תהנו D:
פרק ה'
"וואי וואי מה שאני אעשה לה
כשנחזור. היא לא תבין מה נפל עליה!" אמרה אניה בכעס. "טוב. הנה המסמכים. יש לכם פה במקרה קביים נוספים לתת לי
בכל זאת?" שאלה.
"לא. נתנו אותם למישהו אחר כבר
ואין פה עוד. אני מצטערת. יגיעו עוד מחר אם את רוצה." או כיסא גלגלים. גם זה
יש." אמרה.
"לא תודה. להתראות." אמרה
וטום הסתובב והתחיל ללכת. "לך למכולת הקרובה שאני אקנה לי סיגריות., אמרה לו.
"יש לך כסף?" שאל אותה.
"כן. בכיס של הג'ינס שלי."
אמרה.
"אז את יכולה לקנות גם לי חפיסה
ואני אחזיר לך על זה כסף בפנימייה?" שאל טום ואניה הנהנה. "תודה."
אמר ונכנס למכולת, מבקש מהמוכרת חפיסת מלברו וחפיסת נקסט, משלם ויוצא עם אניה.
"כחי." אמר ונתן לה את החפיסה והעודף.
"אתה מעשן את הג'אנק הזה?"
אמרה בחוסר אמונה.
"נקסט לא יותר טוב מזה."
אמר לה בחיוך עוזר לה להדליק את הסיגריה שלה.
"תודה" היא אמרה בזמן שנשפה החוצה את העשן. כשסיימו שניהם
את הסיגריה אניה צלצלה אל נהג הלימוזינה שלה שיבוא לאסוף אותם.
"יש לך נהג לימוזינה פרטי."
אמר טום בחוסר אמונה.
"גם לך לא?" שאלה.
"לא. את זאת שנכנסה ללימוזינה
לפני כשנסענו מבית המלון לפנימייה?" שאל והיא הנהנה. "הוא הלימוזינה של
הלהקה שלנו." אמר טום. אניה הסתכלה עליו במבט לא מבין. "ביל, אני ועוד
שני חבר'ה שגדולים מאיתנו." הסביר והיא הנהנה.
"תביא לי עוד סיגריה
בינתיים." אמרה וטום הוציא את החפיסה שלה מכיסו.
"אניה!" צעקה סבתה מחלון
הלימוזינה שלה. "כבי את הסיגריה!" צעקה שוב. טום הסתכל מנסה להבין בזבמן
שאני לקחה עוד שלוש שכתות מהסיגריה וזרקה אותה.
"מה את עושה פה?" שאלה אניה
בכעס
"את חושבת שיכיש אותך נחש ואני
לא אבוא לראות אם את בסדר?" שאלה סבתה.
"כן. כי אם כל כך איכפת לך ממני,
לא היית לוקחת אותי מגייצ'ר." צעקה עליה אניה וסבתה וויתרה על הויכוח המופסד
מראש.
"כנסי ללימוזינה." אמרה
סבתה.
"טומי? אתה יכול להרים אותי עד
ללימוזינה?" שאלה והוא הנהן. "טומי. זאת סבתא שלי." הוסיפה. טום
הנהן כשלום.
"אני טום." אמר והושיט את
ידו ברגע שהניח את אניה על מושב הלימוזינה.
"דריה. נעים להכיר." אמרה
וחייכה.
"סופסוף את מסתובבת עם בנים
טובים." אמרה והזמינה אותו להכנס.
"סבתא, גם הוא מעשן. וגם כל שאר
החברים שלי. וכן הוא 'ילד טוב' אבל הוא ילד טוב בדיוק כמו אלכס ובדיוק כמו
ג'ול." היא אמרה עצבנית ושמה את אזניות האייפוד שלה באוזניים שמה על פול
ווליום ונשענת על טום עם עיניים עצומות.
"היא לא תבין לעולם תאמין לי."
אמרה סבתה של אניה ונאנחה. "ואתה," פנתה לטום, "תפסיק לעשן. זה לא
בריא." אמרה לו.
"אני מנסה." אמר בחיוך.
"ותגרום גם לה על הדרך."
אמרה.
"השקמה! תלמידים! קומו!!! יש לכם שיעור! לכולכם! ללא יוצא מן
הכלל!" נשמעה קריאה בכל הרמקולים. אניה התעוררה מנסה להבין איך הגיעה לפה.
היא קמה, וברגע שניסתה לדרוך על רגלה הכואבת נפלה חזרה על מיטתה.
"אוף... הזונה הזאת... אני אהרוג
אותה יום אחד." ממלמלה לעצמה וקפצה על רגל אחת. אחרי כעשר דקות נכנסו התאומים
אל חדרה בקריאת בוקר טוב. "בוקר כן. טוב לא. דרכתי על הרגל. טום איך הגעתי
לפה?" שאלה.
"נרדמת בלימוזינה ולא רציתי
להעיר אותך, אז הבאתי אותך לפה. וסידרתי לך קביים שמחכים לך במזכירות, אז ברגע
שתהיי מוכנה נלך להביא לך אותם." ענה לה טום.
"הו... תודה" אמרה בחיוך.
"אני מאורגנת." הוסיפה.
"יופי, אז בואי." אמר טום
והרים אותה שוב, כמו כלה. היא צחקקה, ושלושתם יצאו מחדרה לכיוון המזכירות.
"אני צריכה את הקביים שלי."
אמרה אניה.
"מריה לקחה אותם בשבילך."
ענתה לה המזכירה, וצרור קללות שקטות יצאו מפיה של אניה.
"ששש... אניה תירגעי. אנחנו נלך
לקחת אותם ממנה. אני מבטיח." אמר ביל.
"אז בואו עכשיו, לפני שטום
מתמותת פה." אמרה אניה גורמת לבנים להרים גבה.
"דבר ראשון, את לא שוקלת כלום.
דבר שני, אחרי שסחבתי את ביל על הידיים במשך שבוע וחצי כשהגאון שבר את הרגל ולא
קיבל קביים בזמן, אני כבר ממורגל. דרך אגב, באיזה כיתה את?" שאל טום מתעניין.
"י' 2. למה?" היא שאלה וביל
וטום הסתכלו אחד על השני ואז עליה בהלם.
"הייתי בטוח שאת בגיל
שלנו." אמר ביל הפעם גורם לאניה להרים גבה. "אנחנו בי"א."
הסביר ואניה הנהנה והסמיקה.
"לא הייתי מנחשת בחיים שאתם יותר
גדולים ממני." אמרה.
"טוב, אנחנו עם מר בכיתה, אז
אנחנו יכולים לדבר איתה." אמר טום. "בואי אני אשים אותך בכיתה שלך
קודם." הוסיף בזמן שהם מתקדמים למבנה הכיתות של שכבה י'.
"תודה..." מלמלה. טום ואניה
נכנסו אל הכיתה והמורה כבר הייתה בפנים והכיתה בשקט.
"טום קאוליץ. לא נפטרתי ממך כבר
בסוף שנה שעברה? מה אתה עושה פה ומי זאת?" שאלה המורה גורמת לכיתה לצחוק.
"זאת אניה, התלמידה שלך מרוסיה.
נחש הכיש אותה אתמול אז היא לא יכולה לדרוך על הרגל ואמרו לה כמה שפחות ללכת, אז
אני הנהג שלה." אמר טום וחייך.
"כנסי לכיתה. טום אתה
משוחרר." אמרה המורה.
"אני לא יכולה ללכת. הוא יכול
לעזור לי להגיע למקום לפחות?" שאלה אניה עם חיוך של מלאך שלמדה שעובד על כל
אחד והמורה הנהנה. טום הושיב אותה על הכיסא שבו המורה אמרה שהיא צריכה לשבת ולחש
לה שיבוא לאסוף אותה אחרי השיעור.
"אניה, תציגי את עצמך."
אמרה המורה.
"אממ... אני אנסטסיה מרזו. קרינו
מרזו אבל לא צריך את כל השם. באתי לפה מגייצ'ר שברוסיה, אממ... יתומה אז אל תדברו
איתי על הורים ו... זהו. תקראו לי אניה." אמרה.
"יתומה?" שאלה המורה בפה
פעור.
"כן. כבר יומיים." אמרה
ופתחה מחברת מתחילה לקשקש בה את שמו של אלכס.
"טוב, עכשיו נמשיך בשיעור.
תוציאו את הספרים, אניה תדאגי להתעדכן. עכשיו שיעור הסטוריה." אמרה המורה
וכולם הוציאו את הספרים. אניה לא התרכזה בשיעור. היא החליטה שהיא תצלצל לאלכס ברגע
שהיא יכולה.
"השיעור נגמר. אניה אני רוצה
לדבר איתך רגע בבקשה." אמרה המורה, ואניה הנהנה. "את יכולה לגשת אלי
בבקשה?" שאלה ואניה נעמדה על רגלה הבריאה וקפצה אל המורה. "מכיוון שאני
המחנכת שלך אני אחראית על המגמות שאת בוחרת, אז אני אשמח אם תגידי לי לאיזה מגמות
את רוצה שאצרף אותך." אמרה המורה.
"מוזיקה ווטרינריה אפשר?"
שאלה אניה והמורה הנהנה.
"בתוך מוזיקה יש לך או תופים, או
גיטרה, או פיתוח קול או חלילים למיניהם, איזה מהם את רוצה?" שאלה המורה.
"פיתוח קול. אני לא אצטרך להתחיל
ללמוד את זה מההתחלה נכון? כי למדתי את זה כבר שש שנים ולהתחיל מחדש זה לא מעניין."
אמרה.
"את רוצה להצטרף ללהקה כל שהיא?"
שאלה המורה ואניה הסתכלה עליה מחכה להסבר. "יש לנו הרכבים בבית הספר. רוב
ההרכבים הגדולים של גרמניה יוצאים מפה. את רוצה להיות בהרכב?" שאלה. ואניה
הנהנה.
"אני אדאג שיצרפו אותך ל הרכב
החדש. הם בדיוק מחפשים סולנית." אמרה המורה ובדיוק טום נכנס. "טום
קאוליץ. איך כיתה י"א? יותר טובה מכיתה י'?" שאלה המורה גורמת לטום
לצחוק.
"בטח מרג'! כל דבר יותר טוב
ממך!" הוא צחק גורם גם למורה לצחוק ולאניה לפעור את פיה בהלם. "סתם. אני
מת עלייך. יש לי מורה מפלצתית עכשיו. למה את לא מלמדת אותנו?" שאל ואניה
נרגעה.
"אני מלמדת את כיתות ט' וי'. אז
אני מלמדת עכשיו את חברתך החביבה. ד"א, אניה, אני אשמח אם תוכלי להקשיב
בשיעור. יש מבחן עוד שבוע." אמרה המורה .
"כן. פשוט רק אתמול הגעתי לפה,
ואני עדיין לא לגמרי במצב של ללמוד. אני אשתדל להקשיב יותר." הבטיחה אניה
בחיוך.
"יאללה, לכו לאכול." אמרה
המורה וגירשה את השניים.
"הולכים, הולכים!" אמר טום
ושלושתם צחקו בעוד הם מתקדמים לכיוון חדר האוכל.
פרק ו'
ברגע שאניה וטום נכנסו לחדר האוכל כל
העיניים היו מופנות אליהם. אניה ראתה את ביל מתקרב, ובידו קביים. "זה שלי
הקביים?" שאלה אניה.
"כן. לקחנו אותם ממר. את יודעת
להשתמש בקביים נכון?" שאל טום.
"אין לך מושג כמה פעמים הרגליים
שלי נשברו מנפילות. זו המומחיות שלי ללכת עם קביים. תודה בילי, ותודה גם לך
טומי." אמרה ונשקה לבנים על הלחי. היא לקחה את הקביים מידיו של ביל והתחילה
להתקדם לכיוון התור הארוך לאוכל, מנסה להתעלם מכל העיניים הנעוצות בה. "מה יש
להם?" לחשה לטום שעומד מאוריה.
"הם לא רגילים לזה שאני נכנס עם
בנות שרק הגיעו לפה על הידיים." הסביר.
"טום נחשב לסנוב הרווק הנחשב
ביותר בבית הספר. ומהשמועות ששמעתי, את נחשבת לכוסית של המקום. את קולטת איזה רושם
השארת כשנכנסת לפה?" הסביר ביל.
"בילה! טומאס! מה קורה אחים
שלי?" שאל מישהו שנעמד מאחוריהם בתור.
"גוגי!!! מה קורה גבר? איך היה
בבית?" שאל טום וחיבק אותו חיבוק של בנים. "ד"א- תכיר זאת – "
"את אניה." אמר גיאורג
בחיוך. "כל בית הספר מדבר עלייך את מודעת לעובדה הזאת?" שאל גורם לאניה
להסמיק. "את בסדר ד"א? שמעתי על המקרה עם הנחש, כמו כל בית הספר."
שאל והסביר את כוונתו.
"כן. אני בסדר, תודה. יש לך
שם?" שאלה בחיוך גורמת לתאומים לצחוק.
"זה החזיר שלנו, גיאורג, תכירי.
והבלונדיני השתקן מאחוריו הוא גוסטאב." הסביר טום גורם לאניה לצחקק בבישנות.
"את יכולה להיות פתוחה איתם. הם כמו
אחים בשבילנו. אז זה אותו דבר.." אמר ביל.
"סבבה." אמרה אניה וחייכה
מתקדמת עם התור ולוקחת לה אוכל. "איפה יושבים?" שאלה.
"יש את השולחן של החבר'ה, אז
אפשר לשבת שם, ויש את השולחן של הכוסיות, גם שם אפשר לשבת, ויש את השולחן של
החנונים, שלשם גוסטי תמיד גורר אותנו ואז הם שמחים, אז אנחנו בדרך כלל עושים סבב,
אבל הפעם אפשר לשבת איפה שאת רוצה." אמר ביל.
"בואו נשב עם... עם... לא
יודעת." אמרה. "מי שבא לכם. כולם בוהים בי באותו מבט." אמרה אניה
מסמיקה.
"כן הא? את הכוסית של בית הספר
על היום השני שלך פה. מה ציפית?"אמר גיאורג וזכה למבט עצבני מאניה ומטום.
"וואי אחי מה שמעתי שאתה ומר
רבתם?" שאל גוסטאב סתם ככה.
"היא כל כך עולה לי על העצבים
מהרגע שהיא הגיעה לפה, אז פשוט אמרתי לה אתמול שתעזוב אותי בשקט. היא באה לבית
חולים לחפש אותי." הסביר טום.
"היא לא באה לחפש אותך. היא באה
עם ג'והאן הזה לבית חולים כי אמא שלו מאושפזת שם. וכנראה מצאה אותך." הסביר
לו גיאורג.
"טוב לדעת שהמפלצת הזאת לא עוקבת
אחרי לכל מקום." ענה טום והתיישב בשולחן של "החנונים" ומסמן לכולם
להתיישב לידו. "אין לי כוח לכולם עכשיו." אמר.
"שלום לכם." אמר נער שאניה לא
ידעה את שמו.
"היי ג'ול. מה קורה גבר?"
ענה לו טום בחיוך.
"הכל טוב. יומיים ברצף אתם
יושבים פה. משהו קרה?" שאל מגחך.
"אתם הכי נחמדים, ואין לי כוח
לכל החבר'ה האחרים. ד"א – זאת אניה." הציג אותה בחיוך.
"אני יודע מי זאת. שלום לך. אני
ג'וליאן. את יכולה לקרוא לי ג'ול." הסביר גורם לחיוך לעלות לפניה של אניה
כשנזכרה בידיד שלה ג'ול, זה שהיה חבר של מריה.
"היי.." אמרה ומלמלה מתחילה
לאכול את הסלט שלקחה לעצמה.
"יו י'רבע עוף, תאכלי עוד משהו
חוץ מסלט!" אמר לה טום. "גם אתה ביל! י'חתיכת כוסית. תאכל משהו."
הוסיף.
"לא. אני לא אוכל את האוכל הספוג
שמן הזה. אני אכין לי איזה פסטה בחדר או משהו. אין סיכוי שאני אוכל את החרא
הזה." ענה לו ביל.
"אני לא רעבה." נתנה אניה
תשובה קצרה יותר.
"דבר ראשון, אני לא מאמין לך. את
לא אכלת כלום כבר יומיים. את חייבת להיות רעבה. דבר שני, את אוכלת עם ביל אחר כך
אם את לא אוכלת פה." אמר טום.
"אחר כך. טוב אני יוצאת לעשן.
מותר פה או שצריך להתחבא איפה שהוא?" שאלה.
"חכי חמש דקות אני אבוא
איתך." אמר לה ביל וסיים מהר לאכול את מעט הסלט שהיה לו בצלחת. הוא קם ועזר
לאניה לפנות את הצלחת שלה למדיח הענק.
"יאללה. בואי אני אראה לך איפה
אנחנו אוהבים לעשן." אמר ביל והוביל את אניה לחלקה קטנה ביער שהיה מחוץ
לגבולות הפנימייה והם התיישבו מתחת לעץ עצום המשתרע על שטח של כעשרה מטרים. אניה
התפארה קצת מהמקום ואז הוציאה סיגריה מעשנת אותה בהנאה.
"אני חייבת להפסיק לעשן."
אמרה אניה בעודה נושפת עשן. ביל צחק והסכים איתה. "וואי אני צריכה לצלצל
לאלכס..." מלמלה. והוציאה את מכשיר הפלאפון שלה מהכיס מבואסת מהעובדה שביער
אין קליטה.
"חבר שלך?" שאל ביל ואניה
הנהנה. "זה שהיה חבר של מר?" שאל שוב ושוב היא הנהנה. "אין פה
קליטה. בואי יש קליטה בהליכה של דקה מפה." אמר והוביל אותה.
"תודה." אמרה וחייגה אל
אלכס.
"אניה?"
"אלכס?"
3>>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
