אז הנה הפרק הראשון. לסיפור קוראים "אהבה פירושה מוות? או מוות פירושו אהבה?" כןכן... זה השם. אני חושבת שזה מתאים. הסיפור כתוב עד הסוף, אז כל פעם שאני אחזור הביתה אני אעלה פרקD: אלא אם שוב - אני אמצע מישהו שיעלה את זה במקומי.

אפשר להשיג אותי במסן - [email protected]

או עוד יותר טוב, אימייל - [email protected]

אני פה עד מחר בבוקר, ואז סופ"ש הבא ואז אני בכלל טסה לאירופה. זהו. הנה פרק ראשון!!! ;

~כל הסיפור כתוב מנקודת מבט של ביל, אלא אם אני אומרת אחרת~

            "היו היה פעם, נער צעיר ומאושר.חייו היו מושלמים. הייתה לו משפחה אוהבת, החברים הכי טובים, בעיות כסף? ממש לא. ובכן, הנער הזה? הוא לא אני, תהיו בטוחים. אמי מתה בלידה, ואבא שלי מת כחצי שנה לפני, במלחמה. אני גר בבית יתומים עם עוד עשרה ילדים. אני בן 15. היה לי תאום. טום היה שמו. אבל אימצו אותו בגיל שלוש. אני לא זוכר את זה, אבל אני יודע כי מצאתי תעודות לידה של שנינו. אני לומד בבית ספר ציבורי. זה בסדר כזה לא יכול להרשות לעצמי משהו יותר טוב. מחר אני מתחיל כיתה ט'. אני כל כך מתרגש! ועכשיו אני צריך ללכת לישון. לילה טוב יומן יקר שלי. אני אוהב אותך!"

            אתם הרגע קראתם את הדף הראשון של היומן שלי מכיתה ט'.זו השנה בה הכל התחיל. מה הקטע של היומן אתם שואלים? אממ... אז ככה, בכל שנת לימודים מכיתה ב', אני כותב יומן. זו הפתיחה שלו מאז ומעולם. חוץ מהחלק על טום שהוא חדש. גיליתי את זה בערך שבוע לפני שהתחלתי את היומן הזה...

            אה! כן! שכחתי להציג את עצמי. טיפש שכמותי. אני ביל. ביל קאוליץ. אני באמצע כיתה ט', ו... זהו. זה אני.

            בואו אני אספר לכם הכל מההתחלה...

            ~היום הראשון של כיתה ט'~

            "בוקר טוב תלמידים. אני אדון ניוטון. אני אהיה המחנך שלכם לשנתיים הקרובות. חלק מכם אפילו הולכים להכיר אותי בתור המורה שלכם למוזיקה." המורה אמר כשנכנס לכיתה. "ובכן, תלמידים, יש לכם עכשיו עבו..."-"סליחה על האיחור המורה!" אמר הנער המתנשף שנכנס לכיתה. היו לו ראסטות, יפות ומטופחות, ובגדים שגדולים עליו בכמה וכמה מידות.

            "זה בסדר טום. בבקשה שב עכשיו." ענה לו המורה, והמשיך את ההסבר שנקטע.  המשכתי לבהות בנער, שממה שהבנתי, נקרא

            "טום" אמר והושיט את ידו ללחיצה.

            "ביל" עניתי ולחצתי את ידו. הרגשתי כאילו כבר ראיתי אותו פעם. 'נאא' חשבתי לעצמי.

            "אתם עובדים עם מי שיושב לידכם." אמר המורה. טום נאנח.

            "יש בעיה אדון טרומפר?" שאל המורה. הסתכלתי על טום בניסיון להבין מה הבעיה שלו.

            "למה אני צריך לעבוד עם הפריק הזה?" שאל טום עצבני קצת. 'מה לעזאזל?!' חשבתי לעצמי. 'מה הבעיות שלו?!'

            "בגלל שככה קבעתי." ענה לו המורה וחזר לסיים את ההסבר.  הסתכלתי על טום, מנסה להבין מה הבעיה שלו. רגע אחד הוא נחמד, ושנייה אחרי זה הוא מגעיל.

            "מה רע בלעבוד איתי?" שאלתי אותו. הוא הסתכל עלי וגיחך.

            "אין לי בעיה לעבוד איתך. רציתי לראות עם איזה שם משפחה רשמו אותי לפה."מלמל. הסתכלתי עליו מבולבל.  "לפני שלושה ימים גיליתי שאימצו אותי... בגיל שלוש..." אמר והוריד את ראשו.  הסתכלתי עליו, מופתע קצת, אבל הנחתי לו. אני לא אכריח אותו לדבר...

            ברגע נשמע הצלצול, ראיתי את טום רץ לכיוון הדלת. רצתי אחריו.  ראיתי אותו נכנס לשירותים. החלטתי להיכנס אחריו, ואם הוא שואל, אז בשביל לסדר את איפור והשיער.  "אתה עוקב אחרי?" שאל כשנכנסתי, והסתובב עם הגב אלי.

            "רציתי לבדוק שהשיער שלי בסדר. מה קרה?" עניתי לו ושאלתי.

            "כלום..." הוא ענה, קולו כמעט ונשבר. הלכתי אליו וחיבקתי אותו. הוא חיבק חזרה והתחיל לבכות. נתתי לו להתפרק. "אתה יודע מה זה לגלות שאתה חיית בשקר כל חייך? אתה יודע מה זה לדעת שאין לך באמת הורים? משפחה? לדעת שהם מתים?!" הוא שאל, עצבני קצת. התחלתי לבכות. "אנ-אני מצטער..." הוא חיבק אותי חזק. יצאנו מהשירותים, וגילינו שזה כבר אמצע השיעור, אז הלכנו אל העץ הגדול מאחורי בית הספר.

            "בוא אני אענה לך על השאלות שלך טום." אמרתי לו. "כן, אני יודע מה זה לחיות בשקר, אני יודע מה זה לחיות בלי הורים ואני יודע מה זה לחיות בלי משפחה.  לי אין הורים! אמא שלי מתה בלידה, ואבא שלי מת חצי שנה לפני שנולדתי!" אמרתי והסתכלתי בעיניו. עד עכשיו לא שמתי לב לזה, לתנוחה שהיינו בה. טום נשען על העץ בפיסוק, ואני בין רגליו מקופל ונשען עליו, כשהוא מחבק אותי. זה הרגיש מוזר, אבל כל כך נכון. לפני ששמתי לב, נסחפנו לנשיקה עמוקה, וסוערת. הנשיקה רק התעמקה עוד ועוד. לאט הסתובבתי לכיוון טום, עדיין מנשק אותו, וחיבקתי את מותניו עם רגליי. גם חשבתי שהחיבוק היה מוזר? אז זה יותר. אבל זה גם הרבה יותר נעים. זה הרגיש כל כך נכון. לאט, התנתקנו כל אחד משפתיו של השני, והסתכלנו אחד על השני. טום נראה מבולבל, אבל מאושר. אני יכול רק לנחש שעל פניי הייתה את אותה הבעה. חיבקתי אותו חזק, ולהפתעתי,  הוא חיבק חזרה. אני לא יודע כמה זמן ישבנו ככה ולא אמרנו כלום, אבל השתיקה לא הייתה מביכה. היא הייתה נעימה. לאט לאט נרדמתי לי בחיבוקו של טום, ושקעתי בשינה עמוקה...

אם היו הרבה הרבה הרבה תגובות אני אעלה עוד פרק מחר. אבל רק אם יהיו תגובות. אם לא אני אעלה בשבת הבאהDD=

3>>