ביומיים האחרונים מצאתי את עצמי שרויה במעין דכדכת קלה.

(אני אוהבת את המילה דכדכת. הולכת טוב עם שלכת.)

בין הכלים המלוכלכים בכיור, ערימת הכביסה והטיולים היומיים לסופר, הסטטוס הנוכחי שלי התחיל לחנוק אותי. כשאני לבד זה עוד בסדר, אבל כשגם הפרעסר מבלה את היום בבית בלימודים או עבודה המצב מחמיר - צריך לדאוג לשנינו לארוחת צהרים (שתעמוד בקריטריונים שלו) ברגע שהוא רעב, להתעסק עם כל הסידורים הבירוקרטים של הדירה, לא לשמוע רדיו כי זה מפריע, לא לראות סדרות במחשב כי גם הוא רוצה לראות אותן (אבל אין לו זמן)...

ושיהיה ברור, אני לא מאשימה את הפרעסר בכלום. ברור לי שבין שנינו, אני היא זו שצריכה לדאוג לדברים האלו עכשיו. לו יש מספיק על הראש.

אז זה ברור לי, אז מה?

זה עדיין לא מנע ממני להסתובב בדירה נרגנת במשך יומיים.

בשעת צהרים מאוחרת של אתמול יצאתי לעוד סיבוב קצב-סופר שגרתי בשכונה. השמש זרחה בעוז, הטמפרטורה נשקה לתשע מעלות אביביות והברווזים געגעו בתעלה. זה היה יום חורף מהסוג שאסור לבזבז, אז חזרתי הביתה לפרוק את המצרכים ולקחת את הספר שלי, הצטיידתי בלחמג'ון אצל 'נאזאר' ויצאתי אל הפארק.

כמובן שעד שהגעתי השמש החלה בצעדי נסיגה, אבל הפארק עדיין היה יפה וצלול. הוצאתי את הצעיף והכפפות והתיישבתי לקרוא על ספסל, בין האופניים, העגלות, הג'וגרים והעצים הערומים. אחרי שעה התחיל להחשיך, האיברים שלי קפאו והתחלתי לצעוד הביתה.

ההליכה הביתה היתה תענוג מזכך. עכשיו, כשאני כבר לא תלויה במפה, יש לי את כל הזמן שבעולם להסתכל מסביב וליהנות מהדרך. ככה ראיתי איך השמיים נצבעו בהדרגה בפסי שקיעה כתומים מרהיבים, ובמקביל הרחובות החלו לנצנץ באורות חג. הולך להיות פה כל כך מדהים בסוף החודש! לקראת החגים, מוסיפים מדי שבוע עוד איזה משהו לעיר: קישוטי רחוב מוארים, חלונות ראווה עמוסי עיטורים, מצנפות, גרביים אדומות ופתיתי שלג, ועכשיו פוזרו ברחובות עצים מקושטים בשרשראות אור קטנות. זה כל כך יפה. אפילו סנטה קלאוס המקומי (סינטר-קלוס) חלף מולי ברחוב עם אחד העוזרים שלו (בלאק פיט), והנהנו זה לזו לשלום בכובד ראש.

עם כל רחוב נוסף שגמעתי, כל שוק, כל תעלה, הרגשתי את הדכדכת שלי נמסה ומתפוגגת. הללויה.

מפה לשם לא נשאר לי עוד הרבה זמן עד לקורס. בערך חודש נטו. לניצול מקסימלי של התקופה (שבה כבר קר מדי סתם לשוטט בחוץ), הוכרזו כמה החלטות פרקטיות: בעצת הסמנכ"לית השקעתי 28 יורו ורכשתי מנוי שנתי למוזיאונים. זה אומר שבמשך השנה הקרובה יש לי כניסה חופשית לכל המוזיאונים בעיר ובהולנד כולה, אז צריך לנצל את זה לפחות פעם בשבוע. חוצמזה צריך להקדיש לפחות יום אחד בשבוע לכתיבה, ללמוד לבשל עוד משהו בסיסי (אתמול למדתי להכין שניצל!), ללכת יותר לסרטים...

נראה.

הערב יש לנו ערב מחווה לימי ת"א. ז'תומרת, ניקוס (הקולגה היווני-גרמני של הפרעסר) סופסוף קלט עם מי יש לו עסק, והציע לפרעסר לבשל ביחד ארוחת ערב לחוג חברים מצומצם. הייתם צריכים לראות את הפרעסר! מתרוצץ בבית מכשכש בזנבו בהתרגשות, משרטט על דפים מנות אופציונליות, רשימות מצרכים שצריך לקנות ולו"זים משוערים... בחיי, מדהים לראות איזה אושר גורמת לו מטלה שהיתה משליכה אותי אל תהומות הייאוש, אבל כמה נחמד לראות אותו ככה שוב J.

התפקיד שלי בערב הזה הוא לגייס את יכולות הסמול-טוק העלובות שלי, ולהתמנגל עם החבר'ה בסלון עד שהאוכל יהיה מוכן. תחזיקו לי אצבעות...