אין זמן, אין זמן.

הפזפזים משוטטים בנבכי המסתור של אנה פרנק אס ווי ספיק, מספקים לנו כמה שעות של הפוגה והאזנה קולנית לסשנים של אלג'יר, דקלה ובנעיון (הרגל תל אביבי ותיק להתעוררות של בוקר שבת). עוד רגע נכרוך את צעיפינו, נרכוס את מעילינו, נהדק את שולי כובעינו ונצא לפגוש אותם. אז הנה דיווח זריז.

כיף לנו שהם פה. הפרעסר חשק שפתיים כל השבוע וצבר שעות עבודה רבות, כדי שיוכל לפנות את סוף השבוע הארוך לחברים הטובים שלו (וככה גם אני הרווחתי, על הדרך).

הם הגיעו בחמישי בערב, היישר אל הכפור (כן, כן, מגיע לנו מזל טוב- הטמפרטורות ירדו מתחת לאפס), ואל ארוחת המולים המשובחת שרקח הפרעסר- ממש כמו בימים הטובים.

בששי השכמנו קום ויצאנו להוביל את האורחים היקרים אל יעדם התיירותי הראשון- הפופרצ'ייס! ישבנו במקום של החושמים, בשוק הפרחים, וצפינו בעונג כיצד הם נמסים מול הצלחת ומצטרפים למעגל המכורים.

אח"כ הפרעסר נפרד מאתנו לקראת כמה שעות באוניברסיטה, ואנחנו המשכנו אל שוק הפשפשים בווטרלופליין ולמוזיאון רמברנדט, כשבדרך שברנו את הקור בהפסקת מרק עגבניות טוסקני עם פסטו במקום זעיר וחמוד (שבוודאי ייכנס למדריך המפואר שלנו).

בערב הובלנו את הפזפזים המותשים לסיור בתחנות התרבות שלנו: סטייקים בחומית הסטודנטיאלית החביבה עלינו, הפסקה מטודית בקופי-שופ הקרוב, וקינוח ב"שכונתית" ביורדן - מנת פופרצ'ייס נוספת... (לידיעת החושמים- אתם לא היחידים שחושבים שהמנה בשוק הפרחים טובה יותר)

האומללים היו מחוקים מעייפות מצטברת (החיים החברתיים מתפוגגים כשיש לך שני ילדים), אובר דוז של קור, וכמות נאה של אלכוהול ועשבים. אבל כל זה לא הפריע להם להשכים הבוקר בשבע וחצי.

אני לא קונה יותר לפרעסר מתנות לעולם!

תזכרו את זה, פה שמעתם את זה לראשונה.

הוא לא יודע לקבל מתנות, לא יודע לזייף התלהבות, לא יודע להגיד מראש מה הוא רוצה ומבקש ש"תפתיעו" אותו, לא מתלהב מכלום ועוד מעז לבוא בטענות.

ראיתי בשוק הפשפשים מתנה אידיאלית בשביל סטודנט למדעים קוגנטיביים- ראש חרסינה קטן וקרח, שעליו משורטטים כל החלקים במוח על פי חלוקה יעני קוגנטיבית. ואפילו יש לו בצוואר חור קטן, שאפשר בקלות לשים בו עט. לא, אני שואלת אתכם, לא מתנה מושלמת?! אני חשבתי שכן, וכך גם הפזפזים. אבל כשהפרעסר קיבל את המתנה, כצפוי, הוא הביט בראש החרסינה בפליאה, שמיד התחלפה בחיוך ציני, שהתחלף בהבעה אדישה ואטומה. ראש החרסינה הונח בצד.

ואני לא קונה לו יותר כלום אף פעם.

אבל היתה גם רכישה אחת ממש מוצלחת בשוק- גרביים טרמיות, שאמורות לשמור על החום של כפות הרגליים הקפואות תמידית שלי. אם זה לא יעזור, לא תהיה ברירה ואני פשוט אשאיר אותן בבית. ואז הן יחמיצו את כל הכיף.

טוב, חייבים לזוז. ההולנדים הלשינו על משפחת פרנק, והפזפזים סיימו את הביקור במסתור.

שבת שלום, מנפנפים לכם ברביעייה מחוץ לתעלה ("יאהו" אומר שיש 10 מעלות בחוץ!!!! אביב הגיע פסח בא!!!)