ינואר היה חודש ממש קשה עבורנו. דווקא כשסנג'יב חצה את גיל ארבעה חודשים, כשסערת הגזים כבר מאחורינו ותחילתו המסעירה של גילוי העולם לפנינו, דווקא אז התחיל בלגן. בבת אחת הזאטוט איבד לחלוטין את היכולת המרשימה שהייתה לו להירדם לבד ולשעשע את עצמו. מול עינינו הנדהמות (והנפוחות) הפך ליטל סנג'יב לקרציתופל מהגיהינום- תינוק בכיין שרוצה רק על הידיים, לא מוכן להישאר רגע לבד, לא מצליח להירדם במשך היום ובלילה מתעורר כל שעה, מרים את הבניין בצעקות כשמציעים לו לאכול מבקבוק (ולא משנה מה יש בו) וסרבן מוצצים עיקש.

כצפוי, אני אמא מהזן הנרגן ואין לי בעיה להתאבל על אבדן החירות שלי ולקונן מרה על תשומת הלב שדורש תינוק, אבל גם להורה האובייקטיבי היה ברור שמדובר בקרציית על. החלטנו לברר אם מדובר במשהו פיזי שמציק לו, או שפשוט התברכנו בילד מפונק במיוחד (מי אמר תיקון?!). 

להפתעתנו הרבה רופא הילדים הגדיל ראש ושלח אותנו לסט בדיקות לשלילת איזו דלקת, וככה מצאנו את עצמנו מבלים לילה הזוי במיון ילדים באיכילוב. לקח מספר 1: לעולם אל תאמרו שהתינוק סובל מ'חוסר שקט'. זה מדליק את כל הנורות האדומות והפעוט זוכה לסדרת בדיקות מקיפה, חודרנית ופולשנית של כל סגל ביה"ח ושלוחותיו. דווקא הפציינט קיבל את העניין ברוח טובה, חייך למעריציו והתלוצץ עם רופאיו. "הלוואי שכל התינוקות היו כל כך חסרי שקט", צחקו עלינו הסטאז'רים בפרצוף וסיכמו בינם לבין עצמם שמדובר בסך הכול בהורים היסטריים במיוחד. פחחח. בקיצור, אל תגיעו עם תינוק למיון אלא אם הוא גוסס או נקטעה לו גפה.

לפנות בוקר עזבנו את שדה הקרב בידיעה שהילד בריא כמו מוז'יק (חמסות מתעופפות לכל עבר, נחבטות בנקישות על קורות עץ), כלומר- הוא מתנהג ככה כי הוא סתם נודניק על. זה גמר אותי. המחשבה שהחודש האחרון יהפוך לשגרה יומיומית, מסויטת ומתישה פשוט חנקה אותי. הפרעסר עזר כמה שאפשר, אבל כל זמן שסנג'יב לא הסכים לאכול מדי פעם מבקבוק לא הייתה לי אפשרות להתרחק ליותר משלוש שעות, בטח לא להתחיל לעבוד חלקית כמו שתכננתי. מסביבי כולם התגעגעו אליו ושמחו על כל פגישה אתו, ואני רק חיכיתי לרגע שבו גם אני סופסוף אתגעגע לקרציתופל הקטן. 

אז הכרזתי מלחמה על נושא הבקבוק. מבחינתי זה היה הצ'אנס היחיד לשפיות ודפקתי את הראש בקיר בניסיונות להכניע את השדון המצווח. בסוף הפרעסר שכנע אותי שבגיל הזה עדיין אי אפשר לחנך ילד, רק לאלף אותו ולשבור את רוחו, והחלטתי להרפות קצת. לקח מספר 2: גם לאבות יש אינסטינקטים אמהיים טובים.

בימים האחרונים יש רגיעה משמעותית, ושאלוהי החמסות יסלחו לי על העין הרעה שפתחתי ברגע זה (אזהרה: השאננות היא מהשטן. בהורות, כמו בתכנית ריאליטי אכזרית, מי שחוטא בחטא היוהרה והשאננות מתרסק). באותה הפתאומיות שבה סנג'יב הפך למתעלל סדרתי, הוא נהיה חמדמד אמיתי: מצחקק ומתרפק, מתמזמז בהנאה, סקרן כחתלתול והרבה יותר רגוע. הוא ישן יותר ולכן מתוסכל פחות, והלילות הלבנים שינו צבעם לאפרפר. אה, וציינתי שהוא לגמרי בעניין של בקבוק ומוצץ עכשיו? שלא לומר זונה של בקבוקים וג'אנקי של מוצצים. לקח מספר 3: השילוב של התמדה - עקשנות – סבלנות משתלם. או שפשוט הזמן עושה את שלו. אנחנו מהמרים שמדובר בקפיצת גדילה שיצאה משליטה והלכה רוורס. כי בינתיים הוד שמנמנותו לא מצליח להתהפך, בטח לא לזחול. ירש את הגמישות והאתלטיות של אבא ואמא שלו, ריספקט.

תודות לאבולוציה איכשהו הכול מתפוגג בסוף. מרגע הלידה (כולל) אני חיה את הרגע ושוכחת אותו מייד. בדיוק בגלל זה חשוב לי להנציח את השגרה הנוכחית שלנו בפוסטים. יום יבוא ונקרא אותם בפליאה כזיכרון עמום, ממש כמו את הפוסטים מאמסטרדם.

סופסוף אפשר להרים את העיניים מהיומיום ולהישיר מבט לאופק. בקרוב יומולדת וביקשתי מתנה לילה שלם בלי המוז'יק. הפרעסר הזמין צימר וההורים שלי התנדבו בשמחה לשמרטף. אני מחכה בקוצר רוח. חוצמזה, בחודש הבא ניקח את הצאצא לסיבוב בכורה באירופה. דווקא לא אמסטרדם אלא ספרד, בכפר של אמא של מיגל. פרטים בהמשך.