אם הייתי מאמינה בגלגול נשמות, הייתי מבינה עכשיו שמטרת הגלגול הנוכחי שלי היא שיפור יכולת קבלת ההחלטות שלי.

עד סוף התיכון זה היה תהליך ממש קל- פשוט צפתי עם המסגרות השונות, וניסיתי להוציא מהן את המקסימום. אפילו השאלה הגדולה- מה אני אעשה בצבא קיבלה פתרון ברור כבר בגיל 16.

אחרי הצבא מתחילה העצמאות, ואתה מתחילות הצרות: מה עושים עכשיו, לעזאזל?!

כמו כולם, קורעים ת'תחת שנה באיזה חור (נניח אילת), נוסעים לחצי שנה טיול במזרח (או דרום אמריקה- same same), נרשמים לאוניברסיטה, עוברים לתל אביב, מוצאים דירה, שותפים, עבודה, חברים... בלה בלה בלה.

ואז מסיימים תואר ראשון, וכבר אין שום הצדקה לעבודה הסטודנטיאלית המצ'וקמקת שלך, לדירה המג'וייפת שעולה לך (או להורים?) הון, ולהתנהלות הזחוחה שלך ושל החבר'ה, כאילו אתם חיים בגרסת הטרנינג המהוה ל"חברים". קצת אחר כך מגיע השלב הכי מסריח, בו כל אחד כבר אמור למצוא את המסלול שלו אל האושר, או לפחות את הכיוון. ותאמינו לי- אף בנאדם שבאמת כייף להיות אתו, לא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו בשלב הזה...

אני התנהלתי בשלב הסרחוני הזה בעיקר בדרך האלימינציה: לא יודעת מה אני רוצה, אבל די סגורה על מה אני לא רוצה בשום אופן. איכשהוא סחבתי לא רע עם הגישה הזאת עד השלושים הגדול. שם, כמו שהבטיח לי הדייט דאז של העורבת (האם זה היה ההוא עם העניבה והקשירות, או ההוא שהכין בשבת לפנות בוקר סנדביצ'ים לטיול ג'יפים? או שמא מדובר באותו ברנש?), החלקים של הפאזל התחילו סוף סוף להתחבר.  הוחלט על כיוון מקצועי אפשרי, נרכשה הדירה הבונבונית, נמצאה האהבה הגדולה... נהיה ממש טוב.

ומה פתאם נסחפתי לנהר הנוסטלגיה הזה?

האמת, קיוויתי שבשלב המחויך הזה של החיים ההחלטות נהיות יותר קלות, אבל ממש לא. לפחות לא עבורי. ומה שהכי מרגיז זה שאחרי שסימנתי וי על כמה מההחלטות הכי חשובות בחיים שלי, אני עדיין מצליחה להתחרפן מההתחבטויות שכרוכות בקבלת ההחלטות הזוטרות, כמו- לחיות באמסטרדם, ברצלונה, איטליה או הודו? להתחיל קורס הולנדית בנובמבר או פברואר? ללכת על העבודה הצבאית או לא? מאיפה לטוס במסעותיי הא-לגליים ביבשת? להזמין סטייק או המבורגר? ללבוש את סוודר הגולף הלבן או האנגורה הירקרק...? :-)

מה שמביא אותי לדילמה הטרייה שלנו: בסוף השבוע האחרון קיבלנו שתי הצעות מפתיעות ומפתות לדירה חדשה בעיר (בעצם הצעה וחצי, אבל בנושא שלגביו עדיין היינו שקועים בתרדמת חורף עמוקה).

ההצעה הממשית הגיעה מצידם של החיצוניים, שהתאהבו עד כלות בברצלונה היפהפיה והחליטו לעבור לחיות בה. זה אומר שהם מפנים את דירתם שבשכונת ה-pijp החביבה, ומציעים אותה לנו, מאובזרת קומפלט ובמחיר אטרקטיבי.

החצי הצעה הגיעה מכיוונו של בבילון-מן, שמתכוון לשכור דירה עבורו ועבור העורך. הוא מצא בנין קטן וריק שמשקיף על תעלה מרכזית במרכז, במיקום שהוא כמעט מושלם. מתאים בול לפנטזיות שלנו. הבנין מיועד לשתי דירות, כל אחת שתי קומות (קטנות). הדירה העליונה- עליה זומם בבילון-מן, כבר משופצת ומוכנה, ואת הדירה שמתחת ישפצו בהמשך. הרעיון הוא שאנחנו ננסה להיות השוכרים שלה. זו אמנם דירה שווה לאללה, אבל היא ריקה לחלוטין (מה שאומר שצריך לקנות הכל), ושכר הדירה הרבה יותר גבוה.

עכשיו אנחנו מחכים שהבונבון של חילופי הדירות שלנו יחליט אם הוא מעונין להישאר בארץ מעבר לחצי שנה שסיכמנו עליה. אם הוא רוצה לחזור נהיה חייבים לפנות את הדירה בקרוב, ויהיה חבל לפספס את שתי ההצעות האלו.

אבל... יש עוד בעיה, שקשורה לויזה שלי (ברוווור): בהתאם לתהליך הרשמי כאן, סטודנט שמגיע לעיר ומתחיל את לימודיו, חייב להירשם בעירייה המקומית ולתת את כתובת המגורים שלו. וזו חייבת להיות "דירה לבנה"- יעני כזו ששייכת לך, או שאתה משלם עליה שכירות, על פי חוזה. את הבעיה של הפרעסר פתרנו באמצעות האדווקט, שהוא בעל דירה משלו והסכים להצהיר לשלטונות שהפרעסר מתגורר אצלו. אבל אין מצב שנבקש ממנו את זה גם בשבילי. ואנחנו לא מכירים עוד בעלי דירה בעיר, שמחבבים אותנו מספיק בשביל לעשות את זה בשבילנו. מכיוון שהדירה של החיצוניים שחורה בדיוק כמו זו של הבונבון, היא לא תפתור לנו את הבעיה. 

בקיצור, אין פה רגע דל. וזה מבאס לי את הטוסיק, כל ההתחבטויות האלו.

אז זה בעצם מה שהתכוונתי להביע בתחילת הפוסט- אז מה אם קצת התבחבשתי בדרך?

כמה קטנות:

- העורך אמור להצטרף אלינו בעוד שלושה שבועות מקסימום. האח הידד!

- יש שמועות שהקיסר נירון (המו"ל המטורף) התרצה, ויעניק לי מחצית מהפיצויים שלי. טפו טפו טפו...  

- לאור ההצלחה שהפגנו בסופ"ש האחרון, הוזמנו לעוד מסיבת חנוכת בית. הפעם נאכל בבית לפני.

- עוד שבוע וחצי נזכה לביקורם של הפזפזים (כן, גם הם מהצד של הפרעסר. מה קורה לחבורה מהצד של הכלה? אמסטרדם כבר לא טוב? רק קוסטה ריקה?), והציפיה רבה.

אוף, אנחנו מרקדים במקומנו בעצבנות מרוב רעב, אז אניח לכם לעת עתה- כאן מחוץ לתעלה.