אח ספטמבר, ספטמבר. כמה חיכיתי, כמה התענגתי על כל איקס בטבלת הייאוש הקייצית שלי, כמה העליתי את זכרו הקריר בדמיון מודרך בשלולית הקבועה שלי בפארק, והנה הוא הגיע ואפילו הביא עמו רוח ערבית צוננת מענגת. ולא צריך יותר לנשום אוויר מזגנים מעופש כל היום. ומאז סדרת החינוך בענייני שינה שעשינו לולאדק התחלנו ליהנות סופסוף מלילות רצופים בשינה, ומתגנבת לה אווירה קסומה של חגים ושל התחדשות. והמוז'יק התחיל ללכת למשפחתון, ופתאום נפתח לי היום ונערמו לי שעות של זמן לעצמי ופתאום וואו! מה עושים עם כל האושר הזה?
אכן בלבלה רצינית. בשבוע הראשון במילא הייתי ספוגה בייסורי מצפון בגלל ההסתגלות הקשה של ולאדק לגן, ישבתי בבית ובהיתי בשעון ובנייד במשך שעות, לא היה סיכוי שאצליח להתרכז במשהו אחר. עכשיו כבר אמצע השבוע השני, היום פרוש כולו לפני, מבוקר עד אחה"צ, ואני לא יודעת מה לעשות אתו. פשוט מופת לחוסר יעילות. יש הרבה דברים לעשות אבל איכשהו אני לא מצליחה לתקתק אותם ועם כל שפע השעות האלו שקיבלתי פתאום, אני עדיין לא מספיקה לעשות חצי ממה שתכננתי. לא שערורייה? אבל שימו לב איך אני מצליחה לקחת סיטואציה אופטימית מעין כמוה ולהוציא ממנה קיטוּר מתבכיין. וזו, חברים, אומנות של ממש. מיומנות ומקצוענות. איפה הג'וב שאלו דרישות הקבלה שלו?
לזכותנו יאמר שלא הגענו שאננים למעמד ההסתגלות בגן של ולאדק, למרות החברותיות המהוללת שלו. בכל זאת שנה בבית עם אמא עושה את שלה, עם או בלי בייביסיטר. ידענו שהוא הכי מבסוט כשהוא נמצא במרכז תשומת הלב, אבל קיווינו שהסביבה החדשה, הגננות והשהות עם בני גילו יספקו לו את האקשן שהוא כל כך אוהב. אז קיווינו, אז חשבנו שאנחנו מבינים משהו. הפתיע אותנו לראות כמה קשה לו. הפתיע והעציב לאללה. ביום הראשון שהחזרתי אותו משעתיים לבד בגן הוא היה כל כך שבוז, שפוף ונטול אנרגיה שזה שבר את לבנו. מאז זה הולך ומשתפר מדי יום, אבל בצעדים קטנטנים. הוא כבר מצליח לעבור את הפרידה במינימום דרמה, בוכה הרבה פחות במשך היום, משחק, אוכל טוב, ישן טוב וגם שמחת החיים שלו חזרה לגמרי כשהוא מחוץ לגן, שם הוא עדיין רחוק מלהיות במיטבו. בגיל שנה הוא כבר מבין היטב את הגזירה שנחתה עליו, אבל עדיין מתקשה להשלים אתה. ואנחנו כל כך מחכים לרגע שבו הוא ידלג בבוקר בעליצות לצעצועים ולחברים ולא יראה אותנו ממטר. אמא אחת אמרה לי שבעיניה זה מחמיא שהילד שלה בוכה בגן כשהוא נזכר בה, כי זה מראה כמה הוא מתגעגע ורוצה להיות איתה. אני לא מוצאת בזה שום נחמה. טוב, אבל היא אמא מזן הלביאות ואני כל כך לא. אני בקושי חתולה.
סה"כ אנחנו מרוצים מהמשפחתון. שתי גננות מסורות למראה על חמישה זאטוטים מתוקים למדי, בבית פרטי עם חצר מוצלת ושקטה. גם ההורים עושים רושם טוב בינתיים, אם כי כבר מצאתי את עצמי, להפתעתי הגמורה, באיזו פינה עם אחת האימהות. מסתבר שהבכי של ולאדק מלחיץ את לוחמת הסומו הקטנה (והמאוד חמודה!) שלה, וגורם לה לבכות גם. אוקי, בהחלט לא נעים, אבל מה הטעם לציין את זה באוזניי בכל פעם שאת רואה אותי, אפילו אם זה נאמר בחיוך? פעם אחר פעם הגבתי בנימוס, בפעם החמישית כבר הבעתי צער על כך שהעניין כל כך מטריד אותה והבטחתי שהבן שלי לא מקבל תדריך מדי בוקר בבית לגרום לילדה שלה לבכות ושזה בהחלט אינטרס של כולנו שהוא יפסיק לבכות, אתה או בלעדיה. בחיי שאמרתי את כל זה בלבביות. כאמור, אינני לביאה והעדפתי לצאת מהפינה הזאת בחיוך ובלי טינה וואט סו אבר. וזה הספיק לגמרי כדי לגרום לה להתנצל ולהתנחמד אלי מאז בדבקות. אני דווקא מחבבת אותה. ואת הג'דה הקטנה-גדולה שלה. אם זו טבילת האש שלי בדינמיקה העדינה והמורכבת של יחסי הורים בגן, יש למה לצפות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
