אני אמא של מישהו, כמה מוזר. עדיין לא הפנמתי את זה; עדיין הצירוף הילד שלי מתגלגל לי בלשון באופן לא טבעי ומעוות לי את הפרצוף. זה באמת לכל החיים עכשיו? זו לא תקופה שבסופה נחזיר את הקופיף לאיזה מבוגר אחראי ונמשיך הלאה בחיים הסתלבטנים שלנו?

הבריון שלנו עוד לא בן שלושה חודשים וכבר שוקל שבעה קילו. הוא אוכל המון, פולט המון ומחרבן המון. למזלו הגדול הוא גם מצחקק המון ויש לו חיוכים הורסים כמו זה:

בשבועות האחרונים החידוש מתחיל להתפוגג ובשורה התחתונה נשארים סנג'יב ואני, אחת על אחד, רוב היום ורוב הלילה. יש ימים שהם פשוט סיוטיים אבל נו, אני לא מחדשת כלום לאף אחד. לפחות הוא מתחיל להבחין שלאישה שחיה לצדו יש עוד כמה דברים להציע מלבד שדיים מפנקים (לא ייאמן מה הצטמח מהצמד הקומפקטי הזה). הוא עוקב אחריי במבטים משתאים ונפעמים, מוקסם כולו, וזה ממלא אותי פליאה אבל גם אימה גדולה, כאילו רק בידיי מונחת האחריות לאושר שלו. כן, אני יודעת שזה לא נכון.

אני מחכה בסבלנות לרגש הזה שכמוהו טרם חוויתי, שיבוא ויציף אותי כמו שכולם מתארים. האהבה שלי לברנש מתפתחת לאט אבל בטוח, בינתיים זה אבא שלו שנכבש כליל. ג'וניור מוציא מהפרעסר רוח שטות מבורכת ולראות את שניהם יחד זה כזה אווווווווווווווי. למשל, הפרעסר שואף להשריש בסנג'יב כבר עכשיו מודעות ויצירתיות אופנתית:

טוב, אני מודה - הפוסט הזה הוא בעצם אמתלה לפמפם תמונות של סנג'יב, כי החבר'ה ביקשו (עאלק, אני פשוט פה בשביל לסחוט מחמאות). הנה אחת פוטוגנית במיוחד לפינאלה: