השעה 20:55.

בטלוויזיה ברקע נשמעים הנאומים הנישאים בעצרת ברגע זה בכיכר רבין, תל אביב.

הבית כואב.

אמא ואבא, וגם אחותי הגדולה יושבים מול הטלוויזיה, מקשיבים בדממה לשירים המוכרים, הכל כך כואבים.

קולות הצחוק והשמחה של אחיי הקטנים נעלמו. הערב הלכו לישון מוקדם. אבל מסביב.

צמרמורות עוברות בי, אם בגב ואם באיזור הראש. כל איבר בגופי סופג את הכאב המשותף לעם ישראל כולו.

כתבתי עד עכשיו שלוש פעמים את השורש 'כ.א.ב', ואפילו עוד לא התחלתי את הפוסט. מה זה אומר?

לפעמים נדמה לי שנולדתי מאוחר מדי. נדמה לי שאני לא מבינה כמו כולם. אני בת 14 וחודש היום. הייתי בת שנה בסך הכל באותה שנה, בה התרחש הרצח. אני מרגישה כאב פנימי, אבל נדמה לי שלא כמו שכולם מרגישים. לא חוויתי את המקרה כמו כולם. הייתי קטנה, אני לא זוכרת כלום. ההורים שלי סיפרו לי לפני כמה שנים על אותו ערב. הם היו מחוץ לבית, וכשחזרו הדליקו את הטלוויזיה, צוחקים ומאושרים. הם סיפרו לי שהם הזדעזעו לשמוע על זה בחדשות. החיוך נמחק מפניהם, והם היו המומים. כמו רבים באותו ערב, הם לא ידעו כיצד להגיב. ואני, איפה הייתי אותו היום? ישנתי בשקט, שלווה ומאושרת על חיי. מדי פעם אני מרגישה אשמה שלא יכולתי להשתתף בצער. שלא יכולתי לתמוך בהורים, לבכות עימם כאחת שמבינה את ההשלחות של כך, את ההלם הגדול שפקד את כולם.

מצד שני, יש כאלה שזהו יום חג להם. איך? אני לא מבינה. זה מעבר להבנתי.

אולי הגזמתי. לא יום חג, פשוט לא יום אבל. כן, ככה.

רק השנה גיליתי שיגאל עמיר לא הייה היחיד. לא הייה היחיד שתכנן לרצוח, שהייה נגד:

בשעור חינוך ביום רביעי האחרון נכנסו לכתה שני חיילים. הרבה פעמים שניהם מעבירים לנו שעורים בנושאים שונים, בעיקר במורשת, והם גם מדריכים את 'השומר הצעיר' באיזור הכרמל, לשכבה שלנו.

השכבה מכירה אותם טוב, הם דואגים לנו והם ממש חברים שלנו, אם אפשר להגדיר את זה ככה.

בכל מקרה, הם נכנסו והעבירו לנו שעור בנושא אלימות. קודם היינו צריכים להעלות דוגמאות שונות לאלימות, ואז לדרג מ1 עד 10 מקרי אלימות שונים שקרו בארץ בשנים האחרונות, כמו המקרה עם השוטר שרצח את משפחתו ואחר כך התאבד, או האם שהטביעה את הפעוט, שהייה בעצם בנה.

השעור הייה אחד הקשים שעברתי בשנים האחרונות. האמת שרובו ישבתי שותקת במקום, שמעתי סיפורים אישיים וגם לא אישיים מתלמידים שונים על מקרי אלימות ששמעו עליהם, או שחוו אותם. באיזשהו שלב נפתחתי והתחלתי לדבר. הבעתי את דעתי בקשר למקרים רבים. זה הקל עלי מאוד. כמובן שאחד המקרים הנוספים שהחיילים נתנו לנו כדוגמא לדירוג היו רצח ראש ממשלה. הכתה מיקמה את המקרה ביחד ב10 - החמור ביותר, והנימוק הייה שכשרוצחים ראש ממשלה זה פוגע במדינה כולה, ולא רק בו ובמשפחתו. לבסוף החיילים הראו לנו קטע וידאו. הקלטת הייתה אילמת. היו תמונות, אבל ברקע התנגן שיר ללא מנגינה - 'שיר לשלום'. התמונות היו קשות יותר מהשעור עצמו. היו שם תמונות של הפגנות נגד יצחק רבין, כל מתנגדיו שלא רצו להחזיר שטחים למען השלום. [ואני רק רוצה להגיד שלפני כמה ימים מישהו אמר, ואני לא זוכרת מי, שבלעדי יצחק רבין כבר היינו מתים. מזמן.] המפגינים נשאו כרזות עם סיסמאות מחרידות, ותמונות של יצחק רבין בכפיה, למשל, או בבגדי האס אס. עד הערב לא הפסיקו לתקוף אותי צמרמורות. אחת התמונות בוידאו שחזרו על עצמן והכי ניצרבו בזיכרון שלי היו של ילד, לא גדול ממני בהרבה, עם כובע גרב שחור, מצליב את ידיו על חזהו, כשבידו האחת הוא החזיק ספר תנ"ך, וביד השניה החזיק רובה. מצמרר. *"בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי."* השיר עכשיו נשמע ברקע. זה לא קל, כל הסיפור הזה. לסיכום הפיסקה, רק רציתי להגיד שיגאל עמיר ממש לא הייה היחיד. מאז ומתמיד חשבתי שיגאל עמיר [אפילו לא מגיע לו שאני אכתוב את השם שלו בבלוג שלי!] והקבוצה הקטנטנה שלו היו היחידים שהיו נגד, שתכננו ושביצעו. השנה, 13 שנים אחרי גיליתי שהוא רק הייה המבצע. הרבה אנשים גיבו אותו מאחור. *"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. רק מילה בעברית חודרת, אל עורקי, אל נשמתי....."*

יגאל עמיר הוא לא האשם היחיד. ואני אחזור על זה עוד הרבה פעמים, שהוא לא הייה היחיד, כי מכעיס אותי שהוא היחיד שיושב בכלא, הוא זה שמשלם על הטעות של כל כך הרבה. באמת שאין לי בעייה שאנשים יפגינו נגד הדברים שהם חושבים שפוגעים בהם, אבל ברגע שזה מגיע למצב בו אישתו של ראש הממשלה צריכה לסבול, או שאפילו הוא, יצחק רבין, הם לא צריכים להיפגע ברמה האישית והפיזית.    *צפירה*    זה לא בסדר שהוא היחיד שמשלם על הכל. גם אם הוא המבצע בפועל, הוא לא האשם היחיד!

בכל שנה, הנואמים בעצרת דואגים להזכיר לנו ש'13 שנים עברו, ולא למדנו כלום בשנים האלה', או שהם גוערים בעם שלנו על חוסר האיכפתיות שלנו לסביבה. *"שלוםחבר."* ואני חושבת, שבמקום לגעור בנו, הם צריכים לעשות שמהו בנידון. זה לא שיש הרבה מה לעשות, אבל בהחלט אפשר להגביר בבתי הספר את המודעות, גם ליצחק רבין וגם לסביבה שלנו, שצריכה שינוי דחוף, ושאחד הפתרונות הטובים ביותר הם פשוט להביע דעה בצורה מסודרת, ולעזור אחד בשני, לתמוך...

אני מאוד מקווה שבשנה הבאה אני אוכל להגיע לעצרת של רבין. חשוב לי מאוד להיות שם. השנה לא יצא, כי הייתי בכינרת כל היום, אבל אמא אמרה שאולי בשנה הבאה נלך כל המשפחה. אני מקווה שככה יהייה.

לסיכום:

כתבתי לפני שנה שיר על יצחק רבין. ניסיתי להכניס אותו לטקס לזכרו בבית הספר עוד בשנה שעברה, אבל הייה מאוחר מדי. גם השנה ניסיתי, אבל המארגנים טענו שאין מקום להכניס אותו. זה העציב אותי, כי חיכיתי כבר שנה שלמה כדי לנסות שוב, אבל אני מקווה, רק מקווה, שאולי בשנה הבאה, אולי, אני אצליח...

אני רוצה לפרסם פה את השיר שלי. אני גם רוצה להגיד שנאלצתי לשנות שורה, כדי שיהייה רלוונטי גם לשנה הזו, ושאני מבקשת לא להעתיק. באמת מבקשת.

יצחק רבין ז"ל \ פלד נגה

סתם כך יום אחד זה ככה קרה,

הלכתי ברחוב ממש בלי סיבה.

המשכתי ללכת, חושבת, חושבת....

ממלאת את ראשי מחשבות דאגה.

עברתי כך סתם, ממש בלי סיבה,

על יד הפיצוצייה הגדולה החדשה.

טלוויזיה וגלידות, הכול שם הייה,

כולם שם בילו בצאת הלבנה.

ריקנות מילאה אותי, ואני עצובה.

שונאת אני להרגיש נחותה,

חסרת חשיבות, חסרת השפעה...

איך הכול מידיי בורח במהרה.

עוד לפני כשלושה עשר שנים הוא עוד הייה,

מציל את ישראל מידיי הרע.

שלום ואושר היו במדינה,

כשיצחק רבין הייה ראש הממשלה.

רק אחד לא רצה שלווה ושמחה,

שיהייה פה שלום ולעד מנוחה.

בחר הוא בדרך הכי נוראה,

תכנן הוא תוכנית הרסנית ורעה.

ברצח אחד רצח הוא את כל המדינה,

ואת כל התקווה על פני האדמה.

צער, עצבות, כעס, חמלה,

הכול ממלא את ליבי, ואני כבר בוכה.

חשבתי על זה, שלפני כשנה,

הלכתי ברחוב עם אותה ההרגשה.

*"אני הולך לבכות לך, תהייה חזק למעלה."*

[כל הקטעים המסומנים בין שתי כוכביות הינם קטעים ששמעתי ברקע בזמן כתיבת הפוסט, הנבעו מהשידור החיי של העצרת לרבין בערוץ 10.]