אניה נפלה על הרצפה. היא החזיקה את רגלה. ביל רץ אליה במהירות כה גדולה, שכמעט והתנגש בה. "מה קרה?" שאל אותה.

            "משהו עקץ אותי. זה כואב..." היא מלמלה חצי בהכרה. הוא הרים אותה ורץ לכיוון בית הספר. הוא ראה שהיא יחפה, ושיורד לה דם.

            "אניה!" טום רץ לכיוונם בזריזות. "מה קרה לה?"  הוא שאל בלחץ. ראו על פניו שהוא מרגיש אשם. זה היה ברור.

            "היא רצה לשדה. לקצה שלו כמעט. יחפה. נחש נשך אותה." אמר ביל ממהר לכיוון חדר האחות. "אפשר להיכנס? זה מקרה חירום!" הוא צעק מבחוץ. הדלת נפתחה והוא נכנס והניח את אניה על המיטה.

            "מה קרה לה?" שאלה האחות מסתכלת על התאומים.

            "שדה. נחש. יחפה.." אמר ביל מתנשף.

            "מה?" שאלה האחות בחוסר הבנה.

            "היא חדשה פה, ולא ידעה שאסור לרוץ לשדה בלי נעליים ונשך אותה נחש. תטפלי בה כבר!" טום אמר עצבני ולחוץ. האחות מיד פנתה לטפל בה.

            "תצאו החוצה. אין לכם מה לעשות פה. אני נותנת לה טיפול ראשוני ואז היא עפה לבי"ח. אתם משוחררים."

            "אפשר לנסוע איתה?" שאלו התאומים בתיאום מושלם וחייכו אחד אל השני לשנייה.

            "רק אחד מכם." ענתה האחות.

            "סע אתה." אמרו שוב ביחד.

            "אבל היא שונאת אותי. היא תעדיף לראות אותך כשהיא מתעוררת." אמר טום בעצב.

            "היא לא שונאת אותך! היא פשוט פגועה כרגע. היא תעדיף לראות אותך. היא מתאהבת בך. אני בטוח. תיסע אתה." אמר ביל מחזיק לטום את ידו ולוחץ עליה.

            "בטוח?" שאל.

            "בטוח." ענה ביל בחיוך ויצא מחדר האחות, הולך לכיוון חדרו.

            לא עברה חצי שעה ואניה כבר התחילה להתאושש בבית החולים אחרי שניקו את דמה מהרעל. "בוקר טוב יפהפייה..." היא שמעה קול עמוק אומר לה, ובהתחלה לא זיהתה. כשהצליחה לפקוח את עינייה לגמרי ולפקס אותן ראתה את טום ישב לידה.

            "מה אני עושה פה? איפה אני בכלל? מה קרה?" שאלה אניה בבהלה קלה.

            "נחש נשך אותך, ואיבדת את ההכרה אז ביל הביא אותך לאחות ששלחה אותך לפה. את בבי"ח." הסביר טום ברוגע.

            "הו. הבנתי. ומה אתה עושה פה?" שאלה אניה.

            "מארח לך חברה." אמר טום בחיוך.

            "אהה... תודה. אתה ומר חברים?" שאלה פתאום.

            "לא. מה גורם לך לחשוב ככה?" שאל טום בהרמת גבה.

            "מה שהיא אמרה לפני שהיא קראה לי זונה זה 'שלא תעזי לגנוב לי גם את טום!!' או משהו כזה, אז חשבתי שאולי אתם ביחד..." ענתה לו אניה בחיוך.

            "לא.. ממש לא.." אמר טום וחייך אל אניה. "אפשר לשאול אותך משהו?" שאל טום. אניה הנהנה. "למה כל כך כעסת עלי כשנישקתי אותך?" שאל.

            "כי אמרתי לך לא להתעסק איתי, ולא הקשבת. חבר שלי ואני נפרדנו רק אתמול בגלל שעברתי לפה, ו... לא משנה. סיפור ארוך." אמרה והשפילה את מבטה, מקווה שלא יראה את הדמעות המאיימות לפרוץ מעיניה. היא שפשפה אותן כדי להעלים את הדמעות, זייפה שיעול ושאלה "מתי אני משתחררת?"

            "אני אלךל לבד-" התחיל להגיד טום כשראה את דלת החדר נפתחת.

            "הנה אתה טומי! מה אתה עושה עם הזונה הזאת? אתה יודע שהיא גנבה לי את החבר הקודם? ו.. וואי את גונבת לי עכשיו גם את טומי שלי! זונה! פשוט זונה! צעקה והתיישבה על טום מחבקת אותו ומזייפת בכי.

            "מריה." אמר טום והקים אותה. "דבר ראשון, אני לא שלך. לא חבר שלך ולא אהיה. דבר שני, אל תקראי לה זונה. עכשיו לכי. אני לא רוצה לשמעו מה שיש לך להגיד." אמר והסתובב אל אניה שבכתה בשקט, מקווה שלא ישימו לב.

            "וואי! את גונבת לי את כל החברים, ואז עוד מעיזה לבכות?! זונה" אמרה מריה ויצאה מהחדר דואגת לרוק אחריה את הדלת.

            "מה זה את גנבת לה את החבר?" שאל טום עם עיניים פעורות.

            "למדתי בגייצ'ר עד אתמול. וגם היא למדה שם עד לפני חודש וחצי. אז היה לה חבר, והיא בגדה בו וזרקה אותו בשביל איזה מישהו אחר, ואז... ואז אמא שלי ואח שלי עברו תאונת דרכים, ונהרגו בה, אז הוא היה שם לצידי ועזר לי להתגבר על זה, והיא כעסה מזה, משום מה, ואז אחרי שבועיים בערך נהיינו חברים, וזהו..." היא מלמלה.

            "ומה את עושה פה?" שאל לא מבין.

            "כמו שאמרתי, עד אתמול למדתי בגייצ'ר, ואז אבא שלי חתף התקף לב, ונפתר, אתמול, אז סבא וסבתא נהפכו אוטומטית לאחראים עלי. והם לא אהבו את גייצ'ר. הם חושבים ששם התחלתי לעשן, והם תמיד חלמו שאני אלמד פה, אז הם שלחו אותי לפה. הסוף." אמרה אניה.

            "את מעשנת?" שאל טום ופער את עיניו לגודל צלחות.

            "כבר שלוש וחצי שנים. ועברתי לגייצ'ר לפני שנתיים. והם לא יודעים את זה. אז הם בטוחים שאני מעשנת מגייצ'ר." אמרה. "ואוו, באמת לא עישנתי כבר איזה יומיים. לא עישנתי מאז שעליתי למטוס. זה מלא זמן. אתה יכול לבדוק מתי אני יוצאת מפה?" שאלה.

            "את יוצאת עוד חצי שעה" נכנסה האחות. "הוצאנו לך את כל הרעל מהגוף, עכשיו רק כמה בדיקות כדי שנהיה בטוחים שאת בסדר ואז את משוחררת." היא אמרה בחיוך. "ואתה בחורי הצעיר, החוצה. אתה לא יכול להיות פה בזמן הבדיקות." אמרה לטום.

            "יש שם זריקות ומחטים בבדיקות?" שאלה אניה.

            "כן. אלו בדיקות דם." אמרה.

            "אז אני צריכה אותו פה שיחזיק לי את היד." אמרה אניה עם מבט מפוחד.

            "בסדר." נאנחה האחות והתחילה בבדיקות. אניה עצמה את עיניה ומחצה את ידו של טום.

            "תירגעי, תנשמי עמוק. זה יעבור מהר." אמר טום ועצם את עיניו. "גם אני מפחד ממחטים. ומדם. למדתי שהדבר הכי פשוט לעשות הוא לעצום עיניים ולנשום עמוק. ובדרך כלל גם ביל איתי אז אני מועך לו את היד אז בסוף במקום שאני אצא בוכה מהכאב הוא יוצא. ואז אני צוח- אי!" הוא צווח. "יש לך כוח בידיים!!"  אמר וצחק.

            "כן. וזה גם השתיק אותך.." אניה צחקקה.

            "היי! לא יפה!" אמר טום. "אבל אני אסלח לך."

            "סיימנו. הבגדים שלך פה, " אמרה האחות והצביעה על כיסא, "ואת משוחררת. רק תעברו בקבלה ותחתמי על כמה מסמכים." אמרה האחות.

            "אוקיי. תודה. אמרה אניה וקמה לקחת את הבגדים שלה. ברגע שדרכה על רגלה צעקת כאב נפלטה מפיה והיא נפלה חזרה על המיטה.

            "אוי לי! שכחתי להגיד לך שלא כדאי שתדרכי על רגלך. היא עוד במצב רגיש. יש לך קביים מחכים בקבלה, שחבר שלך ירים אותך בינתיים." היא אמרה ושניהם הסמיקו.

            "אוקיי. תודה." אמרה אניה וקפצה על רגלה הבריאה אל בגדיה, ואמרה לטום להסתובב. היא התלבשה מהר, ואז טום הרים אותה כמו שמרימים כלה עד לקבלה. "אממ... אני אניה. רקינו מרזו. אמרו לי שאני צריכה לחתום על מסמך יציאה ושיש לי פה קביים מחכים." אמרה אניה.

            "כן. הנה המסמכים." אמרה הפקידה והגישה לה את הדפים. "והקביים... אה! כן! באה איזו נערה ואמרה שאת אמרת שאת תסתדרי בלעדיהם ושלא צריך, אז שלחנו אותם חזרה." אמרה המזכירה.

            טום ואניה הסתכלו אחד על השנייה ואמרו ביחד "מריה".

איך? תגובות?

3>>