ואני חושבת, שלפעמים השתיקה גרועה כמו השקר. היא סוג של העדר שהנפש מתקשה לחיות איתו בשלום. יש הימלטויות נוספות אפשריות, אבל השתיקה כופה עלינו משהו קשה יותר. אין שום נקודת ייחוס. הלוגיקה שלנו, שמנתבת כל פיסת מידע, היגד, משפט, אל שקי ה"נכון" או "לא נכון", "אמת" או "שקר", ניצבת חסרת אונים מול שתיקה. אי אפשר להצמיד אליה כלום, אל השתיקה. היא נכונה באופן ריק, והיא גם מייצרת תחושה כזו. מעין רִיק שהדעת נטרפת למולו. לא פעם, בשיחות קשות, גרעיניות, אנחנו מגיעים אליה. אל הנקודה שבה האדם שמולנו שותק. המילים נמוגות. לרוב, במצב כזה, המשפט האחרון שבכל זאת נאמר, נותר מהדהד במוחנו, ולעתים נדמה שאין לנו אפשרות לאמוד בזמן מתי נאמר. רגע נדמה שהוא היה כאן רק לפני שניות אחדות, ורגע אחר נדמה שהוא נעלם לפני זמן רב. אנחנו לא יכולים לאמוד כמה זמן עבר. בדרך כלשהי אנחנו מנסים לפרש את השתיקה. להבין מה מתחולל עכשיו בנפשו של בן שיחנו. למה? משום שאיננו יכולים לשאת את האין, את העדר הדברים. את המחשבה שאולי כאן נגמר כל מה שיש לומר, והגיע תורו של השומדבר. הרבה פעמים, אחרי כמה דקות כאלה, נמצא את עצמנו שואלים את האדם שמולנו על מה הוא חושב כעת. רק תן לנו משהו להתייחס אליו, משהו לענות עליו, משהו שיחלץ אותנו מהואקום שאליו הגענו. כמו במבוכים שניסינו לפתור בילדותנו, השתיקה היא המקום שאתה מגיע אליו עם העיפרון ונעצר. מכאן איני יכול להמשיך. יש קיר שסוגר, וכעת עליי לשוב על עקביי. הבה נשוב כמה משפטים אחורה, אל המקום שממנו יש פיצול נוסף, וננסה לבחור בו. לעתים נגלה שבניגוד למבוכים ההם, יש שיחות שכמוהן כמבוך תעתוע, שסופו להיתקל תמיד בקיר של שתיקה, ולא משנה כמה נסוב על עקבינו, נגלה שהעיפרון כבר חרט מספר פעמים בכל נתיב אפשרי, וזה הזמן להניחו, ולהרגיש שמשהו בתוכנו מחשב להישבר.