וידהי- בריטית זערורית וחיננית ממוצא הודי - מקבלת את פנינו בחיוך משועשע, ומכריזה במבטא שלקוח היישר מערוץ yes פלוס: "אה, איזה איחור מרשים. הצלחתם להביס אפילו את ריטה, והיא איטלקייה...!". האיטלקים והישראלים הם היחידים שמאחרים. כמה בנאלי מצדנו.

"הדירה החדשה" היא בעצם חדר אחד מתוך ארבעה, בדירה שמתפרשת על הקומה כולה, וכוללת גם שירותים, מקלחת ומטבח משותפים. כמו מעונות של סטודנטים, אבל ברמה הרבה יותר גבוהה.

וידהי מציידת אותנו באלכוהול, ומבקשת שנוריד את הנעליים בכניסה לחדר, כי הם בדיוק שמו שטיח חדש... במבט נוגה אני נפרדת ממגפי הפרווה החדשות שלי, בעודי נזכרת בפרק ב"סקס והעיר הגדולה" שבו קארי איבדה את נעליה באותן נסיבות ממש. רגע אחר כך אני דורכת עם הגרב בשלולית בירה קטנה במסדרון. שיט.

החדר דחוס בחבר'ה צעירים. יש שקיות חטיפים על השולחן, שתייה קלה והרבה אלכוהול, וברקע שומעים להיטים מחורבנים משנות התשעים בווליום מוגזם, דרך רמקולים ממש מחורבנים. נו, סטודנטים זה סטודנטים, אבל לפחות האווירה צוהלת באופן משמח, והערב עובר בשיחות חברתיות ממושכות עם קולגות נוספות של הפרעסר: סטפני ההולנדית בת ה-21, התחילה את לימודי התואר השני מייד לאחר שסיימה את הראשון, וכבר מחשבת את הזמן לדוקטורט. חידאון (גדעון) ההולנדי-ישראלי נולד וגדל בהולנד, אבל חי כמה שנים בת"א ואפילו רכש דירה באזור דוד המלך. יש לו כל מיני בעיות עכשיו עם הדירה והעו"ד בארץ, באופן כללי הוא קצת מסכן, וכשהוא מדבר אתך הוא עומד מממש קרוב... טראוויס הקנדי וג'אניס, בתזוגו הניו-יורקרית, גם הגיעו לאמסטרדם לפני ארבעה חודשים בשביל הלימודים. אמא של טראוויס היא אירית והאבא חצי פולני חצי בריטי, מה שיוצר תמהיל מאוד ארוך, ג'ינג'י וסימפטי, וג'אניס היא יפהפייה חייכנית בגוון שוקולד מריר.

הפרעסר ואני מחפשים חדר שבו מותר לעשן. במטבח אנחנו מוצאים את הדיירת של החדר הסמוך, שמשנוררת מאתנו סיגריה ומציעה בתמורה שנבוא לעשן אצלה. בחדר המטופח שלה היא מסבירה לנו כמה קשה למצוא דירה במרכז, ושהיא עצמה קיבלה את החדר הזה אחרי שלוש שנות המתנה בתור. מוזרים ההולנדים האלה. אנחנו חוזרים למסיבה.

ג'אניס ואני מוצאות שפה משותפת בתור "בנות הזוג של..." (המממ... מה יותר טבעי מחיבור ביני לבין כושית מגניבה מניו-יורק?), משתלטות על הספה ומקשקשות על הא ועל דה, עד שהמסיבה מגיעה לסיומה. הפרעסר ואני מוצאים את עצמנו שתויים למדי וללא טראם הביתה. אנחנו מתנדנדים באיטיות לכיוון הליידספליין, בתקווה לתפוס אוטובוס לילי. מסתבר שהאוטובוס הבא לשכונה שלנו יוצא רק עוד 20 דקות, ואנחנו מחליטים בכל זאת לצעוד ברגל. האלכוהול בדם עוזר לנו להתחמם, אבל הופך את ההליכה לממש מבאסת. מותשים ומלאי הכרת תודה אנחנו מגיעים הביתה. היה חזיילך.

לפני כמה ימים זפזפתי ופתאום שמעתי עברית באחד הערוצים. הקרינו את הסרט One Shot של נורית קידר, שמשתתף בימים אלו בפסטיבל סרטי התעודה באמסטרדם. הסרט (מן הסתם) עסק בחיילים ישראלים, והתמקד בצלפים. היו שם סצנות שצולמו בשטחים ומשום מה, מעולם לא הראו לנו בטלוויזיה הישראלית. זה היה מרתק, בעיקר כשניסיתי לראות את זה דרך עיניים הולנדיות. בסוף הסרט היה פאנל באולפן עם הבמאית וקהל הולנדי, שלא היסס לשאול שאלות קשות, ואפילו לקטול את העבודה הקולנועית של הסרט. ומה היה הכי מביך? כשהבמאית סיפרה בכנות איך התקבל הסרט שלה בארץ, וכמה שהתנפלו עליה כי זה נורא לא פטריוטי להראות כאלו דברים בימים אלו. ההולנדים נראו ממש המומים מהקולקטיב סותם הפיות שבו אנחנו חיים.

במזל טוב בבילון-מן חתם הבוקר על חוזה לדירה הנחשקת במרכז. חדור מוטיבציה, הוא הכריז על מסע לממלכת איקאה לחיפוש אחר רצפה לדירה החדשה, ואני הצטרפתי בחדווה (כמובן). זה ללא ספק היה הביקור הכי ממוקד שלי בממלכה... חלפנו על פני כל התצוגות ביעף, ואני ממש החזקתי את עצמי בכוח לא להתעכב ליד כל פריט טפשי ולהתרכז בבדיקת מחירים לקראת דירה עתידית. האמת, ככל שאנו חושקים בדירה השכנה לזו של בבילון-מן והעורך, כל המעבר הזה מצטייר כעסק ממש יקר - בעיקר הקטע שבו קונים תכולה שלמה של דירה, כדי להשאיר אותה מאחור שנתיים אחר כך... באסה.

צפינו בצילומי האולטרסאונד בתלת-ממד של העוברית לבית הסמנכ"לית וזנדרה. הידעתם שמקבלים את זה היום ב-DVD, עם אריזה מפוארת ופס קול בו הרופא מסביר להורים המאושרים שהוא מזהה 10 אצבעות בידיים, עשר ברגליים ושאר איברים? והידעתם שמזהים שמדובר בילדה לפי הפאחינה שלה?!

כן, זו המילה ההולנדית לוגינה. וזה נשמע ממש lekker כשהרופא מלחשש את המילה ברוך. פאאאחינה...

לילה טוב עם הסקה מרכזית, כאן מחוץ לתעלה.