כרגיל, בגלל אילוצים.
כאן אני. ללא סיבה מיוחדת. ובטח גם לא תצוץ אחת. |
| 7/2012
פוטנציה
קריאה הססנית במה שהיה מנסה להרעיד את גופי. זה מתחיל לכאוב לי בקצות האצבעות. כמו ציפייה לפליטה שמבוששת לבוא, ולרגע גוברת התחושה שגם לא תגיע, לא בניסיון הזה, לא עכשיו. ועדיין, משהו לא נותן מנוח. החרדה שמה שהיה איננו עוד, ולא יחזור, גם לא באופנים אחרים מאלה שידענו. הגוף מנסה לאמץ את עצמו עד אין קץ, האיברים מתכווצים ומתרחבים חליפות, אני חוששת מאי היכולת, מהבלבול, מהגולמיות ומהגמלוניות. אולי הזמן הנוכחי הוא חומר מעכב בעירה, שמטיל עליי את השיתוק והרפיון. ובעצם, כבר כמה שנים שאני משותקת מאימת המילים, הלבן לבן הזה, האימפוטנציה הזו שמכאיבה בכל האיברים כולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
