פעם הפרעסר ואני גרנו באמסטרדם עם הגולים והגויים. עכשיו הפכנו לזוג פלוס אחד, ואנחנו מתגעגעים לתעלות מהלבנט. |
| 11/2004
 על ניחוחות טבק, זר קוצים ריחני וספרות עברית
מוצאי ראשון במסעדה שכונתית ביורדן, עם החושמים.
חושם: "אקסקיוז מי..."
מלצר: "יה?"
חושם: "קאן איי גט סאם קוק, פליז?"
מלצר: "סאם קוק?!"
חושם: "יס, סאם קוק, אנד אולסו קטשופ, פליז".
מלצר: "אה, קוקה קולה. אוף קורס. אלשיבליפט (בבקשה בהולנדית)"
חושם (מזועזע כולו): "מה הוא אמר לי? אושוויץ??????!!!!!!!"
מסתבר שהחושמים עשו עבודה יסודית מאוד בכל מוסדות המזון שנמצאים סמוך למלון שלהם. עד כדי כך, שחלק מההמלצות שלהם ייכנס ל"מדריך האוכל השלם של אמסטרדם" שאנחנו מטפחים בשקדנות (אגב, בשקט בשקט, מאחורי גבכם, אנחנו עמלים גם על "המדריך לתייר הקלולס בעיר התעלות").
אבל תפסו טוסיק, הצעירים, ואחרי משהו כמו ארבעה ימים בעיר, הם כבר טוענים לכתר "מגלי המקום עם ה-poffertjes הכי טובים בעיר"...
אני מזועזעת
אני המומה
מסוחררת מגילוי כפיות הטובה.
ובכל זאת זה לא ימנע מאתנו לדלג בזריזות אל המקום ולבחון מקרוב את הטענה (לזכותם של החושמים ייאמר שהם דאגו להביא לנו את כרטיס הביקור). מבטיחה לעדכן, ברור.
יום הולדתו של בבילון-מן מתקרב כמו רכבת דוהרת, ולאחר מו"מ קצר סיכמנו על מתנה: ספר שגם אהוב עלי, גם נכתב ע"י סופר/ת ישראלי/ת, וגם משקף סוג של ישראליות אופיינית.
באופן טבעי חשבתי מייד על מאיר שלו, אבל אני עדיין צריכה לברר איזה ספרים שלו תורגמו לאנגלית, ונמכרים כאן. כמובן שהצעות נוספות (מהמוני הקוראים בבלוג) יתקבלו בהרבה ריספקט. הנה לכם אתגר קטן ליום חול.
במסגרת מסע הצלב שלנו בנבכי הקולינריה האמסטרדמית, אנו ממשיכים במלאכת הקודש (בשבילכם! רק בשבילכם אנחנו עושים את זה!), ומעמיקים אל תוך עולם ה-eetcafe, שלצורך העניין ייקרא מעתה ז'אנר המסעדות החומות. או בקיצור חומיות. או אולי אפילו בראוניז, כשיתחשק.
cafe de ORANJERIE
Binnen Oranjestraat 15
020-6234611
באמצע שכונת היורדן המשמחת שוכן בראוני שכונתי ושוקק. הקירות מכוסים במודעות ופלקטים, התפריט כתוב בגיר על לוח גדול, הקהל מקומי ומבסוט, והאוויר ספוג ניחוח טבק.
המלצר היה גברבר צהבהב מוצק וחייכן, שהגיב בנימוס משועשע לכל גחמותינו, ודחק בנו להזמין במהירות, חמש דקות לפני שהמטבח נסגר (חבל שלא ראיתם את הפרצוף החמוץ-מתוק שעשתה הטבחית לנוכח ההזמנה המרובעת המפתיעה...).
האוכל, כצפוי בז'אנר, היה פשוט, טעים ולא יקר, והאווירה הכללית ביתית ונינוחה.
הולכת ומתחזקת התחושה שהכי כייף בבראוניז.
קינחנו בקופי שופ twee kamer (כן, שוב ההוא עם החתול המסטול...), וצפינו משועשעים ברכישת הסמים הראשונה של החושמים הנרגשים. אחרי שתי שאכטות בלבד הם פיתחו הזדהות מדאיגה עם החתול שלידם, שנמנם כהרגלו עם האף בתוך המאפרה. מזל שבדיוק הגיעה שעת הסגירה, אחרת מי יודע איך היינו מחזירים את הזוג המצחקק למלון... אכן תמונות קשות.
עוד שבוע חדש יוצא לדרכו, כאן על שפת התעלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
