נהננהנה, אני עייפה ברמות , היה לי יום קשה , חזרתי לפני רבע שעה , אכלתי משהו קטן ובאתי לעלות לכם פרק .פיו , הולך להיות לי יום עמוס .
גבקיצור , אני כבר מתה לסיים עם הבלוג הזה , ככה שקבלו את פרקים 8+9 .
פרק 8:
שיר
"מה נעשה ?" שאלה ולריה בחשש .
" אני לא יודע.. " אמר טום .
"גם אני לא .. " אמר לוק .
" כנראה שפשוט נשאר פה ונחכה " הוסיף ארנולד .
" נחכה ? נחכה ! נחכה למי ? למורה המזדיינת שהייתה אמורה להגיע לפחות לפי שעתיים ?למי ?" התעצבנה ולריה , דבריה היו הגיוניים , אף אחד לא הולך לעזור להם , הם לבד .
" אנחנו חייבים לעשות משהו , אנחנו חבורה , אנחנו ביחד , אנחנו שישה אנשים , אנחנו יכולים להתגבר " היא המשיכה את דבריה .
" אנחנו חייבים לצאת מפה ולחפש את ביל " אמרה לבסוף . כל החבורה הביטה בה ולאחר כמה שניות טום אמר " צודקת "
" אנחנו חייבים " הוסיף .
" אנחנו לא יכולים לצאת ככה " אמר לוק שהחבורה הייתה ליד הכניסה .
" מה זאת אומרת ?" שאלה מישל .
" זאת אומרת שאי אפשר לצאת ככה , בלי כלום , אנחנו צריכים משהו שיגן עלינו , איזושהי תוכנית " אמר לוק .
" כמו מה ?" שאלה ולריה .
" כמו .. אני לא יודע .. אבל אי אפשר לצאת ככה .. " אמר , כולם הביטו אחד בשני בייאוש ולפתע דלת הסיפריה נכנסה , ביל עמד שם , מביט בכולם המום , נראה כאילו הוא נמצא בתוך בועה משלו .
" ביל " אמר טום , ממהר להכניס את ביל לבפנים ולנעול את דלת הסיפריה טוב טוב .
"בילי " נאנחה ולריה , מחבקת את ביל ומובילה אותו לכסא " תשב מתוק שלי " אמרה , מושיבה אותו על הכיסא ומביאה לו כוס מים .
" איפה היית? מה קרה לך ? מישהו עשה לך משהו ? למה אתה ככה ?" הפציץ טום בשאלות .
" טומי , חכה רגע , הוא צריך להירגע " אמרה מישל
כעבור כמה דקות בהן ביל התנשף בכבדות , לוגם לגימות קטנות מהמים ומביט בנקודה מסוימת על הקיר , לא מזיז את עיניו ממנה , היה נראה כאילו הוא היה מנותק מהמציאות
" ביל .." החלה ולריה בעדינות .
" אתה רוצה לספר לנו.. מה .. מה קרה לך ?" שאלה ברוך .
" חבר'ה , אתם פה !" אמר ביל , כאילו רק עכשיו מבחין בהם .
" כן בילי , אנחנו פה " אמרה ולריה , מחבקת את ביל .
" אנחנו איתך " הוסיף לוק .
" אתם לא מבינים , אני .. אתם .. הוא . אני לא יכול , אני .. כואב לי " גמגם ביל מילים לא ברורות .
" כואב ?" ולריה שאלה וביל הנהן .
" מה כואב ?" שאל טום . " פה " אמר ביל מצביע על גבו ומותניו . ולריה הביטה בטום בחשש ופחד , הוא סימן לה עם ראשו שתוריד לביל את החולצה ,והיא עשתה זאת , היא הורידה את חולצתו של ביל באיטיות וצווחה קטנה נשמעה מפיה כאשר ראתה את גבו החשוף .
כל גבו היו מלא שריטות , דם , מכות וחבלות . זה היה נראה נורא .
" מה קרה לך ?" לחשה ולריה , דמעות עלו בעינייה , עילי לוק מישל וארנולד ישבו על השולחן ליד , מביטים בביל המומים וטום ? טום כמעט פרץ בבכי .
ולריה מיהרה לכיוון הארון מוציאה משם תיק לבן של עזרה ראשונה .
" תסתובב " אמרה לביל .
" זה יכול קצת לשרוף " אמרה , לוקחת גזה (מפית סופגת ) וטובלת אותה באלכוהול .
" מה זה ?" שאל ביל . " זה ירפא אותך " אמרה ולריה . " אבל זה ישרוף " הוסיפה , ביל פקח את עיניו בחדרה .
" אי " מלמל ביל " זה .. אח זה כואב " הוסיף מוציא עוד כמה וכמה פליטות כאב .
" זהו , נגמר " אמר ולריה לאחר שסיימה לחטא את כל השריטות , את חלקן לכסות בפלסטרים ותחבושות .
" עכשיו , תספר " אמרה , ביל הסתובב אליהם
" אתם .. אתם תחשבו שהשתגעתי . " אמר , מביט בכולם .
" לא אנחנו לא ביל , אנחנו לא . " אמרה מישל .
ביל חשב כמה רגעים , כמעט התחיל לדבר אך בסוף הפסיק , אחרי דקה בערך הוא התחיל .
" זה היה ממש מוזר , אני , הכל קרה כל כך מהר " גמגם .
שיר
"התחלנו לשחק מחבואים , שמעתי את ארנולד סופר , אפילו מגיע למאה , שמעתי צעדים , הייתי בטוח שזה ארנולד הלוקר נפתח , היה חשוך כך שלא יכולתי לראות 'טוב נו תפסת אותי ' אמרתי ויצאתי מהלוקר בצחקוק ' נו ? אתה לא מתכוון לרוץ ולספור אותי ?' שאלתי בגיחוך 'לא ' הקול אמר , זה כבר לא היה נשמע כמו ארנולד , פה כבר התחלתי לחשוד 'ארנולד?'שאלתי 'לא ' הקול ענה לי , הוא חבט אותי בקיר , ניסיתי להתנגד אך לא הצלחתי , כנראה שהתעלפתי , אחרי זה פשוט קמתי בתוך כלוב הייתי קשור באזיקים גם ברגליים וגם בידיים אליו , פי היה קשור בסמרטוט , יכולתי רק לראות , אך גם זה בקושי , כי היה חושך מוחלט בתוך החדר שהייתי בו . "החל ביל לתאר
" 'יש פה מישהו ?' שאלתי , אך אף אחד לא ענה ' זה לא מצחיק ' אמרתי , לפתע שמעתי צעדים 'הי ביל ' אמר הקול 'תשחרר אותי 'צעקתי .הוא צחק , הדליק אור קטן ואז ראיתי אותו , זה היה .זה היה.... "ביל החל לומר .
"מי ביל ? מי זה היה ?" שאלה ולריה בלחץ .
" המנהל " אמר ביל
"מה ?" לחשה מישל בהלם , כולם הביטו בביל כלא מאמינים .
" מה , ביל אבל .. אתה .. אתה בטוח ?" שאלה ולריה .
" בטוח" ענה ביל .
" אני לא מאמין " אמר טום " רגע , מה הוא עשה לך בכלל ? תספר לנו " הוסיף .
" אוקיי , אז אחרי שראיתי שזה הוא .." החל ביל להיזכר
'המנהל ?" שאל ביל .
' כן , מפתיע הא ? אז מה ביל , ריתוק , אתה לא יודע שאסור לצאת למסדרונות ' אמר המנהל לביל , מביט בו במבט רצחני
'אה .. המנהל . זה לא כמו שזה נראה , בכלל , אני .. אנחנו , שיעמם לנו כאילו ו... החלטנו לשחק מחבואים , לא חשבנו שזה יפריע למישהו ו.. אני נשבע לך שאם הייתי יודע שזה מפריע לך , אז .. לא היינו עושים את זה ' גמגם ביל במהירות .
' אז , מחבואים מה ?" ' אמר המנהל
' ברוכה הבאה לגיהינום ' אמר המנהל לביל , מסתכל על החדר בחיוך .
' מה ?" לחש ביל בפליאה .
' מה ששמעת , פה אתה רק תסבול ' אמר המנהל , לוקח שוט בידו .
' מה אתה עושה ?"' שאל ביל אלך המנהל התעלם והצליף בו
'אוו , זה כואב , אלוהים זה כואב , די תעשה שזה יפסיק ' בכה ביל בזמן שהמנהל הצליף בו .
' אני כבר חוזר ' אמר המנהל , קורץ לביל ויוצא מהחדר , מהר מאוד ביל שיחרר את עצמו מהאזיקים בעזרת המפתח שהמנהל שכח בתוך הכלוב שבו ביל היה , וברח משם לכיוון הסיפריה .
פרק 9 :
שיר
" מה נעשה ?" שאלה ולריה בבהלה , עילי מיהר להחזיק את ידה , מחייך אליה חיוך מגן
"אני מפחדת " מלמלה בשקט , רק עילי יכל לשמוע את דבריה , הוא הידק את ידו בידה .
לפתע נשמעה דפיקה בדלת
" זה הסוף שלנו " אמרה מישל בלחץ
" זה הוא , זה הוא " אמר ביל
" מה נעשה ?" שאל טום במהירות
" לוק , תעזור לי " הוסיף
הם לקחו כמה שולחנות וחסמו את דלת הכניסה , מישל החלה לבכות , ארנולד התכווץ בעצמו
כולם פחדו
פחדו מאוד .
"ילדים , תפתחו לי מיד , זאת אני ,שולה " אמרה מורתם , אותה מורה שהכניסה אותם לריתוק האיום הזה , לסיוט הזה .
"זאת רק שולה" אמר לוק
" ואם היא משתפית ?" שאל ארנולד בלחץ , כולם כבר החלו להיות פרנואידים .
" תירגע היא לא " אמר לוק , פותח לשולה את הדלת
" מהר , מהר תיכנסי " אמר , דוחף את שולה לבפנים .
" את לא מבינה , שולה ! את פשוט לא מבינה מה קרה " אמר לוק
הם סיפרו לה את הסיפור .
" מה?" שאלה שולה המומה , דמעה ירדה מעיניה , היא בחנה את ביל פצוע .
" זה מזעזע , מה נעשה ?" שאלה , היא פחדה , פחדה בדיוק כמוהם , פחדה כמו ילדה .
" אנחנו לא יודעים " אמר לוק , לפתע נשמע קול
" אז ביל , הצלחת לברוח ?" אמר הקול , הוא הגיע מהרמקול שהיה תלוי בסיפריה .
"גאד אני שונא תלמידים " חשב המנהל בקול
" וגם מורות , כמו גברת שולה שנמצאת איתכם כרגע " אמר , שולה נלחצה .
" תקשיבו , אני אהיה איתכם דוגרי אוקי ?" אמר וצחקק
" חיים אתם לא תצאו מפה , כאילו , אתם לא תצאו בכלל , אתם מבינים ? אולי בארונות קבורה או משהו כזה , אתם יודעים בכל זאת אי אפשר לזהם את בית הספר בגופות שלכם " הוסיף .
"המוות יהיה כל כך טראגי , ילדים שנכנסו לריתוק , ומופרע אחד כמו לוק החל את שרשרת הרציחות , הוא השתגע , התחרפן בלי המנה שלו וגברת שולה ? לא הסכימה ללוק לעשן בסיפריה , הוא היה חייב לפרוק את העצבים שלו , הוא לקח את ולריה אנס אותה והכה אותה למוות , וטום ? טום שכל כך אהב את ולריה , טום שהיה כרוך אחריה כל הזמן רצח את לוק שהרג את אהובתו ואחר כך התאבד , וביל שלא יכל לשרוד בלי טום התאבד גם כן , ומישל , מישלי שלנו שהתאהבה בביל התאבדה גם כן , עילי החליט שהוא לא יכול , הוא נשבר , הוא גם נשבה בקסמיה של ולריה והתאבד שעה לאחר מכן ושלוה המורה המקסימה פשוט לא יכלה לסבול את העובדה שכל תלמידיה הרגו אחד את השני והתאבדו לכן היא התאבדה גן כן , ואז ארנולד נשאר לבד , מרוב פחד הוא התאבד אחריהם , פחד שיאשימו אותו בכל המעשה . וזהו המוות הטראגי של החבורה " אמר המנהל , כולם הביטו אחד בשני בהלם , בפחד .
" הו , אני כבר יכול דמיין את הכותרת בעיתון ' ריתוק לכל החיים' , 'רציחות בבית הספר ' , 'רצח המונים ' .. ואני אשב לי במשרד , ואקרא את מה שאני המצאתי , זה פשוט גאוני " אמר המנהל וצחק .
חצי שעה לאחר מכן :
"אני לא רוצה למות ככה " אמרה ולריה
" גם אני לא " אמר לוק
" כולנו " סיכם טום
" אנחנו חייבים לעשות משהו , שידעו שזה לא קרה כך , שידעו שהוא הרוצח " אמר ולריה
" כמו מה ?" שאל ביל
" יש לי רעיון " ענתה
היא הביאה כמה דפים וחילקה לכל אחד בתוספת של עט או עיפרון או משהו לכתוב שמצאה בסיפריה
" שכל אחד ירשום מכתב " אמרה
" רעיון טוב " אמר עילי .
" נכון " אמר ביל
" אז קדימה , נתחיל " אמרה מישל , כל אחד מצא לו פינה משלו , ולריה התיישבה על עדן החלון שהיה בתוך המבנה . והחלה לכתוב .
שיר
וואו , אני אפילו לא יודעת איך להתחיל הא ?
נראה לי שאני אתחיל בסליחה .
ואם אני אתחיל לבקש סליחה אישית זה לא יגמר לעולם , ומה לעשות עצוב עד כמה שזה יהיה , אין לי הרבה זמן , אני חושבת ש.. שמי שיודע שאני צריכה לבקש ממנו סליחות יבין שהסליחה מופנית גם אליו .
רק שתדעו שזה לא מכתב התאבדות , לא ולא , אני לא התאבדתי , לא נאנסתי , לא נרצחתי על ידי לוק .
אני נרצחתי על ידי אדם נורא , אכזר , פסיכופט , שצריך ללכת לבית משוגעים דחוף , על ידי המנהל שלי , ועד כמה אכזרי ולא הגיוני שזה נשמע , זה נכון, וזו האמת .
אני כל כך לא רוצה , אני לא רוצה למות , אני רוצה לחיות , אני עדיין כל כך צעירה , לא הספקתי כלום בחיים שלי , אני רוצה משפחה , בית, ילדים , אני רוצה להיות אמא טובה כמו שלא הייתה לי , אני רוצה להיות אישה טובה . אבל כל אלו נשארים בגדר הרצון ,כי המציאות אכזרית ולא צפויה .
אני מצטערת שהמכתב שלי לא כל כך מרגש , אני אפילו לא יודעת מה לרשום , יש לי כל כך הרבה להגיד וכל כך קצת שורות , קצת זמן .
אני כרגע יושבת על אדן החלון בסיפריה , מביטה לבחוץ , גשום עכשיו , מי שהכיר אותי טוב ידע שזה משמח אותי , שלחורף אני מחכה כל השנה , אני מביטה על הבניינים , המכוניות , הגנים והאנשים שנרטבים מהגשם ואני יודעת , יודעת שאני לא אוכל לחוות יותר את ההרגשה .
והנה הדמעות מתחילות לזלוג , ולבכות זה לא כל כך הקטע שלי .
יכול להיות שאנשים ישמחו מזה שאני מתה , ואני ? אני לא מאשימה אותם , הייתי רעה להרבה מאוד אנשים בחיי , יכול להיות שיהיו גם אנשים שיהיו עצובים , אני לא חושבת שיהיו הרבה .
כולם הכירו אותי בתור ולריה המקובלת , ולריה העשירה , ולריה ששובה את כל הבנים , ולריה המצטיינת , אפשר לומר אולי מושלמת ?
אז לא אני לא , לא היו לי חיים ורודים בכלל , ואני לא אתחיל עכשיו לבכות ולרחם על עצמי , כי זאת לא אני ,פשוט לא .
רק שתדעו , שאני אתגעגע לכולם , ואני מצטערת שוב על כל דבר רע שעשיתי .
קשה לי עכשיו כל כך , אני לא רוצה לסיים את המכתב כי אני יודעת שבסיומו אני אסיים גם את חיי .
מה שנשאר לי להגיד לכם , זהו רק דבר אחד .
" נצל כל רגע בחייך , לעולם אין לדעת מתי תחשב לזיכרון " .
ולריה .
שיר
מה אני כבר יכול להגיד ?
תודה אבא על שהכת אותי
תודה אמא על שעמדת בצד ולא עשית כלום
תודה למורים שלי שנתנו לי להידרדר כמו שרק אני יכול .
תודה למנהל שלי שרצח אותי
תודה .
לוק .
אממ
היי .
איך אני אתחיל את המכתב ?
איך אני ארשום לכם שנרצחתי על ידי המנהל שלי ?
זה עדיין נשמע כל כך הזוי , כל כך לא הגיוני , כל כך מוזר .
כל מה שקורה כאן , אני פשוט מרגישה בסרט , או בסיוט נורא שאני עוד מעט אתעורר ממנו .
כנראה שלא הא?
טוב , אז לתאר את ההרגשה שלי בכתב אני לא יודעת .
אפשר לומר , נוראית , זוועתית , אני מפחדת , מפחדת מהמוות שקרב כל כך . אני מרגישה את זה מכה בי , את מלאך המוות עומד לידי וקורא לי שאכנס לתוך חור שחור שנקרא המתים .
אבא , לך יש לי כל כך הרבה לומר ,
היית הטעות הכי גדולה בחיי , הכי נוראית בחיי , אני בחיים לא אסלח לך , אבל מה אכפת לך ? אני במילא כבר אחשב כמתה לא ? ואתה . אתה תמצא לך זונה אחרת שתספק אותך , שתגיד לה שאתה אוהב אותה , שהיא הילדה הקטנה של אבא , ובעצם רק תזיין אותה ותזרוק לפח , כמו זבל .
אתה הזבל היחיד פה , ואפילו בפח אין לך מקום
אני שונאת אותך כל כך .
" אל תבטחו באף אחד , תמיד תחשדו , תהיו ערניים , אתם לבד "
מישל .
אף פעם לא ידעתי להתחיל מכתבים , מה אני אמור לרשום
'לכבוד כולם ?' .
אני פשוט אומר בקצרה את מה שיש לי להגיד
הספקתי להיות בבית הספר הזה בדיוק יום אחד , וכבר אני מת . נכון שעוד לא .. כי אני רושם לכם את המכתב הזה , אבל המוות בטוח וקרוב .
אז אבא , אני אתגעגע אלייך , אתה היית שם לצידי , דחפת , עזרת , שנפלתי הרמת אותי שבכיתי חיבקת אותי .
אתה הכי בשבילי , אני לא אשכח אותך לעולם .
אמא, מה אני אגיד לך ? את בטח בקושי זוכרת אותי , עברת לך לארצות הברית עם המאהב שלך , לא דאגת לי, נטשת אותי . תיהני בחיים שלך , אין לי עוד מה לומר .
אך רק עוד שורה אחת אני רוצה להקדיש לילדה שהתאהבתי בה , אפשר לומר התאהבות ממבט ראשון ?
אני בטוח שהרבה מתאהבים בה , היא פשוט מושלמת , היא יפיפייה , העיניים שלה פשוט שובות אותך . ולריה .
אני הייתי רגיל שבנות תמיד רודפות אחרי , אך לא את , את שדרת לי קור רוח ואדישות , גרמת לי לרצות אותך עוד יותר . הרגעים איתך היו הרגעים המאושרים ביותר שעברתי עם בת .
"אל תפחד לדעת , אל תהיה ראש קטן "
עילי .
שיר
היי לכולם .
אני עומד ללכת עכשיו , למקום טוב יותר כנראה . העולם הזה לא היה בשבילי .
אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי , לא מתחרט , אני הולך בראש מורם , צועד אל המוות .
שני הדברים יחידים החזיקו אותי בחיים :ולריה וביל .
ולריה , אהבתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך , חיווינו ביחד כמה רגעים נפלאים , אני אוהב אותך , אבל את לא אותי , אז הנה דבר אחד הלך לי .
וביל , האח שלי , התאום שלי , החצי השני שלי , אם אתה תמות אני אמות אחרייך , איך שנחטפת הלב שלי ירד לתחתונים , בכיתי , ואחרי זה שחזרת , המום , פצוע . אני לא יכול ככה .
אין לי עוד בשביל מה לחיות לכן אני מקבל את המוות .
אין לי עוד מה לומר .
טום .
אין לי מה לרשום
אני שונא את העולם הזה
כולם משפילים אותי , לועגים לי , מזלזלים בי .
אני לא אחסר פה לאף אחד .
שיהיה לכולם חיים נחמדים
לאמא הבת זונה שלי
לכולם .
החבר'ה שהייתי איתם עשו את יומי האחרון טוב , היום הראשון והאחרון שהיה לי בו טוב בחיים .
תודה .
ארנולד .
מקווה שנהנתם .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
