פיו, זהו , נגמר .
טוב , נאום הפרידה יהיה בסוף , תהנו .
פרק 10 :
שיר
"אז מה חבר'ה , זה הסוף " אמר עילי , מביט בחבריו , הם ישבו במעגל , כולם אחד ליד השני , מחבקים , מחזיקים ידיים , לא רוצים לעזוב .
"כנראה .. " אמרה ולריה .
" חבל , דווקא עכשיו " הוסיפה .
" למה את מתכוונת ?" שאל טום .
" סתם , זה טיפשי .. " אמרה ולריה .
" נו , תאמרי , במילא עוד כמה דקות כבר לא נהיה פה לזכור את זה " אמר , המשפט שאמר צבט לכולם , אך הם לא הראו את זה , ניסו להיות כמה שיותר חזקים .
" סתם אחרי שבילינו פה , הכרנו אחד את השני , כל אחד חשף דברים אישיים שלו , התחילו פה כל מיני דברים חדשים , חשבתי .. שאולי נוכל להיות חברים טובים גם מעבר לריתוק " אמרה ולריה , דבריה ריגשו את כולם , ארנולד מחה דמעה , עילי החזיק בידה , טום חייך אליה חיוך מוקסם ולוק צחקק .
" כן הא ? מכל הסוגים " אמר , כולם צחקקו , הם באמת יכלו להיות חבורה מגוונת , מקובלים , חנונים , מופרעים ..
" אולי נתראה בגן עדן " אמר ארנולד וכולם צחקו .
"גן עדן ? עם כל הדברים שאני עשיתי .. " אמרה ולריה וצחקקה .
" לא נראה לי " הוסיפה
" גם לי " אמר טום .
"כנ"ל " אמרו ביל ולוק יחדיו .
" אז נתפצל , אני טום ביל ולוק לגיהינום , עילי מישל וארנולד לגן עדן " אמרה ולריה .
" אנחנו מוכנים לעבור לגיהינום כדי להיות איתכם , לא חבר'ה ?" שאלה מישל את ארנולד ועילי והם הנהנו בראשם לחיוב .
" אני שמחה שאיחרתי לשיעור , המצאתי למורה סיפור הזוי והגעתי לריתוק " אמרה ולריה .
" גם אני " אמר טום
" גם אני " אמר לוק בחיוך , " כאילו , אני כל יום פה , אבל זה משנה ?" אמר וכולם צחקו
" גם אני " אמר ארנולד , למרות שזה די הרס לי את התעודה , ו.. אתם יודעים .." ארנולד החל לומר
" ארנולד " קטעו אותו כולם .הוא צחקק
" אני גם שמח " אמר ביל
" גם אני " אמרה מישל , מחזיקה בידו של ביל .
" גם אני" אמר עילי בחיוך , מחזיק בידה של ולריה .
שיר
"שלום לכם " קטע קולו של המנהל את צחקוקי החבורה , כולם נדרכו מיד , מביטים במנהל בגבורה , לא מפחדים .
" אז .. איך היו הדקות האחרונות בחייכם ?" שאל בצחקוק אכזר .
" מעולות , נהננו מכל רגע " אמר לוק , המנהל התעצבן , הוא רצה שהם יסבלו .
" באמת , בוא נראה איך תיהנו עכשיו " אמר , מוציא שוט מכיסו .
" מה תעשה ?" שאלה ולריה
" תרביץ לנו " הוסיפה בלגלוג ,קמה ומתקדמת אליו , ללא חרטה , ללא צעד לאחור , ללא היסוס , ללא פחד , באומץ .
" אז בוא , תרביץ לי , הרי במילא אני הולכת למות עוד כמה דקות , לא אכפת לי שיכאב לי קצת עכשיו " אמרה , זה עצבן את המנהל יותר
" את לא דברי אלי ככה " אמר מרים את ידו להכות את ולריה
" אל תיגע בה " התערב עילי , בועט במנהל במקום רגיש , הוא מיד התקפל.
" טיפשים , איך אתם מעיזים למרוד בי " אמר
"אני אחסל את כולכם " הוסיף
" וואלה ?" שאל לוק
" לא נראה לי " הוסיף טום , מכווץ את ידיו לאגרופים ומותח את גופו כמתכונן לקרב .
" ברינג איט און בייבי " אמרה מישל , קופצת קפיצת קראטה , כולם הביטו בה בפליאה
" ההורים שלי הכריחו אותי ללכת לקייטנת אגרוף " אמרה מישל והם צחקו .
"אתם חושבים שזה מצחיק ? אתם עוד שנייה הולכים למות " אמר המנהל , מתקדם אליהם בזעם , עצבן אותו שהוא לא שולט בהם .
"מה ? מישהו אמר משהו ? היה נדמה לי ששמעתי חרק " אמרה ולריה בזלזול . מביטה במנהל , לא מורידה את מבטה .
" חוצפנית " סנן . " את תתחרטי על זה " הוסיף . המורה שולה שישבה בצד כל הזמן , משותקת , חייכה , מסתכלת על הילדים בגאווה , שמחה שהיא זאת שחינכה אותם .
"כבר לא מצחיק הא ?" שאל המנהל לאחר שהוציא אקדח וכיוון אל כולם , החבורה מיד השתקה .
" ואל , תעמדי מאחורי " אמר לוק לולריה .
ולריה נעמדה מאחוריו .
" תוציאי מהכיס שלי את האקדח " אמר , ולריה היססה קצת אך מיהרה להוציא אותו , מחביאה אותו בחזייה שלה .
" אז את מי קודם ?ביל ? מישל ? או שמא ולריה היפיפייה שלנו " אמר המנהל .
" לא אכפת לי למות ראשונה " אמרה ולריה , לוק חייך , ידע מה היא מתכננת .
"גיבורה עד הסוף הא?" אמר המנהל , מסמן לולריה להתקדם אליו עם האקדח .
"יש משהו שאת רוצה להגיד או לעשות לפני שאני הולך לתקוע לך כדור בראש " אמר המנהל בחיוך גאה .
" אממ , כן .. " אמרה ולריה .
" מה ?" שאל המנהל .
" את זה " אמרה , מוציאה מחזייתה את האקדח במהירות ותוקעת למנהל כדור בצד ימין של החזה .
המנהל נפל מיד והיא מיהרה לרוץ ולקחת את האקדח מידיו .
" אני לא מאמינה "
" וואו ולריה "
" הצלת אותנו "
" זה לוק " אמרה ולריה .
" גם את " אמר .
"כולנו " אמרה ולריה מחייכת .
פרק 11 :
שיר
ריתוק לכל החיים ?
כנראה שלא .
זהו סיפורם של מישל גולדמן , ולריה שוורץ , ביל קאוליץ , טום קאוליץ , לוקאס ריינורן , ארנולד ינובסקי ועילי שטיין , תלמידי תיכון יוקרתי בצפון גרמניה , כיתה י"א .
התלמידים אשר קיבלו את הריתוק בדרכים שונות נחטפו על ידי המנהל שלהם , הוא איים עליהם , הפחיד אותם , הכה אותם , 'הרגשנו כמו בסיוט' אמרה מישל גולדמן , אחת מהתלמידים .
הם לא השתייכו לאותם קבוצות בבית הספר , חלקם לא ידעו על קיומם של השניים , אך עכשיו , עכשיו הם החברים הכי טובים .
"נו אתה בא ?" שאלה ולריה בקולה המקסים .
" כן אהובתי " נשמע קולו של עילי .
" כולם כבר מחכים " ולריה הוסיפה . ועילי הופיע , שיערו הבלונדיני הפך ללבן ודליל , קמטים נחו על פרצופו ומכנסיו מורמות גבוה .
" הו , הנה אתה , כמה זמן לוקח להתארגן ?" שאלה ולריה , שיערה הפך לדהוי , פנייה הראו כמה קמטים , אך היא נשארה יפיפייה כמו שתמיד הייתה . עינייה נצצו מאושר .
" נשיקה " אמר עילי , ולריה החזיקה בראשו , טבעת זהב יקרה נצצה על ידה וגם על ידו של עילי , היא נשקה לו והם התקדמו ביחד לסלון .
"הו , אפשר להתחיל כבר במשחק הפוקר ?" שאל טום , לידו ישבה איזו בייב יפה וצעירה , שיער מחומצן וסיליקון בכל מקום , היא חייכה אליו " מה אני הולך לעשות לך בבית " אמר בחיוך ערמומי " הו טומי " הבחורה אמרה מצחקקת .
" נו מישלי , אני חייב לשחק " אמר ביל ," עוד נשיקה קטנה " אמרה מישל שגם עליה כבר הזקנה נראתה .
"נו באמת לוק , היית חייב להרוס " אמר ארנולד בזמן שלוק גילה את קלפיו , ארנולד נשאר ארנולד , אותו חנון עם המשקפיים הגדולות , רק שהפעם התלווה שיער לבן וקמטים , לוק קצת השתנה , הוא קצת התנמך ורזה , אך הוא בסדר , עדיין אותו לוק הערמומי והמופרע .
"אי אפשר כבר לשחק איתם " אמר טום .
" כן , כולם כבר מכירים את המהלכים שלי " רטן ארנולד .
נו טוב , ככה זה שאתם החברים הכי טובים כבר 50 שנה .
אז...זה הסוף נראה לי , הבלוג הזה פתוח כבר בערך שמונה חודשים , וזה הרבה , במיוחד בשבילי .
הכרתי פה מלא בנות מדהימות , שאני עדיין בקשר איתן וכיף לי כל כך , פיתחתי את יכולת הכתיבה שלי (ברצינות ) , אם תעבירו אחורה דפים תראו איך התחלתי לכתוב , סגנון ילדותי עם טעויות בתחביר . ועכשיו ? אני חושבת שדיי השתפרתי לא .?
טוב , אני באמת לא טובה בנאומי פרידה ,ואין לי מושג מה להגיד . בטח הרבה מכן שואלת , למה היא סוגרת את הבלוג ? אז ככה , יש לי הרבה סיבות , אישיות ולא אישיות ,אני חושבת שמגיע לכן לדעת אותן .
דבר ראשון נמאס לי , אני כבר לא "מעריצה"של טוקיו הוטל , וכבר לא אוהבת לכתוב עליהם , נמאס לי גם מישרא בלוג בכללי , ומי שהייתה קוראת אצלי גם בבלוג האישי ראתה , כי גם אותו סגרתי .
דבר שני בגלל התגובות , כן כן , התגובות כן השפיעו עלי ומאוד , פעם היו לי חמישים , וירדתי לעשרים ומשהו .. זה מעט , זה מאכזב , זה מוריד את החשק לכתוב ,למרות שאני בהחלט רוצה להודות לאלו שכן טרחו להגיב כל פרק , והיה לי כיף לראות את התגובות והתמיכה שלכן .
דבר שלשי , טוב .. זאת סיבה אישית לגמרי ,אני טסה חזרה לשבדיה .. (מי שלא יודעת , נולדתי בשבדיה ועליתי לארץ ) , בקיצור , זה מאוד עצוב ,וממש קשה לי , וזאת עוד סיבה שרציתי לסגור את הבלוג עכשיו , כי ידעתי שהתקופה הבאה הולכת להיות לי עמוסה , לחוצה , וקשה ... לאלו שאני מתכתבת איתן במיילים , אני אשלח מייל שיסביר את הכל ...
אני חושבת שזהו , אלו הן הסיבות העיקריות.
בקשר למה אני יעשה עם הבלוג , עוד לא החלטתי ... לסגור לא לסגור .. לבנתיים הוא פתוח , אבל אני לא מבטיחה שום דבר , ואל תתפלאו אם תראו שהוא נסגר ,תאמת שדי קשה לי לסגור אותו , זה כאיול , למחוק תקופה שלמה . אבל ... מה שצריך לעשות חייב לעשות .
ועכשיו בנימה קצת פחות מדכאת ,אני רוצה לומר תודה !תודה לכולן , לישרא , לקוראות פשוט תודה .
ולסוף אפשר רק לומר
היה טוב , וטוב שהיה =)
ליה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
