אממ.. וואנשוט שהרגע סיימתי לכתוב. מקווה שתאהבו אותו.. עבדתי עליו קשה...

היא יושבת על חוף הים, מחכה לבואו. הוא לא נראה באופק. הוא מאחר בשעה שלמה. זה לא מתאים לו. התקבלה הודעה. אולי זה ממנו? היא קופצת ומוציאה את הפלאפון מכיסה. 'אני לא יכול להגיע. משהו צץ עם הלהקה. סליחה. 3>' הוא כתב. היא כבר מזמן לא מאמינה לו. כל פעם הוא מבריז, לא מגיע, שוכח. היא החליטה שנמאס לה. 'לא איכפת לי מה, אם אתה לא פה תוך 10 דקות אנחנו גמרנו. ברור?!' שלחה לו חזרה. בפעמים הקודמות היא הבליגה, התעלמה, אבל נמאס לה. הוא משחק בה, ברגשותיה. נמאס לה. צליל המודיע שהודעה התקבלה נשמע ממכשירה. 'אני לא יכול! לא הבנת?! משהו צץ פה פתאום.' היה כתוב. לא היה לה איכפת. היא קמה והתחילה ללכת.

דפיקה בדלת. הוא פותך אותה. הוא עם בוקסר עליו. "מי זה?" נשמעה צעקה נשית מלמעלה. היא הבינה, הוא בוגד בה. על פניו הבעה מבוהלת.

"כמה זמן כבר?" היא שאלה, קולה כמעט נשבר, דמעות בעיניה, אך היא לא נשברת. לא מולו.

"אני מצטער. אני-" "-שאלתי כמה זמן." קטעה אותו באמצע.

"חודש..." מלמל הוא בשקט, מרגיש את כף ידה נוחתת על לחיו במהירות, ומשאירה סימן אדום.

"למה את מרביצה לאחי?" שאל קול שבא מאחוריה. היא הסתובבה, מגלה מולה נער צנום בעל שיער שחור חלק וארוך. היא כבר לא החזיקה ופרצה בבכי רצה משם. "חכי!" צעק לעברה הנער. הם היו ביחד שלושה חודשים. היום השלושה חודשים שלהם. היום הוא רצה להכיר לה את הלהקה, ואת אחיו. לפחות זה מה שהוא אמר... היא הגיעה חזרה לחוף הים, איפה שקבעו להיפגש, והתיישבה על ברכיה, ממררת בבכי, מרגישה ידיים דקות מחבקות אותה. "אני אנחש שאת היית החברה של טום עד עכשיו?" שאל הנער בקול שקט. הנערה רק הנהנה. "אני מצטער..." מלמל וחיבק אותה חזק.

"על מה?"שאלה. "אתה לא עשית כלום..." הוסיפה בשקט.

"בשם אח שלי..." הוא מלמל. "אני בעצמי לא מאמין שהוא יכול היה לבגוד כך במישהו." מלמל הנער. "הוא כל הזמן דיבר עליך.. כל הזמן רק רצה לראות אותך, לשמח אותך... אני לא מבין מה יש לו. הוא אפילו קנה לך שרשרת. גם לו הוא קנה אחת זהה. היא של חצי לב. הוא רצה לתת לך אותה היום. אני לא מאמין שהוא עשה לך את זה..." אמר הנער הצעיר. "איך קוראים לך?" שאל.

"מריה. קוראים לי מריה..." מלמלה. "ולך?" שאלה בחזרה.

"לי קוראים ביל. אני האח התאום של טום.." מלמל. "בת כמה את?" שאל.

"אני בת 18 מחר..." מלמלה. "ואני אנחש שאם אתה התאום של טום אז אתה בן 19 כמוהו..." מלמלה. הוא הנהן, עדיין מחבק אותה. היא הסתכלה בעיניו, והוא בעיניה. פתאום היא הרגישה את שפתיו על שפתיה. זה הרגיש כל כך מוזר, אבל כל כך נכון באותה עת. שפתיה נפתחו, מזמינות את לשונו להיכנס לפיה. הוא נענה לנשיקה, והכניס את לשונו לפיה, חוקר, לומד להכיר את פיה, מתענג, אך יודע שזה לא בסדר. היא הרי הייתה החברה של אחיו. אבל הם כבר לא ביחד, אז מה זה משנה..?

"מריה? ביל?" נשמע קול שבור מאחוריהם. קולו של לא אחר מאשר...

"טום?" שאל ביל, ממהר להתנתק משפתיה של מריה.

"אני לא מאמין עליכם..." הוא מלמל, קולו שבור. נשמע היה שהוא בוכה.

"אתה זה שבגדת בי" אמרה מריה בקול קר ואדיש. "בגדת, שיקרת, ושברת אותי. אין לך את הזכות להתלונן. ואם אני שומעת מביל שאתה כועס עליו אני כל כך אכנס לך בצורה..." אמרה.

"אני באתי להיתנצל..." מלמל. "אני באמת מצטער..." אמר שוב...

"זה כבר לא עוזר. אנחנו גמרנו טום" אמרה מריה, עדין בקול קר, קצת פחות עדיש.

"אני אלך עכשיו..." מלמל, ונעלם באופק.

"אני מצטערת שאני גורמת לך לריב עם טום..." מלמלה מריה, וקמה מהחול, מתקדמת לכיוון מכוניתה שהשאירה בחניית החוף.

"אני... מריה! חכי רגע... יש סיכוי שניפגש אי פעם שוב..?" שאל בקול מהסס במקצת, תופס את ידה שלא תלך לו. היא הסתובבה אליו, חיוך קל על שפתיה.

"אם אתה רוצה" אמרה עדיין מחייכת. "בוא לחוף..." מלמלה מושכת אותו לכיוון החוף. כשכמעט הגיעו למים, הניחה את שפתיה על שפתיו בעדינות מנשקת, מחכה לראות את תגובתו. הוא נענה לנשיקה, פותח את שפתיה, חוזר לחקור את פיה. הם נחתו על החול, מתגלגלים, ממשיכים להתנשק ולגעת אחד בשנייה, נהנים מכל רגע. לאחר כשעה שישבו על החוף, והתנשקו, התחבקו, וסתם נהנו מחברתו של השני, הם התחילו להתקדם חזרה לחנייה. "להקפיץ אותך הביתה?"  שאלה מריה בקול מתוק.

"אני אשמח..." עמה לה ביל מסתכל עליה במבט מאוהב. הוא היה בטוח ללא ספק. זוהי אהבה ממבט ראשון. הם נכנסו לאותו, נוסעים בשתיקה לכיוון ביתם של התאומים. הם הגיעו. ביל פתח את דלת האוטו, ויצא, לא שוכח לנשק את מריה, ולומר לה שהוא אוהב אותה. היא התחילה לנסוע לכיוון ביתה, מרגישה את העייפות משתלטת עליה. צפירת מכונית חזקה. אורות מסנוורים באים לכיוונה. בום. כשהגיעו הפרמדיקים, כבר לא הייתה בה שום רוח חיים. למחרת נערכה הלוויה. שני התאומים הגיעו לבושים בשחור. רק הם היו. הם והכומר. בחדשות הודיעו על מותה, אך אף אחד לא ידע מי היא. הוריה מתו בילדותה, סבא וסבתא לא היו לה. חבריה נהרגו כולם. רק התאומים נשארו, בשביל לספר כמה מדהימה הייתה מריה. ביל מירר בבכי, כמוהו גם טום. הם התחבקו, ונשבעו, אחד לשני, שלעולם לא יתאהבו יותר. לעולם...

אממ... תגובות? ^^"

נושא אחר - אתמול היה לבלוג שלנו יומולדת!!!! שמה שלמה!!!!!!

מזל טוב לנווווו!!!! =]

נכון שתפרגנו בתגובות הפעם??? =]]

3>>