתיהן. הלכתי עד לקבר. התיישבתי לידו וליטפתי אותו.

            "איך הוא היה? איזה מוזיקה הוא אהב? היו לו חיים טובים? הייתה לו חברה?הוא ידע עלי?" שאלתי הרבה שאלות.

            "הוא ידע עליך. וחיפש אותך המון. בבית היתומים בו הייתם. בבית שאליו עברת מבית היתומים. אף אחד לא ידע איפה אתה. הוא שמע בעיקר מוזיקת רוק. גרין-דיי, three days grace, מכיר?" אמרה הנערה. הנהנתי. בדיוק כמוני. "הייתה לו חברה. הם נהרגו ביחד. הם היו מאוהבים כל כך. אפילו המוות לא הפריד ביניהם. כשמצאו אותם, הם היו מחובקים. היו לו חיים מדהימים. היו לו המון חברים. היה לו טוב. הוא אף פעם לא התלונן. רק כל הזמן חיפש אותך. אני זוכרת, שהיה איזה יום שבת, שהוא כיבה את הפלאפון, ניתק את הטלפון, וכל אמצעי תקשורת עם העולם, ונכנס לאינטרנט לחפש אותך. כל היום. לא היה מוכן לדבר עם אף אחד, לא אכל, קצת מים הייתי מצליחה לדחוס לו פה ושם. אבל כלום. והוא חיפש אותך מ8 בבוקר, ואת כל הלילה. זה היה מדהים. היה לו כל כך חשוב למצוא אותך. והוא לא הצליח. הוא היה כל כך מבואס מזה." אמרה.  "אתה לא חיפשת אותו..?" שאלה.

            "פחדתי לחפש אותו. פחדתי שידחה אותי. חוץ מזה, לא היה לי איך. אין לי מחשב. לא היה לי מושג איפה להתחיל. היום לוסי החריכה אותי לחפש אותו. ומצאתי..." מלמלתי. היא הסתכלה עלי בהבנה. "לא אמרת לי איך קוראים לך..." אמרתי כשנזכרתי.

            "מריה. קוראים לי מריה." חייכתי.

            "גם לאחותי הקטנה, החורגת, קוראים מריה. והיא מלאך. כמוך." אמרתי מחייך. היא חייכה חזרה. הסתכלתי על לוסי. היא גם חייכה.

            "אתה יודע שאתה מוזמן לבוא אלינו בכל פעם שתרצה. הנה המספר שלי." אמרה מריה ורשמה אותו בפלאפון שלי. זה כן היה לי כי הייתי צריך לדעת מה לקנות בסופר וכל מני כאלה. נתתי לה את המספר שלי כדי שנשמור על קשר. ההורים שלו עוד לא דיברו היום.

            "איך קוראים לכם...?" שאלתי את הוריו. הם הסתכלו עלי במבט סולד. לא הבנתי למה. מריה הסתכלה עלי במבט עצוב.

            "אתה דומה לו כשתי טיפות מים. זה נורא קשה להם." הסבירה מריה את הוריה. "אמא, אבא. אל תהיו רעים אליו. זה אח שלו. בבקשה." אמרה מריה.

            "אני נלי. זה בוב." אמרה האמא בסוף. חיוך קל עלה על פניה. "וכמו שמריה אמרה, אתה תמיד מוזמן. אתה יכול לבוא לראות את חדרו. אנחנו גם נשמח להכיר אותך..." אמרה נלי. חייכתי.

            "ד"א – זאת לוסי. חברה שלי." הצגתי את לוסי.

            "לוסי מה..?" שאלה מריה.

            "זייברג" אמרה לוסי. מריה הסתכלה עליה בבהלה קלה.

            "א-את היית אחות של ריי?" שאלה מריה, וראיתי את לוסי מהנהנת. דמעה אחת זלגה מעינה. הסתכלתי על שתיהן בתקווה להבין על מה הן מדברות. "אז את יודעת את כל הסיפור. את הכרת את דניאל..." אמרה מריה. לוסי הנהנה.

            "אתן יכולות בבקשה להסביר לי?" שאלתי.

            "ריי... אחותי... היא... היא הייתה חברה של דניאל... ולא קישרתי ביניכם עד עכשיו..." אמרה לוסי ונפלה על ברכיה בוכה. קמתי אליה וחיבקתי אותה. "פה היא קבורה..." אמרה והצביעה על הקב ליד דניאל. "ובצד השני קבור רון. הוא היה החבר הכי טוב שלה. לא יודעת אם גם של דניאל." אמרה לוסי. מריה הנהנה. הייתי בהלם. התחבקנו.

"למה ההורים שלך בחו"ל ביום של השנה ש" – "היא וההורים שלי לא היו בקשר מאז שהיא בת 16. הם יודעים שהיא מתה, אפילו ללוויה הם לא באו." אמרה לוסי. הייתי מופתע.

"אז איך הכרת את דניאל..?" שאלתי.

"הייתי באה אליה הביתה המון. הרבה פעמים הוא היה שם. היא גרה בדירה לבד." עכשיו הבנתי הכל. הכל התחבר. עכשיו הפאזל מושלם...

 אחרי עוד כשעה שישבנו שם, משפחתו של דניאל הייתה צריכה ללכת. נפרדתי מהם. סבא וסבתא הלכו כבר לפני זה. רק לוסי ואני נשארנו.

            התיישבתי ליד הקבר של דניאל. "אז ידעת עלי... מי היה מאמין... ואוו... למה הלכת? עכשיו אני לגמרי לבד... לפחות אתה עם אמא ואבא. ועם ריי. אני הולך. אל  תדאג. אני אבקר הרבה. מבטיח..." אמרי וקמתי. בערך דקה אחרי לוסי קמה מקברה של אחותה. הלכנו לביתי מחזיקים ידיים.

            עכשיו כבר עברה שנה. אני כבר בן 18, לוסי ואני עדיין זוג. אנדרס לוסי ואני יצאנו לטיול שתמיד חלמתי עליו. עזבתי את הבית. עברתי לגור עם לוסי ואנדרס בדירה משלנו. עכשיו יש לי חיים טובים. כל שבוע אני מבקר בקברו של דניאל, ומשם אני הולך לבית של הוריו. הם נחמדים. וככה החיים ממשיכים להם.

~<>~<>~<>~<>~<>~<>~<>~

זהו.

מקווה שאהבתם DD=

תגוביות..?

3>>