הויכוח המרכזי שהיה לנו בימי אמסטרדם עם מיגל- חברנו הספרדי היקר, נסב סביב אוכל, כמובן. אנחנו, בלי גרעפס של שום על הבוקר הרגשנו שמשהו לקוי בתזונה שלנו; הוא טען בלהט ששום זה משהו שמוסיפים לאוכל בינוני כדי להסוות את הטעם האמיתי שלו. במסגרת הדיון האמוציונאלי הזה שמענו רבות על בית ההארחה של אמא שלו, שבו היא מבשלת במסעדה קטנה אוכל ספרדי איכותי. מהסוג שלא זקוק לשום כדי לעשות נעים, כן?
לפני חודשיים מיגל סיפר שהוא נוסע עם סאי ולוסיה הקטנה לביקור משפחתי בספרד, והציע לנו להצטרף ולהתארח באותו בית הארחה מפורסם. שמענו מחוז נידח, שמענו גסטהאוס אינטימי, שמענו בישול ספרדי אותנטי, שמענו חופשה. כיאה לחברים הטובים שאנחנו התייצבנו.
הטיסה הלוך עברה בשלום. סנג'יב הולעט מראש בטיפות אוזניים, טיפות חניכיים וציץ כפול וכך, עולץ ונרגש, פלירטט באגרסיביות עם הסובבים ופיתח ידידות אמת עם הכלכל הראשי. תמימים שכמונו, לא העלינו על דעתנו שזו תחילתו של היי מטורף שלא ירפה מג'נניה שלנו בעשרת הימים הקרובים.
במדריד התאחדנו עם המיגלים ועם פול- חבר אמריקאי שכבר פגשנו לא פעם בין התעלות. את היומיים הקצרים שהיו לנו בעיר העברנו בדילוג מטאפס-בר אחד למשנהו בחברת קומץ חברים של מיגל, שכיאה לחברים של מיגל הם אנשים שמשוטטים בעולם בעקבות עבודה, אהבה או סקרנות. אכן, מדריד עיר שווה ביותר, אבל כשהגיע הסופשבוע נפרדנו ממנה ושמנו פעמינו אל מחוז Valladolid, מרחק כמה שעות נסיעה צפונה. המחוז הלא תיירותי הזה מאוכלס בערים קטנות מוקפות כפרים נידחים. באחד מהכפרים האלה, גאטון דה-קמפוס שמו, נמצא הגסטהאוס שלנו.
אח, גאטון דה-קמפוס, איזה מקום! אח, גאטון דה-קמפוס, איזה חור. כפר שבנוי לאכלס תשעים אנשים, אבל כרגע חיים בו שבעה. בקיץ אולי יגיעו עוד קצת, נראה. למרות זאת יש כנסייה גדולה גדושה בזהב, יש שני גני משחקים מטופחים לילדים, ויש כביש מהיר שמוביל לעשרות כפרים דומים. דמיינו את הסט של "לחזור" האלמודוברי (volver) עם האווירה של "חופשה בכפר" הצרפתי ובכיכובן של הדמויות התמוהות מ"להעיר את נד" הבריטי, והרי לכם החופשה שלנו. רק the only gay guy in the village היה חסר שם.
מהר מאוד למדנו לזהות את רוב התושבים: זוג הזקנים הנודניקים בנעלי בית, האומנת הקשישה, ההוא שמתפרנס מאיסוף אומנות ונראה כמו הומלס, האחראית על המפתח לכנסייה וגם בעלה שחייו ניצלו בנס במהלך שהותנו במקום: אותו אומברה תיקן את גג הכנסייה, שרק לו מזמור עליז, נהנה מהשמש, אך אויה- לפתע נפל הסולם שלו, ואתו הדרך היחידה לרדת מהגג. ברוב ייאושו התיישב האיש והמתין למושיע. בלי טלפון נייד ועם אפס תנועה ברחוב (שבעה אנשים, להזכירכם, ששה בלעדיו), פשוט זה לא היה. אחרי ארבע שעות סופסוף חלף מישהו ברחוב. זה היה אספן האומנות. גם הוא שרק מזמור עליז ונהנה מהשמש החמימה, עד שלפתע נשמעו מלמעלה צעקות. הבעל של האחראית על המפתח של הכנסייה עמד על הגג וצעק לעזרה. "איזה לץ!", חשב לעצמו האספן ונד בראשו. "איזה הומור כפרי בריא", המשיך בהרהוריו, שיגר חיוך מעלה והמשיך בדרכו.
הגיבור שלנו נותר בדד. החשכה ירדה והקור חלחל לעצמותיו. "אין סיכוי שאני מבלה פה את הלילה", אמר לעצמו והחליט שאין ברירה, יש לעשות מעשה. הוא קפץ מהגג אל גג סמוך, נמוך בהרבה, וממנו קפץ לרחוב. זה שהוא יצא ללא פגע זה היה נס, והוא הזדרז לבוא לחגוג אותו בבר אשר בקאסה שלנו.
את הסיפור הזה שמענו מהמארחים שלנו כשהם חנוקים מצחוק. או חשיש, קשה להבחין אצל צמד ההיפים לשעבר – תרד'ה, אמא של מיגל, ובעלה וינסנטה. השניים האלה, יחד עם הבן אנדריאס והשותפה למסעדה סוזאנה, לא מפספסים הזדמנות להסתלבט על תושבי הכפר. טוב, כי הם גרים בכפרים אחרים, גדולים יותר, כפרים שבהם אי אפשר לספור את כלל האוכלוסייה על יד אחת, ריספקט!
אז הנה עוד סיפורון. מעשה בשתי זקנות מהכפר שהיו מגיעות לבר באופן קבוע ומזמינות רק בייליס. תרד'ה ווינסנטה נחרדו, הכריזו שבבר שלהם "נזירות אינן רצויות" והפסיקו למכור בייליס. וזה לא שהבר הומה אדם ואפשר לוותר על שתי לקוחות. הו לא. אבל מה אכפת להם, הם בכלל אומנים שחיים בבית גדול ומרשים, גדוש לעייפה בפסלים מעשה ידיהם וביצירות אומנות מכל הסוגים. למזלם שניהם באו ממשפחות עם כסף ולא צריכים לוותר על הכיף בשביל הפרנסה. ואכן כיף בקאסה- האלכוהול זורם כמים, וינסנטה מגלגל סיגריות חשיש בקצב שאשתו מפמפמת סיגריות (פלא שהיא חיה בכלל), על הדלפק צצות כל הזמן צלוחיות עם מיני טפאסים טעימים, והן רק נשנוש להעביר את הזמן בין ארוחות השחיתות שמוגשות פעמיים ביום.
למרות חיבתנו למארחינו, היו לנו שתי בעיות איתם. הראשונה הייתה שאף אחד מהם לא דובר מילה באנגלית. בעצם אנדריאס בן ה-25 יודע בערך עשרים מילים. נאלצנו להסתמך על שירותי התרגום של מיגל והוא די זרק זין, ככה שהמון משפטים, רעיונות ומסרים הלכו לאיבוד. הבעיה השנייה, והמטרידה יותר, הייתה האטיטיוד של תרד'ה בכל מה שקשור לאוכל. מבחינתה המטבח הספרדי הוא הדגול מכולם והיא זו ששולטת ברזיו, האוטוריטה המוחלטת בענייני בישול. כל ניסיון קולינרי אחר נידון אצלה מראש לכישלון, וטקט אינו ממעלותיה הבולטות. ככה יצא שגם המנות שהפרעסר וסאי הכינו, שניהם בשלנים מוכחים, זכו לתגובה צוננת מההיפית הקפדנית. הפרעסר הביא טחינה משובחת מהארץ והכין את מנת החציל בטחינה המפורסמת שלו, בתוספת צ'וריסו פיקנטי. כולם התעלפו, רק תרד'ה טעמה, הפטירה "טעים" בקול חלוש, הציתה עוד סיגריה וחזרה לעיסוקיה. כשהוא העז להכין רולדת חזיר עטוף בבייקון היא כבר ממש הרגישה מאוימת, ולמחרת הכינה חזיר "כמו שצריך לעשות, בדרך הספרדית". וזה עוד כלום לעומת הביקורת שחטף הברווז של סאי! לא עניין את תרד'ה שמדובר בכלתה, ובכל זאת שפית במסעדה תאילנדית באמסטרדם, היא לא יכלה להתאפק והעירה שהתבשיל טעים, אבל באותה מידה זה יכול היה להיות בשר עוף, בקר או חזיר. לא מורגש הטעם הייחודי של הברווז. נו, ונחשו מה היא הגישה לנו למחרת? ברווז בסגנון ספרדי, ברור. אין ספק, היא היא המפרגנת האמיתית.
חוצמזה לא הייתה ארוחה בלי מריבה משפחתית סוערת מלווה בנפנופי ידיים ודציבלים גבוהים. על מה הם לא התווכחו הפסיכים האלה, בזמן שאנחנו מחליפים מבטים מלאי חשש בשולחן? מהר מאוד למדנו לא להתרגש מהטונים שלהם. נכון שפעם אחת כמעט העיפו אותנו מהקאסה בגלל שהפרעסר העז להגדיר את הטעמים של המטבח הספרדי כפשוטים וישירים. ונכון שההערה שלנו לגבי הדמיון בין האיטלקים לספרדים כמעט עלתה לנו בנידוי מהארוחה, אבל לפחות הבנו סופסוף מאיפה מיגל קיבל את האמוציות שלו לגבי שום. הוא לא אשם, מסכן. איזה סיכוי היה לו עם אמא כזאת.
פייר, היא באמת מבשלת טוב, תרד'ה. אם כי לתומי חשבתי שהמטבח הספרדי הוא אחד המועדפים עליי, אבל אחרי שהוגשו לי שלל איברים פנימיים, אוזני חזיר סחוסיות, זנב טלה מסתלסל ופירות ים שנראים כמו מצבורים אינסופיים של מוקוס, התחלתי לפקפק. תודה לאל על אספקה שוטפת של חמון וצ'וריסוס משובחים.
שגרת הכפר שלנו התנהלה בעצלתיים: בשעת בוקר מוקדמת יקיצה של הורה תורן למשמרת ראשונה עם הילדים. בערך שעתיים אחר כך מצטרף ההורה השני. בצהרים פול מתעורר. המניאק. ואז יוצאים לטייל – בכפר שלנו, באחד הכפרים באזור, יום אחד אפילו הרחקנו עד לעיר הגדולה Palencia, הרגשנו מסוחררים כמו בניו-יורק. והטיול כולל ארוחת צהרים, כמובן. בקאסה, במסעדה, בבית של וינסנטה ותרד'ה, בטפאס-בר, וואטאבר. היה מצוין לשבוע, יותר מזה אני מניחה שכבר היינו קופצים מגג הכנסייה בעצמנו מהשעמום.
ועוד לא סיפרתי כלום על ההתאקלמות של סנג'יב, שכבר מזמן הרוויח בכבוד את הכינוי ג'נניה. כיאה לפצצת האנרגיה שהוא, לאורך החופשה העולל שלנו היה בהיי היסטרי, דלוּק תמידית, נענה לכל גירוי, חובב אקשן וסרבן שינה לוחמני. חוצמזה, הוא עשה צעד נוסף בדרכו להפוך למגלומן פסיכוטי בעקבות התגובות של הסביבה אליו. מסתבר שהעיניים שלו והמזג ה"ערני" (פחחח... אל תיתממו, תגידו היפר-אקטיבי!) הם סוג של אטרקציה, וכל אחד שראה אותו רצה חתיכה. בחבורה הקטנה שלנו הוא עבר מיד ליד כאילו היה הג'וינט האחרון בתבל, וברחובות מדריד אנשים אשכרה עצרו אותנו כדי לחוות את דעתם לגביו בספרדית דוהרת. בחיי, אני תוהה איזה משבר יהיה לו (ולנו) כשהוא יגדל קצת והעולם סביבו יתייחס אליו בשוויון נפש.
למרבה המזל לא כולם התאהבו בו. לוסיה הנאווה התנהגה כליידי אמיתית ולא ראתה אותו ממטר, ודווקא אותה- כמובן- הוא רצה יותר מכל. הוא הסמיק, צחקק, נפנף בידיים וברגליים וצהל כמו סוסון אם במקרה היא העיפה מבט. גירל פאוור, יה!
ועם כל הנאמר לעיל, שלושה ימים אחרי שחזרנו לארץ כמעט חנקתי את ג'נניה בכרית מרוב תסכול. אבל זה לפוסט הבא, למה לערבב שמחות?
חג שמח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
