אני כ"כ לא מאופסת.

כל דבר קטן יושב לי יומיים. זה לא הולך ככה.

המצב כפית הזה לא מאפשר לי הרבה תנועה.

אני רוצה לבכות ולא הולך לי, אני רוצה להבין מה היה הקטע ההזוי אתמול עם אייל והBMW באמצע החיים, אני רוצה להצליח לנסח את הפוסט הזה ולפרוק באמת את כל מה שאני מרגישה - ו ל א - הולך לי! כמו עוד הרבה דברים אחרים. המון.

שיר-לי חוזרת מחר.

אני מתחילה להראות סימני התאהבות והפעם זה לא לטובתי.

בשלושת הימים הקרובים אני הולכת לטחון עבודה מ9 בבוקר עד 8 וחצי בערב כל יום.

ראשון-שני אני יוצאת לטיול עם הנוער.

אני הכי טובה במנטור (בפוטשופ, אניוואי)... התלמידים שרואים את שיעורי הבית שלי כבר לא רוצים שיבדקו את שלהם, המורה מדקדקת איתי על הקטנות כי הכל מושלם, ואני מתחילה להרגיש לא בנוח עם כל הסיטואיישן הזה.

אני נורא רוצה להירשם עם ליני לשנקר בדצמבר-ינואר, אבל אין לי תיק עבודות. עוד לא קניתי מצלמה והדובדבן שבקצפת:

אין לי 11 אלף שמונמאות לשלם להם בנוסף ל7 וחצי אלף שאני אמורה לשלם על מצלמה.

אני אמורה לטוס לארה"ב והכל מתעכב רק בגלל שאין לי זמן לנסוע לשגרירות המעפנה הזו ולהוציא כבר ויזה!

ולא.

עד היום לא ביקרתי אצל אבא.

ואני בהחלט מרגישה שבא לי להיקבר בגלל העובדה הזו.

לפעמים אני שונאת את מי שאני.

ומיד אח"כ לומדת לאהוב.

אופטימית, ההההא?

היום הם חוגגים שנתיים. חמודים.