קבלו במחיאות כפיים את.....

פרק 3!!!!!!!!!!!11 (ואחרוןOO")

רצתי אחריו. "טום! טומי! עצור שנייה! טום! טום! בבקשה, תעצור." צעקתי אליו. בסוף המשפט כבר לא היה לי כוח יותר לצעוק או לרוץ. "טומי!!!" צרחתי אחרי שנשמתי קצת. צרחתי והתחלתי לבכות. איני יודע כמה זמן עבר מאז שהתיישבתי על הרצפה בוכה. בוכה וממלמל את השם 'טומי' בלי סוף. אני מאוהב בתאום שלי. איזה חולני זה נשמע. ידעתי שזה טוב מדי בשביל להיות אמיתי.

            "ביל..." שמעתי מישהו אומר את שמי. הסתובבתי, ומולי גיליתי את טום, עומד ובוכה. קמתי וחיבקתי אותו חזק. התחלנו לבכות ביחד. איני יודע למה בכינו. אולי מהפחד. אולי מההלם. אני לא יודע. אבל בכינו. עמדנו שם מחובקים ופשוט בכינו.

            "ביל! טום! איפה אתם?!" נשמעו צעקות. זה היה קולה של לילי. התנתקתי מחיבוקו של טום, והתחלנו ללכת לכיוון בית היתומים. "איפה הייתם?! אתם יודעים כמה דאגנו לכם?!" שאלה היא בלחץ ונכנסנו לבית היתומים. התיישבנו אחד ליד השני, מול הוריו של טום, והחזקנו ידיים. מתחת לשולחן אמנם, אבל החזקנו ידיים.

            "למה הפרדתם אותנו? למה לא נתתם לנו לגדול ביחד? כמו תאומים?" שאל טום את הוריו. הסתכלתי עליהם גם, מנסה להבין למה הם פירקו אותנו.

            "רצינו ילד אחד, בדיוק בגילכם, ולא רצינו תאומים" – "אז עשיתם אנדנדינו?! אז הפרדתם בינינו?! אני אעשה את זה פשוט ומהיר. או שביל עובר אלינו, או שאני חוזר לבית היתומים." קטע טום את אביו באמצע המשפט.

            הסתכלתי עליו בהלם מוחלט. כמובן ששמחתי, אבל הייתי מופתע.

            "סליחה אדוני הצעיר, אבל אתה לא תחליט פה כאלה דברים, ולא תציב תנאים, ובטח שלא תאיים עלינו הבנת?" אמר לו אביו בקול עצבני.

            "לא. לא הבנתי. היה נעים לגדול אצלכם, אני לא חוזר הביתה." ענה לו טום.

            "אדוני אתה בן 15. אין לך לאן ללכת." אמר לו אביו.

            "תהיה מופתע." אמר טום וקם, יוצא מהחדר. הסתכלתי על לילי שהנהנה אלי וקמתי. הלכתי לחפש את טום. שמעתי את הדלת של אחד החדרים נפתחת, ומיד אחרי זה נסגרת. ניחשתי שזה טום נכנס לחדר של מישהו. השאלה היא של מי. הניחוש הראשון שלי היה החדר של נילי. צדקתי. פתחתי את הדלת, ונכנסתי, סוגר אותה אחריי. התיישבתי ליד טום על הרצפה. הוא הסתכל עלי במבט מבולבל. הסתכלתי חזרה, עם מבט מרגיע.

            "אמא..." שמעתי את קולה של נילי ממלמל. כנראה מתוך שינה. מסכנה קטנה. טום הסתכל עליה בהבנה. פתאום היא התעוררה, והתחילה לבכות. טום ישר נעמד והרים אותה לחיבוק דוב אוהב שכזה. חייכתי, כשראיתי אותו לוחש לה משהו, ואותה מחבקת אותו חזק. היא הפסיקה לבכות ונרדמה, עדיין בתוך חיבוקו של טום.הוא עדיין חיבק אותה, לא מוכן לעזוב. ראיתי דמעה קטנה יורדת מעינו, וחיבקתי אותו.

            "גם אני רוצה לאמא... גם לי קשה בלעדיה..." לחשתי לו באוזן. "אל תדאג... יהיה בסדר טומי..." המשכתי את המשפט. הוא הניח את נילי על מיטתה ויצאנו מהחדר. החלטנו ללכת להסתובב קצת.

            "בנים! בואו לפה רגע!" שמעתי את לילי קוראת לנו לפני שנספיק לצאת מהבית. הסתובבנו שנינו, עדיין מחזיקים ידיים. "בואו. אנחנו צרכים שתחתמו פה על משהו..." היא אמרה. נכנסנו למטבח, וראינו את ההורים המאמצים של טום יושבים שם, כשלאימו יש דמעות בעיניים.

            "מה יש?" שאלתי. התיישבנו מול הוריו של טום, והם הגישו לנו מסמך כלשהו. הסתכלתי על המסמך. "מה הוא אומר?" שאלתי. התחלתי לקרוא. אחרי כמה רגעים נתקלתי בסעיף שאומר ש... "אם קורא לי משהו אסור להפריד בין התאומים שלי לא משנה מה קורה..." הקראתי את המסמך בקול והסתכלתי עליהם מזועזע.

            "רק עכשיו מצאתי את זה. לא ראיתי את המסמך הזה בחיים. הוא היה קבור מתחת למסמכים של טום. אני כל כך מצטערת..." אמרה לילי. עכשיו בכלל כעסתי. איך היא יכלה לעשות את זה?! קמתי ויצאתי מהבית. טום רץ אחריי. בזמן שחציתי את הכביש שמעתי צפירה חזקה. הסתכלתי מפוחד לכיוון שממנו היא הגיע. בום. הכל נהיה שחור.

            ~נקודת מבט על~

            "אמש הייתה תאונת דרכים פגע וברח בה נהרג נער צעיר כבן 15. המשטרה עדיין מחפשת אחר הפוגע. שם הנער הוא ביל קאוליץ  טרומפר. " כך הודיעו בחדשות בכל ערוצי הטלוויזיה באזור.

            ~כמה שעות קודם לכן...

            "ביל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" נשמעה צעקה צורמת בכל השכונה.  "בילי! לאלאלא!!! תישאר איתי! ביל!" המשיך הנער לקרוא לתאומו לפני שאיבד בעצמו את ההכרה מרוב הלם.

            "ביל! טום! מה קרה?!" צרחה לילי כשרצה החוצה למשמע הצעקה של טום. ברגע שראתה מה קרה היא צלצלה למוקדי החירום, ותוך כמה דקות כבר היה שם אמבולנס. את שני התאומים הסיעו לבית החולים. לשם ביל עוד הגיע חי. הכניסו אותו לחדר הניתוח. טום כבר חזר להכרה. הוא ישב ליד חדר הניתוח בוכה בכי תמרורים.

            "א-אני מצטער..." אמר הרופא שיצא מחדר הניתוח. "לא הצלחנו להציל אותו..." הוא מלמל, וחזר לחדר הניתוח.

            "ביל!!!!!!!!!!" נשמעה צעקה בכל בית החולים. "בילי שלי..." מלמל טום ורץ אל מחוץ לבית החולים. למחרת נערכה ההלוויה בה נכחו כל אחיו של ביל, לילי, וכמה חברים מבית הספר. טום לא הגיע. הוא נעלם לילה לפני. אף אחד לא יודע לאן הוא הלך כשיצא בריצה מבית החולים. יש האומרים שהוא רץ ליער, נפל שם ומת, יש האומרים שהוא נעל עצמו בחדרו והתאבד, ויש האומרים שהוא ברח. עלה על רכבת ונסע איתה, והוא עדיין על הרכבת הזאת. נוסע לו, מחפש אחר אהובו, ותאומו.

~~~~~

סיפור חדש מתישו כשאני אסיים אותו!

3> המווון

ביוש :-*