אז עכשיו, חצי שנה אחרי.. בלי שום התעסקות במשקל, בבלוג, ובניסיונות להכריח את עצמי לאהוב,
הגעתי למצב שאני צוחקת על עצמי.
אני קוראת דברים שכתבתי פה בבלוג, וחלק שנשארו במגירה, ופשוט צוחקת על עצמי.
על איך שהייתי. על איך שהתנהגתי ודיברתי.
כ"כ מסכנה, כ"כ חסרת יכולת וחסרת אמונה בעצמי.. אני? מה קשור?
זה הכי לא אני בעולם.
אני תמיד הבנאדם הכי אקטיבי והכי פעיל. איך ישבתי סתם ככה כל החודשים האלו?
ואולי הפרידה הזו באמת הייתה צריכה לקרות כדי שאני אקבל את השוק של מציאות שלי.
להבין מי אני באמת, ומה אני רוצה באמת..
ובתאכלס, לא, אני עדיין לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומאנשים אחרים,
אבל למה לי לדעת? אני כולה בת 18, אפילו עוד לא...
החיים שלי עוד ארוכים ויש הרבה לפני, לפחות ככה ניראה,
ויש לי עוד הרבה זמן להבין מה אני רוצה ואיך אני רוצה את זה.
אבל מה שכן, אני יודעת מי אני.
אני יודעת מי אני ומי החברים האמיתיים שלי.
אני יודעת שגם אם לפעמים אמא שלי היא הבנאדם שהכי לא מבין אותי וניראה כאילו תמיד נגדי,
תמיד תהיה שם בשבילי לא משנה מה. ותמיד תחבק ותתמוך ותאהב, לעומת הרבה אנשים שהולכים ומתחלפים בחיים,
המשפחה תמיד שם! כי הם שלך! ולא של אף אחד אחר!
אני יודעת שיש לי את החברים הקרובים שלי, שאני יכולה לסמוך עליהם כמעט בכל דבר ולהיעזר בהם, למרות שפעם בחרתי שלא.
אנשים מוכיחים לי את עצמם יום יום..
וגם הוא, שאף על פי שהוא כבר לא שם בתור ה"חבר שלי"...
הוא הכי חבר שלי. החבר הכי טוב שלי.. הוא שם כשאני בפסגה ובאותה מידה כשאני בתחתית.
הוא יודע להגיד את המילים הכי נכונות כשאני בדאון, ולהפוך את היום הכי מגעיל בעולם ליום נפלא,
רק בעזרת כמה בדיחות פרטיות, קולות חמודים ופירגונים.. זה מה שאני אוהבת בו.
כמה שהוא מכיר אותי. כמה שהוא יודע לעשות בדיוק את מה שצריך מתי שצריך.
אני תמיד אוהב אותו, רק לא באותה צורה.. וגם אם לפעמים אני מתגעגעת לפעם (הגיוני לגמרי),
אני עדיין משתדלת לשמור על הגבול בין הידידות לבין לחזור למערכת יחסים שפשוט לא תלך.
הוא גרם לשנה וחצי מהחיים שלי להיות יפה יותר, שמחה יותר, מתונה יותר.
אני מודה לו על כל רגע ורגע מהחלק הזה בחיים שלי... מגיעה לו התודה הזו.
אני מקווה שבקרוב אני אמצא עוד מישהו שאני אצליח לגרום לעצמי להיות גם איתו פתוחה כ"כ, אבל גם אם זה לא יקרה בקרוב, לא קרה כלום. פרשתי מהמרדף הזה אחרי אהבה.. אהבה אמורה למצוא אותי בעצמה.
והבולשיט הזה, על ההפרעות אכילה. סבבה. אז אני רוצה להמשיך להיות רזה, ואני רציתי לרזות.. אבל זו כ"כ תכונה שלי להקצין כל דבר ולהפוך אותו לסרט.
לא... אין לי הפרעות אכילה. אני אוכלת ואוכלת ואוכלת וכיף לי עם זה. הכי כיף שבעולם.
וכן, אני עדיין באותו המשקל.. 46 בערך. וטוב לי עם זה. אני אפיל רוצה להמשיך קצת כי הבנתי שהרגליים שלי ניראות נורא. כמו גפרורים! זה נוראי...
אז כן, הנה אני, בפרספקטיבה אחרת לגמרי, שאני מרוצה ממנה,
ומוכנה לגמרי לחיים שאחרי... :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
