היום ה11/12/09.
אתמול ב6 וחצי בערב, עברתי התקף חרדה.
תמיד זה היה נשמע כ"כ מלחיץ ולא מוגדר, והיום... אני מבינה כמה זה אמיתי ופשוט יכול לקרות.
ל ח ץ.
הרגשתי שאין לי אוויר, אני חושבת שגם הביאו לי מים.
הגוף התכווץ ונתפס וכאב תופת.
אמרו לי שבכיתי ורציתי לצעוק ולא הצלחתי, הרימו אותי למונית ולקחו אותי לאנשהו.
אחרי שהגענו נשכבתי על הריצפה ומאז אני לא זוכרת הרבה.
כשהאמבולנס הגיע גם אמא הגיעה, מסתבר שלא רציתי שהיא תעלה איתי ורציתי את בן.
אני זוכרת שרעדתי כולי וכל כמה דקות איבדתי הכרה והייתי חוזרת אחרי לחיצה כואבת בין הכתף לצוואר, כנראה של הפרמדיק.
בן ניסה להחזיק לי את היד אבל לא הרגשתי אותה, היא הייתה קפואה ושום שריר לא הצליח לזוז.
מיון בקפלן, לחץ אימים, קוצר נשימה, איבוד הכרה, עילפון חוזר ונשנה.
המוח בלי ששמתי לב התחיל לתאר עולמות אחרים, לא הבנתי מה קרה לי, מה הולך סביבי ומי כל האנשים.
אחרי 2 צילומים, 2 זריקות הרגעה, עירוי אחד ו7 שעות מנוחה - שחררו אותי הביתה.
ברוך השם (וברוך בן ♥), היום אני נושמת.
מזה שלושה חודשים אני ממשיכה לחיות בלי האבא היקר שלי.
מזה שלושה חודשים אני מנסה להחזיק את עצמי ופשוט לא לחשוב, לא להיכנס לזה, לא להישבר.
מזה שלושה חודשים אני בן אדם מופנם מאי פעם.
מזה שלושה חודשים...
אני חיה חיים אחרים.
אהוב שלי ♥
כ"ב באלול, 11/09/09
איך כ"כ קשה להתעלם מהתאריך הנתעב הזה.
צד אחד שבי אומר לי לשכוח מהשטות הזו ולחזור לתלם,
וצד אחר מתעלם ונסחף...
אבא,
תעזור לי למצוא את הדרך הנכונה.
אתה הרי יודע כל מה שיקרה.
תן לי סימן שאני טועה או צודקת,
תזכיר לי שאני לא לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיס סאנשיין הקטנה.
