| נצבע הכל בלבן

כאילו לא היה בכלל

נשכח את העבר

כאילו לא קרה דבר |

.

ריק לי בפנים. איך מסבירים ריקנות?

היום עובר כמו על טייס אוטומטי. בוקר, מקלחת, עבודה, חזרה הביתה בלילה, במבה נוגט, מחשב, דיכאון, מקלחת.

אמא צודקת. אם עד היום היה בשביל מה ובשביל מי להעביר את היום,

בשביל מי לעבוד ובשביל מה להשתחרר מוקדם מהעבודה - עכשיו הכל חסר תכלית.

כאילו מיותר, כאילו סוחב...

.

אני יודעת שכולם תומכים ואוהבים ותמיד שם בשבילי כשאני צריכה, אני יודעת בתוך תוכי - בתת מודע.

הבעיה היא שאני לא צריכה אותם כשאני צריכה. אני צריכה אותם גם סתם ככה, כי טיפה רע לי בפנים או כי רבתי עם גבי בעבודה,

כי קשה לי לחזק את אמא תמיד לבד ולראות אותה נופלת לי ככה, כי אני מדוכאת או פשוט כי בא לי.

לא רק כשאני צריכה באמת, לא רק כשאין ברירה.

פפפ. רק אני מבינה את עצמי?

.

| נצבע הכל בלבן

כאילו לא היה בכלל

נשכח את העבר

כאילו לא קרה דבר |

.

כן, בואו נדבר על מה נשמע ואיך עבר היום.

בואו נתעלם שרק סיימתי להתאבל על האבא היחיד שלי.

כן, בואו נתכנן תכנונים גדולים על טיולים לצפון ומסיבות יום הולדת.

בואו נשכח לרגע שלכם יש 2 הורים, ולי כבר לא.

כן, למה לא... בואו נרים טלפון פעם בשבוע ונדבר רכילויות ושופינג במקום באמת לשאול מה הולך ולהיכנס לעומק הדברים.

בואו נזיז הצידה את העובדה שכשאמרתי "הלו" - לא נשמעתי כמו תמיד.

כן, למה לא.

נצבע הכל בלבן?

אני מנסה. באמת שכן. לחזור לשגרה, לשכוח מדכאונות עמוקים ולהתעסק באלף דברים בו זמנית כדי שהמחשבות שלי לא ינדדו לשום מקום. מנסה לשכנע את אמא לחזור כבר לעבודה כמה שיותר מהר, להתחיל לדאוג לעצמה ולבריאות שלה. מדברת עם כולם כאילו העולם ורוד ושומרת הכל בפנים. זה נקרא לצבוע הכל בלבן? כי אם כן, זה קשה.

נשכח את העבר?

העבר הזה קיים כדי שנזכור אותו. אבא שלי הלך כדי שידברו אותו גם במותו. לשכוח את העבר פירושו גם לשכוח מאיפה באתי ומה אני עושה במקום הגבוה יחסית שהגעתי אליו עד היום - בזכות מי אני כאן, בזכות אילו כוחות ואיזו תמיכה עצומה. לזכור.

לאט לאט משילה את כל השכבות.

אחת אחר השניה, נקרעות להן. מותירות אותי עם התוהו-ובוהו.

לבד.

אי אפשר לתאר כמה קושי עבר עלי ביומיים האלה.

כמה דמעות פקדו את הכרית שלי וכמה שתיקה פקדה את כל מי שסביבי.

וכששואלים אחרי כל זה, "מה קרה... שקעת במחשבות?"

בא לי לצרוח.

גילוי מצבה.

אני לא יודעת מה יהיה היום.

מי יבוא, איך הם יתלבשו. מה, שחור?

אני לא אלבש שחורים.

אני לא יודעת מה אני ארגיש. אני אבכה?

מוזר לי הכל.

אבא...

אם רק היית כאן להסביר לי.

להחזיק לי את היד, להגיד לאמא שתדאג לשים לי כובע - כי חם בחוץ.

ותמיד להביא לי מים קרים לשתות. כי אני אתייבש.

אם רק היית כאן... היית מוצא לי פיתרון לכל הבעיות.

והיום, במקום לקחת יום חופש מהעבודה וללכת לבית העלמין,

הייתי לוקחת יום חופש מהעבודה ונוסעת לבקר אותך בבית החולים - כדי שבסופו של דבר,

תחלים... ותחזור הביתה.

כזה פאטתי.