פרק 2 ... תהינו

"בילי...?" שמעתי מישהו קורא לי. הקול לא היה מוכר כל כך. לאט, פקחתי את עיניי, והופתעתי לגלות שאני במיטה שאיני מזהה. "בוקר טוב בילה" אמר טום ונתן לי נשיקה על הלחי. הסמקתי.

            "מה... מה אני עושה פה?" שאלתי, עדיין מנסה להבין איך מבית הספר הגעתי למיטה הגדולה והנוחה של טום, ועוד יותר גרוע, לילי יודעת איפה אני?!

            "נרדמת אתמול כשישבנו מתחת לעץ, ולא רציתי להעיר אותך אז לקחתי אותך אלי. איזו לילי צלצלה ושאלה איפה אתה אז הצגתי את עצמי ואמרתי לה שאני חבר טוב שלך ושנרדמת אז לא רציתי להעיר אותך." אמר טום. ואוו הוא כזה מלאך.

            "ת-תודה טומי" אמרתי ונישקתי את לחיו. "ומה לילי אמרה?" שאלתי.

            "היא אמרה שזה בסדר ובאה קצת יותר מאוחר להביא לך בגדים, איפור, כלי רחצה, וציוד למחר." ענה לי טום. הסתכלתי עליו בבהלה. "מה קרה?" שאל.

            "לילי הביאה לי בגדים?! לאלאלא! זה נורא! יש לה טעם של קרפדה דרוסה בבגדים!" אמרתי עם דרמת יתר.

            "אל תדאג." אמר לי טום וחיבק אותי חזק. "השקית ליד דלת החדר אני הולך להכין לנו ארוחת בוקר. תתארגן בינתיים טוב?" אמר לי טום.

            "טוב." אמרתי ונשקתי אותו על הלחי. לקחתי את בגדיי והתחלתי להתארגן. כשהייתי מוכן ירדתי למטה, הולך אחרי הריח המדהים של אוכל. בסופו של דבר הגעתי למטבח, בו טום עמד והכין פנקייקים. הרבה פנקייקים. המון. אחרי שאכלנו הלכנו לבית הספר. מסתבר שטום גר ממש קרוב לבית היתומים. דיברתי עם לילי, והיא אמרה לי להזמין אותו היום לארוחת ערב. הוא כמובן הסכים. ככה עבר לו המשך היום.

            "אני הולך הביתה להתארגן ואז אני אבוא אליך, טוב?" שאל אותי טום איפה שהיינו צרכים להתפצל כל אחד לביתו. הנהנתי, נשקתי ללחיו, והלכנו כל אחד לביתו... אם לשלי אפשר לקרוא אחד כזה...

            "ביל! תפתח את הדלת בבקשה!" צעקה אלי לילי. רצתי למטה. כל כך שמחתי שטום הגיע סופסוף. פתחתי את הדלת והזמנתי אותו ואת הוריו להיכנס. לא יודעתי שהוריו גם מגיעים.

            "בואו שבו בבקשה." אמרתי להם כשהגענו לפינת האוכל. כמה דקות לאחר מכן לילי הגיעה עם עוד שמונה ילדים כולם צעירים ממני בכמה שנים. "זאת לילי, מנהלת בית היתומים, והילדים מאחוריה גם גרים פה, בדיוק כמוני. נילי ומילי, הן הכי צעירות, תאומות. גדול מהן בחצי שנה יש את אדי. אחרי זה טרייסי שגדולה מאדי בשנה וחצי, שנה מעליה יש את ננסי שהיא אחותה הגדולה של טרייסי. עוד חצי שנה מעליה יש את רוני. זה עם השיער השחור הארוך והחלק. ואז יש עוד זוג תאומים שקטנים ממני בשנתיים וחצי, זה טום ודני. וזהו. אלה אנחנו. ואני הכי גדול." הצגתי את 'משפחתי' בפני טום והוריו.

            "מה איתך בחור צעיר? רק אותך לא הצגת." אמר אביו של טום. צחקקתי מעט.

            "אני ביל, ביל קאוליץ, אממ... בגיל של טום, לדעתי אפילו יש לנו אותו תאריך לידה, ו... זהו." הצגתי את עצמי. הוריו של טום הסתכלו אחד על השני ועל לילי במבטים טיפה מבוהלים, אולי מופתעים. "אממ... הכל בסדר? להביא לכם אולי מים או משהו?" שאלתי מנסה להבין מה מבין דברי היה לא בסדר.

            "ה-הכל בסדר." אמרה אימו של טום. אכלנו את ארוחת הערב, וכל אחד התפזר לחדרו. הלכתי להשכיב לישון את הילדים הקטנים. טום בא איתי. הוא היה כל כך נחמד אליהם. כשנילי התחילה לבכות מגעגועים להוריה כמו בכל ערב, טום מיד הרים אותה על זרועותיו והרגיע אותה. הייתי מוקסם. בסופו של דבר נכנסנו לחדרי. אני הייתי היחיד שיש לו חדר משלו. טום הרים אותי, כמו שמרימים כלה, והניח אותי על המיטה, מתיישב מעליי בעמידת שש, ומתחיל לנשק אותי. קודם בפה, אחר כך עובר ללחיים, ללסת, לצוואר, ולאט לאט הוא המשיך לרדת, מוריד את חולצתי וממשיך לנשק. זה היה כל כך נעים. כשהוא חזר לפי, הפכתי אותו, ככה שאני הייתי מעליו, והתחלתי לנשקו, קודם בפה, אחרי זה לחיים, לסת, צוואר, הורדתי את חולצתו, והמשכתי לנשק את ביתנו. אחרי זה חזרתי לפיו, והמשכנו להתנשק. כעבור בערך שעה נרדמנו מחובקים.

            "טום!!!" נשמעה צעקה מלמטה. התעוררתי מבוהל. טום עוד ישן.

            "טומי..." נשקתי אותו. "טומי קום. אבא שלך קורא לך. טומי. נו טום! קום כבר!" צעקתי לקראת הסוף. הוא התעורר. "בוקר טום באמת." אמרתי לו מצחקק ונישקתי אותו.

            "כבר בוקר?!" שאל בבהלה.

            "לא. טיפשון, אבל אבא שלך קורא לך. בוא למטה." לבשתי את חולצתי, כך גם טום, וירדנו למטה, מחזיקים ידיים.

            "כן אבא..?" שאל טום את אביו במבט בוחן. ראיתי את מבטה המהסס של לילי, וכבר התחלתי לחשוד שמשהו פה לא בסדר.

            "טומי... ביל. החלטנו שנספר לכם כבר עכשיו, כדי שלא תעשו טעות איומה מדי, שתתחרטו עליה. אנחנו רואים את האהבה הגדולה שיש בניכם, ו... אנחנו מפחדים שתעשו טעות..." התחיל אביו של טום לבדר. זה לא יהיה טוב.

            "תגיע לעניין אבא" אמר טום בקול אדיש וקר.

            "בילה... טום, טום הוא התאום שלך. התאום שעליו קראת בין המסמכים שלי. א-אני מצטערת  שלא סיפרתי לך לפני." אמרה לילי. טום ניתק את ידו מידי, ובלי ששמתי לב נטרקה הדלת הראשית, וטום כבר לא היה פה.

תגובות?