התהוות מחיתולים

מחשבות רבות טורדות את מנוחתי בימים שמאז הכרזתי הרישמית על תחילת איסוף החומרים לקראת הספר שייכתב עליי לטובה.

ההגיגים עטים עליי בשצף והמולה, ודואגים לתופסי דווקא במקומות המתאימים ביותר- בעת השחייה למשל. בעודי כדגיג כסף במים העכורים מעט של הבריכה הקיבוצית, עולים וצפים בי הרהורים על תפיסת העולם שלי בשנה הזו, ואיך שככל שמתקרב ובא קצה, מומרת נקודת מבטי מפנימית לחיצונית, ממקובעת לבוחנת; איך כל מאורע נשקל ונבדק לא רק לגופו, כי אם גם בהקשר הכללי ובצירופו לתבנית הכללית והגדולה.

כל הפתעה קטנה בשבועות האחרונים מומרת אוטומטית בטוויסט מזהיר בעלילה, בעל משמעויות נוספות וקישורים מן העבר-

ודווקא נחמד לי וטוב ככה, כשאפשר לא לחיות את הצרות הקטנות מבפנים, ואפילו קצת לשמוח, הו, הנה נהיה פה קצת יותר מעניין.

ובכן, כעת עומדת אני להכריע בסוגיה עקרונית מאין כמוה, והיא נקודת המבט בספרי.

קיימות שתי אפשרויות רלוונטיות לבניית הספר, אציג את שתיהן כאן ולבסוף אכריע ואנמק.

1. מספר כל יודע, כלומר, בגוף שלישי. "...מבעד לקורי המשי של דמעותיה, הבינה פתאום תמר שהיא לא לבד פה, במערכה הזאת, ושיש מי שיעזור..."

היתרון העיקרי של צורת הסיפור הזו הוא האפשרות להתרחק מעט מעצמי וממחויבות הכנות, וכן, גם הצניעות שלי. הצורה הזו תיתן לי חופש כתיבה גדול בהרבה, אוכל לכתוב על רגשותיי ורגשות הסובבים אותי ללא נקיפות מצפון גדולות מידי של אמינות. כמספרת כל יודעת אוכל לקבוע כמעל לכל ספק את פרשנותי למציאות כפי שחוויתי אותה השנה, והיא תקבל תוקף בל-עוררין.

2. מספר גיבור, כלומר בגוף ראשון. "...מבעד לקורי דמעותיי, הבנתי פתאום שהוא לא הולך הפעם, שהוא נשאר, ובמערכה הזו אני סוף סוף לא לבד..."

כאן היתרון הוא ביכולתי להתחבר לכתוב. העלילה הופכת לאינטימית ואמיתית יותר, אני כותבת על עצמי ממעמקי לבי ובצורה הטבעית ביותר האפשרית לי.

החיסרון כאן הוא באמת ההגבלה שצורת התבטאות זו כופה על לשוני. לא אוכל למשל להגיד: "מבעד לאלפי נמשיי הצפופים החל להתרקם חיוך עדין, ואפי הקמוט התיישר והלך ככל שדבריו חלחלו מבעד למעטה הקיבעון הנוקשה של אוזני",

כיוון שתיאורי המראה לא יהיו אמינים וגם מתרברבים מעט, ובאמת איך אוכל להסביר שאפילו שאני- אני, יש בי יכולת לראות את הכל מהצד ולנחש בדיוק איך הכל נראה?

לפני שאכריע במי מבין האופציות אשתמש, אני רוצה להציג נושא נוסף שדורש בחינה.

גם למבנה העלילה הכללי קימות שתי אופציות, ביניהן חשוב להכריע.

האחת, כתיבת הספר כמעשה עלילה בזמן עבר, אשר בו הדמויות מתגלגלות מחוויה לחוויה והסוף אינו משוער וידוע מראש.

היתרון הגדול של אופציה זו, הוא תחושת ההזדהות והתהליך המתהווה שקל יותר להעביר אל הקורא באמצעותה. הדמויות ייבנו ביחד עם העלילה וביחד עם הקורא, וכך תחושת ההרפתקה והריתוק תתעצם.

האופציה השניה היא לכתוב את הספר בצורת מבנה זו: אני נמצאת בדרכי לטרמינל בתל אביב, ובדיעבד אני נזכרת בכל המעללים, מספרת אותם וחוזרת עליהם כמו בתוך ראשי, כאשר תוך כדי העלילה הראשית של הסיפור, הקורא מוחזר מידי פעם אל הטרמינל. בסוף הסיפור המסקנה העיקרית (עליה עוד אצטרך להחליט בהמשך) מתגבשת, וה"קתרזיס" נמצא דוקא בהמראה אל השנה החדשה בניו זילנד.

היתרון של אופציה זו הוא הנאמנות הגדולה לאמת, ככה יקרה באמת ובתמים בעוד שלושה חודשים. מלבד זאת, היא תתן לספר נופך נוסף ועניין נוסף.

עצם העובדה שהמונולוג מתרחש בתוך ראשי בעת תהליך הטיסה לניו זילנד, תיתן תוקף ולגיטימציה למחשבות אינטימיות ואישיות יותר, וללקחים פנימיים להילמד.

אם כך, אכריע בין האופציות ואנמק.

מכל האופציות לבניית הסיפור שהצגתי לעיל, אני סבורה שכתיבת הסיפור באמצעות מספר בגוף ראשון ומנקודת מבט בדיעבדית בדרך אל הטרמינל, זו האופציה הטובה מכולן.

צורת כתיבה זו תאפשר לי הנאמנות והמהימנות הגדולות ביותר מבין השאר, תכניס עניין ומתח לסיפור, ותיתן לי יד חופשית יותר בסיג ובשיח הפנימיים שלי עם עצמי.

הידד! סוגיה ראשונה נפתרה.