לזכותי ייאמר שניסיתי. לגמרי נתתי לזה צ'אנס, בעיקר לאור העובדה שבמילא לא היה לי משרד לחזור אליו. אבל איים נוט דאט קיינד אוף מאם. איים ג'אסט נוט דאט קיינד אוף פרסון.

מההתחלה היה לי קשה, וקיטרתי ונחנקתי ולא האמנתי שזה קורה לי למרות שהכול היה צפוי. בכל זאת, בחודשים הראשונים לחייו של ולאדק (לשעבר ג'נניה, לשעבר ליטל סנג'יב) זה נראה לי הגיוני שהחיים שלי יחוגו רק סביבו: טמגוצ'י חסר אונים שסובל מריפלוקס, גזים, שנאת מוצץ, שיניים צומחות ואנרגיות בלתי נדלות, רצוי שתהיה אמא לצדו. וגם המשכתי להיניק, ברור. זה חשוב ואם אני כבר בבית וכל זה. אז גם משמרות הלילה היו שלי, כי ולאדק לא הסכים בשום אופן לאכול מבקבוק. כל בוקר הפרעסר היה לוקח אותו לסלון לשעתיים, ואני הייתי צוללת לעילפון מתוק.

וכל כך קינאתי בכולם סביבי, בעיקר בפרעסר שיכול לבוא וללכת במין חירות מופלאה- לעבודה, לסידורים, אפילו לסיגריה בגג של השכנים, בזמן שאני לא יכולה להתרחק מהתינוק ליותר משעתיים וכל היום שלי עמוס בחישובי זמנים, עבירות עגלה וכדאיות. לפעמים הרגשתי כמו קרון תקוע בתחנת רכבת הומה במיוחד. רכבות חולפות מימיני ומשמאלי, מדי פעם מתחככות בי ועושות לי נעים, אבל תמיד ממשיכות הלאה.

והעייפות האינסופית הזאת!

אתן האימהות יודעות שהכי קשה זה האפקט המצטבר. להעביר יממה עם תינוק זה לא כזה סיפור (כפי שבודאי רוב האבות מהמהמים לעצמם מתחת למעטה הפוליטקלי-קורקט), אבל לעשות את זה יום רודף יום, לילה רודף לילה, בלי הפוגה ובלי גיוון במשך חודשים- זה הסיוט. לפחות שלי, אוקי? כי כאמור יש בינינו שהשגרה הזאת ממלאה אותן סוג של אושר. ייעוד. אם כי אני חייבת לומר שעולמן של האימהות הלא מיניקות נראה לי קצת פחות קלסטרופובי. ואולי אני טועה.

ניחמתי את עצמי שהכול ישתפר ברגע שהמוז'יק יחגוג חצי שנה. ובאמת, בדיוק אז הוא נשבר והסכים לראשונה לאכול מבקבוק. הרגשתי שסופסוף נפתח לי צוהר בקרון, ובריזה נעימה נכנסה ודגדגה. בניתי לעצמי עוגנים של שפיות במהלך השבוע: יומיים בייביסיטר שתטייל אתו כמה שעות בחוץ ותאפשר לי לעבוד קצת; ערב אחד פילאטיס, וערב חופשי רק לעצמי. במקביל החלטתי שהגיע הזמן להפוך גם את הלילה לנסבל. התוכנית: להעביר את סנג'יב לחדר משלו ולגמול אותו מהנקה בלילה. המציאות: חבר טוב נקלע למצוקה ומתנחל בחדר הילדים שלנו לשלושה חודשים J.

המשבר הבא הגיע כשולאדק חגג שמונה חודשים. הוא הפך מתינוק לילד והיה ברור שהחברה שלי כבר ממש לא מספיקה לו. שלא לומר- אנחנו אשכרה משתעממים ביחד. החופשה בספרד הבהירה לנו כמה הוא שמח בחברת אנשים ובעיקר ילדים ואני, מה אני כבר יכולה לחדש לו? את כל הפינות והאטרקציות בפארק הוא כבר מכיר, ואפילו הזחילה על הדשא איבדה מקסמה. הפכתי לקצינת בידור שחוקה, מתוסכלת ונרגנת, שבמקום לחפש פעילויות יצירתיות מרגשות לילד, רק מחכה לשעות השינה שלו כדי שיהיה לה קצת שקט לעצמה.

הייתי חייבת לעשות מעשה. פינינו את החדר של ולאדק והעברנו אותו לבקבוק בלילה. באופן מפתיע זה גרם לו לוותר על הנקה באופן גורף. קיבלתי את זה בשמחה. עכשיו הוא מתעורר פעם אחת בלילה, שזה שיפור עצום. את היקיצות השערורייתיות שלו לפנות בוקר הבנו שלא נצליח לשנות. כל פעם זה מדהים אותנו מחדש איזו פצצת אנרגיה יצאה משנינו. באיזו קלות הוא מתעורר מכל רחש ולכמה מעט שעות שינה הוא זקוק. אילולא היה לו הפרצוף של אבא שלו הייתה סיבה טובה לחשוד במאגר הגנים שלו.

מראש החלטנו שבספטמבר הקרוב נשלח את ולאדק לגן. הקונספט של משפחתון מרתיע אותנו, והנחנו שבגיל שנה הזאטוט כבר יהיה בשל לחבר'ה. מצאנו מקום סימפטי שתי דקות מהבית וביקשנו להירשם לשנה הבאה. "למה לחכות עד ספטמבר?", תהתה בעלת הגן. "יש מקום כבר עכשיו, למה שלא תחסכו לעצמכם ולילד את הבלגן של התאקלמות בספטמבר?". סירבנו בנימוס להצעה, אלוהים יודע למה. הייתי כל כך מקובעת על הרעיון שהילד ילך לגן בגיל שנה, סתם כי ככה החלטנו לפני אלף שנות אור. למחרת המחשבה התחילה לחלחל. ולחלחל. דמיינתי לעצמי את ולאדק ואותי בפארק מדי יום בגיהינום של יולי-אוגוסט ונחרדתי. הפור נפל- הצאצא יתחיל גן כבר ביולי.

מאותו רגע שהחלטנו הקרון המחניק שלי הפך לפנטהאוז עם ארבעה כיווני אוויר. המחשבה שאני אקבל חלק מהחיים שלי בחזרה מהממת אותי. שבועיים הלכתי על ענן. בשקט בשקט אני מנהלת טבלת ייאוש בראש, מתפללת שלא יצוץ פתאום משהו שיהרוס את התכנית. לולאדק אנחנו לא דואגים, הוא חברותי להחריד ושהייה עם ילדים ממלאה אותו עליצות על גבול המאניה.

הלילה אנחנו טסים לסופשבוע ארוך באמסטרדם. לחגוג יומולדת לפרעסר, לעשות סיבוב דאווין לולאדק אצל החבר'ה, ולנשום אויר תעלות קריר ורווי נוסטלגיה. נשתמע.